תלה"מ 25528-10-22 – א.ע נ' ש.פ.ש .

ההחלטה

מונחת לפניי תובענה כספית במסגרתה עותר התובע לקבל כספים מהנתבעת בגין יהלומים אשר לטענתו נגנבו ממנו בשווי של 3,200,000 ₪.

רקע עובדתי ודיוני נדרש לעניין

1. הצדדים הכירו כשהתובע היה גרוש ואב לילדים.

2. הצדדים ניהלו קשר זוגי, ללא נישואין במשך כ-18 שנים, משנת 2001 או 2002 ועד לפירודם בשנת 2020; מיחסי הצדדים נולדו להם שלושה ילדים ילידי 2003, 2015,.2016.

3. היחסים הזוגיים התערערו; ביום 28.11.2018 פתחה הנתבעת הליך יישוב סכסוך (י"ס 67547-11-18) וכן הגישה בקשה לצו הגנה שנמחקה (פסק דין מיום 5.12.2018 ה"ט 56764-11-18).

על רקע זה חתמו הצדדים, בפני נוטריון, על הסכם ממון ביום 28.11.2019 (להלן גם – ההסכם משנת 2019), במסגרתו הוסכם על הפרדה רכושית מוחלטת בין הצדדים, למעט ביחס לנכסים שנחשבים ו/או יחשבו כרכוש משותף, ולצדו הסדר פיצוי לנתבעת (תשלום בסך 500,000 אירו במקרה של פרידה, העברת מלוא זכויותיו בדירה שבבעלותו בהולנד) והוראות נוספות שאינן רלוונטיות לענייננו (נספח ב' לכתב ההגנה). להשלמת התמונה יוער כי ההסכם קיבל תוקף של פסק דין ביום 24.6.2020 (להלן גם – פסק הדין מיום 24.6.2020).

4. ביום 24.2.2020 פתחה הנתבעת הליך יישוב סכסוך (י"ס 59692-02-20) ובצדו בקשה לצו הגנה שנדחתה לאחר דיון במעמד הצדדים (פסק דין מיום 25.2.2020 ה"ט 59638-02-20).

5. ביום 16.3.2020 הגישה הנתבעת בקשה נוספת לצו הגנה, ובמסגרתה ניתן – בהסכמה ומבלי להודות בטענות – צו האוסר על יצירת קשר בין הצדדים לרבות כניסה איש למקום מגוריו של משנהו, למשך 3 חודשים, מלבד עד שלוש פעמים בהם יוכל להיכנס לבית, לאחר תיאום, לצורך הוצאת חפציו האישיים (להלן גם – תקופת ההרחקה).

בהתאם למוסכם התובע עבר להתגורר בבית אמו הנמצא בחצר המתחם ואילו הנתבעת נותרה להתגורר בנכס של התובע הנמצא ברח'XXXאותו פינתה ביום 24.7.2020 (להלן גם – הבית) (פרו' מיום 17.3.2020 ה"ט 33805-03-20 עמ' 8, ש' 7- עמ' 9, ש' 3; הנתבעת- עמ' 31, ש' 36).

6. ביום 20.5.2020 הגיש התובע בקשה לצו הגנה (ה"ט 45430-05-20).

בדיון שהתקיים בפניי במעמד הצדדים ביום 24.6.2020, הועלה חשד כי במהלך תקופת ההרחקה לקחה הנתבעת יהלומים שנמצאו בביתו של התובע לחזקתה (שם, עמ' 2, ש' 11-8).

הושגה הסכמה דיונית בין הצדדים לפיה יבדקו בבדיקת פוליגרף לגבי טענה סותרת בעניין נטילתם של יהלומים בידי מי מהצדדים, כאשר השאלות ינוסחו על ידי עורך הבדיקה (להלן גם – ההסכמה הדיונית) (עמ' 2, ש' 31-26 נ/ח). ההסדר הדיוני קיבל תוקף של פסק דין.

7. הנתבעת לא שיתפה פעולה ולא נבדקה במועד שנקבע לבדיקה אצל "בנימין עוזרי מכון פוליגרף ואימות מידע בע"מ" ביום 27.7.2020 (הודעה מיום 30.7.2020 ה"ט 45430-05-20).

8. ביום 18.10.2022 הוגשה התובענה.

9. התקיים ביום 1.1.2023 דיון מקדמי בתביעה לגופה. בפרוטוקול הדיון נכתב: "בהסכמת הצדדים אני מורה על מינוי מומחה בתחום הפוליגרף שיגיש חוות דעת האם במצב הנפשי הנטען של הנתבעת נכן ליום 28.7.2020 (המועד שהיה קבוע לביצוע הבדיקה של הנתבעת) אל מול מצבה הנפשי נכון להיום יש או אין אפשרות לערוך את בדיקת הפוליגרף עליה הסכימו הצדדים והסכמתם קיבלה תוקף של פסק דין ביום 24.6.2020 … ככל שתתקבל חוות דעת שהנתבעת יכולה לעבור בדיקת פוליגרף, במקרה כזה יערכו ב"כ הצדדים רשימה משותפת של פלוגתאות על מנת שיהיה סיפור מסגרת שיונח בפני בודק הפוליגרף ולאורו הוא יערוך רשימה של שאלות או יגיש הודעה אחרת לבית המשפט" (עמ' 4, ש' 30-27; עמ' 5, ש' 6-4).

10. גזית מכון פוליגרף ואבחון מידע בע"מ מונה כמומחה מטעם בית המשפט (להלן גם – המומחה) (החלטה מיום 3.1.2023).

11. המומחה חיווה דעתו ש"ניתן לערוך בדיקת פוליגרף לגב' ש'" (חוות דעת מיום 2.3.2023). בנסיבות אלה, הוסכם בין ב"כ הצדדים כי הצדדים ישאלו "אודות קיומם של היהלומים ונטילתם על ידי מי מהם בהתאם לשיקול דעתו והבנתו של הבודק" (הודעה מיום 28.4.2023).

12. לאחר שהצדדים חתמו על הסכמה להיבדק, נבדק התובע בפוליגרף ביום 10.5.2023, והנתבעת נבדקה ביום 17.5.2023 (עמ' 3-2 לחוות הדעת).

13. חוות הדעת מיום 21.5.2023 (להלן גם – חוות הדעת) הגיע המומחה למסקנה כי התובע: "דובר אמת, קרוב לוודאי בגרסתו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתשובותיו לשאלות הרלוונטיות. כאמור בשל מגבלות מקצועיות לא ניתן לחוות דעה החלטית", ואילו הנתבעת: "דוברת שקר בגרסתה כפי שהיא באה לידי ביטוי בתשובותיה לשאלות הרלוונטיות".

14. הנתבעת הפנתה למומחה שאלות הבהרה שנענו ביום 7.9.2023 ואף זימנה את המומחה להיחקר על חוות דעתו (החלטה מיום 4.3.2024).

15. הצדדים הגישו תצהירים במקום עדות ראשית. מטעם התובע הוגשו גם תצהירים של הגב' י.א, אחותו של התובע (להלן גם – הגב' א') ומר ע.מ, יהלומן (להלן גם – מר מ').

במסגרת תיק המוצגים ניסתה הנתבעת להכניס לתיק בית המשפט חוות דעת פרטית ואף לזמן את המומחה מטעמה, אלא שהניסיון לא צלח (נספח ד' לתצהיר; החלטה מיום 12.11.2024).

16. התקיימו שתי ישיבות הוכחות. ביום 3.12.2024 נשמעו חקירותיהם של התובע (עמ' 19-11); מר מ' (עמ' 24-20); גב' א' (עמ' 27-24). ביום 5.12.2024 נשמעה המשך חקירתו של התובע (עמ' 28-21) וחקירותיהם של המומחה (עמ' 20-12); הנתבעת (עמ' 34-29).

17. הצדדים הגישו סיכומים בכתב; ניתן כעת פסק הדין.

תמצית טענות הצדדים

18. התובע טוען בין היתר כי:

א. הוכח כי הנתבעת ידעה אודות היהלומים, מיקומם וערכם, נטלה ומכרה את יהלומי התובע.

ב. לא נסתרה תוצאת בדיקת הפוליגרף לפיה הנתבעת דוברת שקר בכלל השאלות שהוצגו בבדיקתה.

ג.אין דבר בטענת הנתבעת בדבר אי הוכחת שווי היהלומים, לא כל שכן כשהנתבעת לא הביאה ראיה לסתור את שווי היהלומים כפי שהוערכו על ידי היהלומן מר מ'.

ד. התנהלותה של הנתבעת מעידה על חוסר תום לבה וזלזולה בערך האמת ובהליך המשפטי.

19. הנתבעת טוענת בין היתר כי:

א. התובע לא הוכיח שנרכשו יהלומים ובמיוחד היהלום הכחול בתאילנד.

ב. התובע לא הוכיח את דבר קיומם של היהלומים בבית הצדדים וודאי שלא לתקופה בה הצדדים היו בסכסוך, וודאי וודאי לא בתקופת ההרחקה.

ג.התובע לא הוכיח כי דווקא הנתבעת לקחת את היהלומים.

ד. התובע לא הוכיח את שווים של היהלומים; מומחיותו של מר מ' בנושא יהלומים כלל לא הוכחה.

ה.התובע מתנהל שלא בדרך בה אנשים נורמטיביים מתמודדים, אין לתובע קווים אדומים, משכך יש להתייחס בספק רב לכל טענותיו, רובן ככולן.

ו.הגב' א' אינה עדה ניטראלית, ברור שהיא מוטה לטובת אחיה.

ז.יש לפסול את חוות דעת המומחה מהטעם ש א ניתן לערוך בדיקה ידנית כשחסרים הרבה מהנתונים; השאלות שנשאלו אינן תקינות וראוי היה לשאול שאלות אחרות; נקודת ההנחה של הבודק בנוגע להשפעת גילו של התובע על תגובותיו הפיזיולוגיות היא הנחה שגויה; ממצאי הבדיקה שגויים והתובעת הייתה דוברת אמת מאז ומתמיד; המומחה שגה בעובדות שתוארו על ידו, על כן ההקלטה של הבדיקה נמחקה ללא התייעצות קודם עם ב"כ הצדדים.

ח.לא הייתה אפשרות לכפות על הנתבעת בדיקת פוליגרף בניגוד להסכמתה, גם אם תחילה הסכימה ולאחר מכן שינתה את דעתה; על כן, יש להתעלם מתוצאות הבדיקה.

ט. התובע ציין בפרוטוקול מיום 24.6.2020 כי לקח שני יהלומים ואילו בבדיקת הפוליגרף טען כי לקח יהלום אחד בלבד. מעבר לפגם באמינותו, איך נדע שלא לקח את היהלום הכחול?

דיון והכרעה

20. המחלוקת בין הצדדים מתמצה בשאלות המרכזיות כדלקמן:

א. האם היו לתובע יהלומים בכלל?

ב. האם היהלומים נמצאו בבית במהלך תקופת ההרחקה?

ג.האם הנתבעת נטלה/לא נטלה את היהלומים לחזקתה?

ד. מה שווים של היהלומים?

21. בטרם אפנה לבחינת טענות הצדדים, אציין מושכלות ראשונים כי התובע הוא זה שנושא בנטל הראייה ועליו להניח בפני בית המשפט תשתית ראייתית, אשר יהיה בה כדי לעמוד בנטל האזרחי של מאזן ההסתברויות, להראות כי בדין טענותיו [ע"א 4340/06 לילוף נ בנק איגוד לישראל בע"מ (21.4.2010), פסקה 28; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (5.10.2006); י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, הוצאת דיונון 2003 עמ' 1512].

22. בנדוננו, לכאורה נמנע התובע מהבאת ראיות ישירות שהיה בכוחו להביא, ובחר לבסס את מסכת ראיותיו על ראיות נסיבתיות בלבד מהן אמור בית המשפט להסיק את קיומן של העובדות הישירות שלהן טוען התובע.

23. אמנם נכון הוא כי בפסיקה הן הפלילית והן האזרחית נקבע לא אחת, כי ניתן לבסס הרשעה או תביעה על סמך ראיות נסיבתיות, ואולם באותה נשימה גם נקבע כי רף ההוכחה הנדרש במקרה של התבססות על ראית נסיבתיות הינו רף מחמיר. וכפי שנקבע בע"פ 2697/14 חדאד נ' מדינת ישראל (6.9.2016), פסקה 72: "הלכה ידועה היא כי ניתן להרשיע נאשם בהסתמך על ראיות נסיבתיות בלבד. לצורך הרשעה, יש הכרח כי המסקנה המפלילה תהיה המסקנה ההגיונית היחידה העולה ממכלול הראיות הנסיבתיות, זאת לאחר שבית המשפט בחן את מכלול הראיות ואת הסבריו של הנאשם וגרסתו העובדתית החלופית באספקלריא של ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים".

בפסיקה אף פותח "מבחן תלת שלבי", במסגרתו נבחנות בשלב הראשון הראיות הנסיבתיות שהוצגו על ידי התביעה ורק לאחר שקבילותן מאושרת, נערך השלב השני, במסגרתו בוחן בית המשפט האם די בראיות הנסיבתיות המונחות בפניו בכדי להוביל למסקנה לכאורית, לפיה בכל הנוגע למשפט פלילי, הנאשם אכן ביצע את המעשים המיוחסים לו, ובאם בית המשפט משתכנע כי כך הם פני הדברים, עובר הוא לשלב השלישי, במסגרתו יבחן בית המשפט תרחישים חלופיים העשויים לשלול את המסקנה הפלילית שקמה בשלב השני של בחינת הראיות (שם, פסקאות 74-75).

את העקרונות לעיל, יש להחיל בשינויים המחויבים גם כאשר עסקינן בהליך אזרחי [רת"ק (חי') 32753-11-17 חמד נ' מועצה מקומית קרית טבעון (19.11.2017), פסקה 20 וההפניות שם; ת"א (נצ') 1232/00 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' דנינו (23.2.2003), פסקה 72].

24. בנדוננו, טוען התובע כי יהלומים שנמצאו בביתו נלקחו על ידי הנתבעת ללא רשות, קרי- הנתבעת גנבה את היהלומים. על התובע להניח מערכת נסיבתית המצביעה על מסקנה הגיונית יחידה שלפיה הנתבעת ביצעה את המעשה המיוחס לה. בנוסף, מאחר שמדובר בטענה בעלת גוון פלילי, הנטל הנדרש להוכחתה הוא ברף ראייתי גבוה, שכן קיימת זיקה בין חומרת הטענה לכמות הראיות הנדרשת להוכחתה [ע"א 8789/96 פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ, פ"ד נג (5) 689 (1999); ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין (18.4.2012)].

לגופו של עניין –

25. אקדים אחרית לראשית ואומר כי לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ובחנתי את התשתית הראייתית שהונחה בפני, מצאתי שהתובע הניח מארג ראייתי נסיבתי, אשר בכוחו לגבש מסקנה עובדתית יחידה, המתיישבת עם הנטען בתביעה; על כן, עמד התובע בנטל הבאת הראיות המוטל עליו, ודין התביעה להתקבל. אבאר.

היו לתובע יהלומים

26. התובע העיד כי רכש אבן כחולהRadian Fancy Blue1.5 קארט מיהלומן בתאילנד בין השנים 1990 – 1998 וכן רכש יהלומים נוספים ותכשיטים משובצים יהלומים בין השנים 2004- 1994 (סעיפים 2-1 לתצהיר; עמ' 11, ש' 27-26).

מנגד, העידה הנתבעת "א' לא שיתף אותי ביהלומים שיש לו ככל שהיו לו, ואיני מאמינה לכך, וודאי שלא ביהלומים בסכומים של מליונים" (סעיף 24 לתצהיר), קרי- הכחישה קיומם של יהלומים (ר' גם סעיפים 29-28 לכתב ההגנה).

27. כשמדובר באבנים יקרות מצופה היה כי התובע יחזיק בתיעוד של אבנים אלו.

28. אין בידי התובע ראיה ישירה ללמד על עצם קיומם של יהלומים ורכישתם.

בחקירה נגדית העיד התובע כי חברו, מר ק' מניו יורק, ארה"ב: "חבר שלי שמתעסק בניו יורק, בדק וראה שיש מספר והכל בסדר וקיבלנו תעודה של גמולוג על זה" (עמ' 14, ש' 5-4), אך הסביר כי: "היה מסמך והוא לא קיים עוד. מקבלים תעודה על הדבר הזה ואני לא מוצא אותה היום…. הייתה לי תעודה, זה מסמך ירוק כזה. אבל אני לא יכול להראות את זה, לא יודע איפה זה" (עמ' 11, ש' 24-18; מר מ'- עמ' 22, ש' 32- עמ' 23, ש' 1).

בחקירה נגדית מסר התובע פירוט על אופן התשלום: "נסעתי לבנגקוק עם חברים, י.ג שהוא כבר נפטר ואח שלו ק' מניו יורק. …עשיתי העברה של 40,000 דולר מבנק לאומי בישראל לבנגקוק ואת השאר החבר מניו יורק שילם. …הוא עשה העברה ממנו. …ואני שילמתי לאח שלו פה … בארץ במזומן בערך 210,000 דולר" (עמ' 11, ש' 27-26; עמ' 12, ש' 26-24; עמ' 13 ש' 7, 10), אך הסביר מה הסיבה שאין ברשותו תיעוד פיננסי על הרכישה:

"הבנק שומר מסמכים עד 7 שנים אחור. …ש: ניסית לבקש מהבנק? ת: לא, כי עבר יותר מ7 שנים. ניסיתי לקבל מסמכים גם בשביל האקטואר ואמרו לי שעל יותר מ7 שנים לא נותנים. אני לא ניסיתי לבקש מהבנק. … אני יודע שלא נותנים. אם בית משפט יבקש אולי יתנו" (עמ' 12, ש' 36-29).

29. אין בידי התובע ראיה נסיבתית ממנה ניתן להסיק על קיומם של היהלומים. אדרבא, התובע שאינו יהלומן הכניס לארץ את היהלום: "ש: הוא היה על הגוף שלך? ת: כן. והגעתי לארץ עם היהלום. … היה אצלי בבית ואחרי זה הכנסתי אותו לכספת. הייתה לי כספת בבנק דיסקונט ששם היו גם יהלומים. לדוגמא יש לי אחד פה. זה יהלום של קרט. היהלום הזה הלך לכספת עם כל הדברים" (עמ' 13, ש' 25-22, 33-32; עמ' 14, ש' 22-18) [צו הפיקוח על יהלומים, יבואם ויצואם, התשל"ט-1979], בלי למסור הצהרה במכס: "ש: אתה יודע שאתה חייב לדווח על זה? ת: אני לא עונה לך על זה. מותר לי לקנות יהלום. ש: אבל כאשר הגעת לארץ לא דיווחת במכס? ת: לא דיווחתי" (עמ' 13, 31-24), בלי למסור הצהרה לרשות המסים "יש לי הצהרות הון, לא הצהרתי על היהלומים בהצהרות הון" (עמ' 16, ש' 24-23), תוך שהוא מסתיר את קיומם של היהלומים, לרבות על ידי החזקתם בבנק בכספת ע"ש צד שלישי (עמ' 14, ש' 28-20). לדברי התובע הוא פעל כך כי: "אני הייתי מוגבל בזמן הזה, וחוץ מזה העדפתי שזה יהיה על שם של מישהו אחר, אם יהיה לי בלגן ועשו לי בלגן העירייה רצתה 9 וחצי מיליון ומס הכנסה עשה לי בלגן אז העדפתי לרשום על שם מישהו אחר. … ש: מדוע הכספת לא הייתה רשומה על שמך, לא הבנתי, בגלל תיקי הוצל"פ? ת: יכול להיות. אני אפילו לא זוכר זה לא עניין אותי. ש: בגלל שהיית מוגבל בבנקים? ת: גם זה וגם בגלל שלא רציתי שיהיה על השם שלי. …ש: אני אומרת לך שלא רציתי שזה יהיה רשום על השם שלך כי פחדת שבהוצל"פ ישימו יד על זה. היו שמים יד על היהלומים שלך? ת: גם זה יכול להיות זה לא עקרוני ולא משנה. סמכתי על אחותי ועל השם שלה, ככה חשבתי בזמנו. כך גם היום אני חושב. ש: זה אומר שהסתרת רכוש מההוצל"פ שקיבלת איחוד תיקים שלא בצדק? ת: עוד הרבה דברים הסתרתי לא רק את זה. זה דברים פרטיים של בן אדם" (עמ' 14, ש' 32-29; עמ' 16, ש' 21-10). ואכן, הנתבעת בעצמה חקרה את התובע על חובותיו נוכח הליכים משפטיים והליכי הוצל"פ שהתנהלו כנגדו (התובע- עמ' 15, ש' 24).

30. התנהלותו של התובע ראויה לגנאי וגם יש בה כדי ללמד באופן כלליעל אמינות התובע. עם זאת, במקרה שבפניי, בלי שאדרש למשמעות העדות במישור היחסים בין התובע ורשויות המס, מצאתי להעדיף את עדותו של התובע על עדותה של הנתבעת, זאת מהנימוקים כדלקמן:

האחד, כנזכר הושגה בין הצדדים הסכמה דיונית לפיה "יפנו לבצע בדיקת פוליגרף בעניין מקום הימצא היהלומים או נטלתם על ידי מי מהם. לטענת האיש, האשה נטלה מביתו יהלומים בשווי רב ואילו הוא לקח שני יהלומים בלבד. לטענת האישה היא לא לקחה דבר, והבעל הוא זה שלקח את כל היהלומים" (עמ' 2, ש' 28-26 נ/ח).

הדעת נותנת, כי מי שלא מכיר בקיומם של היהלומים, היה דואג לנסח את ההסכמה אחרת – שדבר שלא נעשה על אף שהנתבעת הייתה מיוצגת (על ידי באת כוחה המייצגת אותה בהליך דנא). משכך, וכאשר ההסכמה למעשה מניחה, כנקודת מוצא, קיומם של יהלומים לאורך השנים 2020-2010, והשאלה היחידה שבמחלוקת היא מה עלה בגורלם, אזי כעת הכחשתה של הנתבעת לעניין זה היא הכחשה מאוחרת, וגרסתה בלתי אמינה.

השני, הוכח קיומם של יהלומים בבית בתקופת ההרחקה (ר' סעיף 33 להלן); על כן, ממילא קיימים לפני תקופת ההרחקה.

השלישי, הפסיקה קובעת כי הימנעות מהבאת ראיה רלוונטית, או העדת עד רלוונטי, יוצרת חזקה כנגד גרסת בעל הדין שנמנע מלהביא ראיה. במקרה שבפניי אין הנתבעת אינה יכולה להיבנות מהחזקה הנ"ל וזאת מהטעמים הבאים: (א) הסברו של התובע על העדר היתכנות להציג מסמכי בנק משנות ה90' אינו בהכרח מופרך, בייחוד כשחלפו עשרות שנים מאז נעשו התשלומים לטובת הרכישה מה עוד שהתובע עסק בפעילות לא חוקית (ניהל בתי קזינו) במהלך השנים 1993 – 2000, על כל המשתמע מכך לעניין אפשרות להוכיח כספים במזומן (התובע- סעיף 2 לתצהיר, עמ' 27, ש' 15-14; הנתבעת- סעיף 5 לתצהיר, עמ' 31, ש' 19, 23); (ב) כלל הוא "[ש]מעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" [ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595, 603 (1990); ע"א 8222/19 פרץ חנניה נ' קוואלטי קרדיט פאנד (7.12.2020)]. במקרה שבפניי היו עדים לרכישת היהלומים: מר ק'- חברו של הנתבע: "בדק וראה שיש מספר והכל בסדר" (עמ' 14, ש' 4), בעל מפעל היהלומים ובתו: "הייתה רכישה אחת שקניתי מבית החרושת של היהלומים שלבעל הבית היה סינדיקט. …זה מפעל של יהלומים. אני לא זוכר איך קוראים למפעל. הבת שלו הייתה שם, אבא שלה היה בסינדיקט. ש: המפעל הזה עוד קיים? ת: לא יודע. …והיא פתחה מגירה והוציאה יהלום ואמרה שזה טוב אז לקחתי אותו" (עמ' 12, ש' 7-6, 18-17, 21), אלא ב"כ הנתבעת נמנעה מלשאול את התובע מה הסיבה שנמנע מהבאת העדויות ובכך נמנעה מהתובע אפשרות להציג הסבר כלשהו להימנעותו מלעשות כן.

31. מהאמור לעיל מסתברת מסקנה יחידה כי התובע רכש יהלומים.

היהלומים נמצאו בבית בתקופת ההרחקה

32. בעדותו העיד התובע כי החזיק ביהלומים בכספת בנק שהייתה רשומה ע"ש צד שלישי- אחותו גב' א' ובנו י', אך לימים הוצאו היהלומים מהכספת והוחזקו בבית (סעיפים 3-2 לתצהיר).

בחקירה נגדית עמד התובע על גרסתו כי היהלומים נמצאו בבית בתקופת ההרחקה "זה נעלם שאני לא הייתי בבית, בזמן ההרחקה זה נעלם" (עמ' 24, ש' 14-13; סעיף 7 לתצהיר). לדבריו, היהלומים הוצאו מכספת הבנק ונמסרו לידיו בשנת 2010 (עמ' 25, ש' 8-7); התובע החביא את היהלומים בדירה, תוך שהוא משנה את מיקומם מעת לעת ואף מסתייע בנתבעת: "היה כמה פעמים שהזזתי השקית ממקום למקום" (עמ' 24, ש' 5-1, 12-11, 27; הנתבעת- סעיפים 19-18 לתצהיר); היהלומים נמצאו בפעם האחרונה במקום מסוים: "באמבטיה שלנו יש סוג של חלון של בוידעם, כאשר שמתי את היהלומים שם ראיתי שהיא עומדת בפתח האמבטיה ומסתכלת" (עמ' 23, ש' 34-33), "בפעם האחרונה שמתי בבוידעם" (עמ' 24, ש' 12, 22, 29-28); התובע ראה פעם אחרונה את שקית היהלומים הייתה חודשים ספורים בטרם פרוץ הסכסוך בין הצדדים כשהוציא מהשקית יהלום לצורך מכירתו לצד שלישי: "ש: מתי הוצאת את האבן? ת: חצי שנה לפני שהתחיל הסכסוך עם ש' …בערך בשנת 2019 או 2020 אני מעריך משהו כזה … ש: למה הוצאת אותה? ת: כי רציתי למכור למישהו, הוא רצה לקנות לאשתו יהלום, קוראים לו נ' והוא עובד אצלXמתכות ואפשר להזמין אותו לעדות. הראיתי לו את זה הוא רצה לתת על זה 10-8 אלף דולר, …לא מכרתי ושהגעתי הביתה לא עליתי להחביא את היהלום בבוידעם אלא השארתי אותו בכיס של המעיל" (עמ' 25, ש' 27-17, 35-33; עמ' 26, ש' 2-1), "ש: מתי בפעם האחרונה ראית את השקית? ת: בערך שלושה ארבעה חודשים שהתחילו הויכוחים בינינו, וזה הזמן שהלכתי למכור לנ' את היהלום הזה. אני לא זוכר את התאריך המדויק. זה היה מס' חודשים לפני זה לקחתי את היהלום והחזרתי אותו למעיל. והכל היה שם" (עמ' 27, ש' 17-14).

מנגד, מכחישה הנתבעת קיומם של יהלומים בבית. בעדותה טענה הנתבעת: "ידעתי כי א' מחביא שקית ואולם לא ידעתי בברור כי המדובר ביהלומים… לא ראיתי מעולם שיש שם יהלומים…, ועדיין איני יודעת מה היה שם" (סעיף 10 לתצהיר) "לא ראיתי מעולם יהלומים של א', הידע שלי שיש בשקית יהלומים שהינם יקרי ערך כפי שהוא טוען – נבע אך ורק ממידע שא' מסר לי לאחר פרוץ הסכסוך בינינו ולא לפני כן. לא ראיתי את תוכן השקית לא ראיתי יהלומים בשקית או מחוצה לה, ולא ידעתי בפועל האם בפועל יש יהלומים, וגם לא התעניינתי לדעת מה יש שם, ואם היו שם יהלומים לא ידעתי את הסוג שלהם או מה שווים, ולא היה לי שום מידע בנושא הזה" (שם, סעיף 39).

33. במקרה שבפניי מצאתי להעדיף את עדותו של התובע על עדותה של הנתבעת; להלן אפרט טעמיי.

האחד, עדותה של הנתבעת כי ידיעתה על תוכן השקית מקורה "אך ורק ממידע שא' מסר לי לאחר (ההדגשה במקור-ס.א) פרוץ הסכסוך בינינו ולא לפני כן" (סעיף 39 לתצהיר), אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם ההסכמה הדיונית.

על יסוד הסכמת הצדדים – שניהם מיוצגים לכל אורך הדרך – ניתנה החלטה המפנה את הצדדים לביצוע בדיקת הפוליגרף לאישרור או הפרכת טענותיה, אם כי ממצאיה לא ראיה מכריעה (נ/ח עמ' 2, ש' 16); הנתבעת לא פעלה כדין לביטול ההסכמה הדיונית והיא אף פעלה למימוש ההסכמה: חתמה על הסכמה להיבדק (סעיף 6 לתשובות על שאלות הבהרה), שילמה את שכר טרחתו של המומחה, הסכימה שהמומחה ינסח את השאלות (הודעה מיום 28.4.2023) – התנהלות שאינה עולה בקנה אחד עם טענה בדיעבד על כך ש"ניתנה החלטה הכופה על הנתבעת את הבדיקה וזאת שלא כדין" (סעיף 96 לסיכומים). בנסיבות אלה, העלאת הטענה על השתק שיפוטי נוכח התנהלותו של התובע כלפי רשויות ציבוריות אחרות (מכס, מס הכנסה, רשויות המדינה) נגועה בחוסר תום לב יסודי מצד הנתבעת והיא מנועה ומושתקת מלטעון להשתק שיפוטי נוכח הסכמתה המאוחרת המעוגנת בפסק דין מיום 24.6.2020.

במאמר מוסגר, השאלה אם בהצגת עמדות שונות בפני רשות מינהלית או ציבורית ייתכן גם מעין השתק שיפוטי לא הוכרעה באופן סופי בפסיקה [ע"א 11038/08 מטר נ' פקיד שומה עכו (19.1.2009); ע"א 9056/12 קינג נ' פקיד שומה ירושלים (4.8.2014); ע"א 732/15 פקיד שומה נ' בנלי טל (21.3.2016); בע"מ 356/15 פלוני נ' פלונית (2015)]. בכל אופן, הודגש בפסיקה כי השימוש בדוקטרינת ההשתק השיפוטי צריך להיעשות בזהירות ובמשורה, ורק במקרים בהם הדבר הכרחי לצורך שמירה על טוהר ההליך השיפוטי ומניעת הכרעות סותרות. זאת כיוון שהשתקת בעל דין מלטעון טענותיו מהווה פגיעה קשה בזכותו לקבל את יומו בבית המשפט [עמ"ש (חי') 64867-06-20 פלונית נ' אלמוני (11.5.2021) פסקות 29, 32; בע"מ 8203/17 פלוני נ' פלוני (14.6.2018), פסקה 9; פרופ' י. רוזן צבי, ההליך האזרחי, תשע"ה-2015, עמ'273-271].

השני, אכן, כשמדובר באבנים יקרות שהוצאו מהכספת בבנק היה מצופה שהתובע ידאג לבטח חפצי ערך אלו במסגרת פוליסת ביטוח דירה, כדי להבטיח את שווים למקרה של גניבה/ אובדן. התובע נמנע מלרכוש פוליסת ביטוח פוליסת ביטוח תכשיטים. את הסיבה לכך הסביר בחקירתו הנגדית: "ש: נכון שבארון שבשירותי האורחים בבית יש גם כספת מאוד מסיבית? ת: נכון. ש: למה כל הזמן היה צריך להעביר את היהלומים? ת: כי עד עכשיו היא לא נפתחה לי אם היא הייתה נפתחת לא הייתה בעיה. לא היה מפתח, הבאתי את זה מהקזינו, הזמנתי פורצים שלא פרצו והזנחתי את זה ככה. השארתי את זה סגור שאם נכנס גנב למקום הוא יחשוב שזה שם" (עמ' 28, ש' 28-23). אכן, ההסבר מעורר תמיהה. עם זאת, התובע הביא עדויות ישירות (עדותו של מר מ') ונסיבתיות (עדותה של גב' א') המלמדות שהיהלומים הוחזקו בבית בין השנים 2020-2010.; אפרט.

הגב' א'עמדה בחקירה נגדית על כך שראתה את היהלומים בשנת 2010 (עמ' 25, 34) כאשר ניגשה יחד עם הגב' א' לכספת "לבקשתו של א' נסעתי יחד עם אחותי שהגיעה מארצות הברית…והוצאנו משם את השקית … ש: ואת מסרת את זה לא'? ת: אני ואחותי ע' ביחד" (עמ' 24, ש' 29-28; עמ' 25, ש' 32-31); הביאה לתובע מהכספת שקית:"פתחתי וראיתי מה יש בשקית בנוכחותו" (עמ' 25, ש' 23-22). עוד העידה הגב' א' כי היהלומים היו נושא לשיחה גם אחרי שנת 2010: "כל הזמן דיברנו על היהלומים, היו שם יהלומים יפים, כחולים, ירוקים, הייתה אבן אחת גדולה במיוחד. כל הזמן צחקנו איתו ואמרנו לו שגם אנחנו רוצים חלק מהיהלומים" (עמ' 26, ש' 2-1); שמעה מהתובע שהיהלומים נמצאים פיזית אצלו: "הוא אמר שהוא שומר אותם בביתו" (עמ' 26, ש' 4).

עדותה של גב' א' הייתה עניינית, קוהרנטית ומשכנעת, והיא מהימנה עליי.

מר מ'העיד כי התובע היה מעוניין לקבל הערכת שווי בשנת 2019: "יש לנו חבר משותף בשם ד.ק והחבר הזה אמר יש איזה בחור בשם א' שיש לו יהלומים למכירה שהוא רוצה שאני אעריך את זה ואם אפשר לתת לו הצעת מחיר" (סעיף 1 לתצהיר; עמ' 20, ש' 33-32, עמ' 21, ש' 8-7); מר מ' הגיע לדירה (עמ' 21, ש' 1; התובע- עמ' 26, ש' 12-7); במהלך ביקורו הוצגו בפניו יהלומים, חלקם משובצים בתכשיטים: "היהלומים הקטנים היו בשקיות מופרדות. כמה שקית מופרדות. וזהו. היהלום הכחול היה לחוד. והאמרלדים היו משובצים בתכשיטים- עגילים, שרשרת, סט כזה. ש: כל הפריטים האלה הוצגו לך? ת: נכון" (סעיף 2 לתצהיר; עמ' 22, ש' 31-27; התובע- עמ' 26, ש' 9-8).

עדותו של מר מ' הייתה פשוטה ועניינית, אף היא הותירה רושם אמין ומשכנע.

השלישי,הנתבעת העידה כי ידעה שהתובע מחביא שקית בבית והיא אף שינתה את מיקומה לבקשתו של התובע "זה היה בארון החשמל והעברתי את זה" (סעיפים 11-10 לתצהיר; עמ' 31, ש' 14). אמנם, בחקירתה הנגדית הסבירה הנתבעת שנמנעה לבחון את תכולתה של "שקית שחורה עם סלוטייפ מסביב אם אני אפתח אז הוא יראה שזה נפתח" (עמ' 31, ש' 14-13). עם זאת, הגם שעסקינן בשקית בעלת תכולה לא ידועה לנתבעת, השקיעה הנתבעת מאמצים להחביאה: "העברתי אותה לתיק שחור בחדר הארונות, טרולי, שהיה בצד שלי של חדר הארונות על מדף עליון" (סעיף 19 לתצהיר; התובע- עמ' 24, ש' 32- עמ' 25, ש' 2-1). מהאמור יוצא כי השקית נמצאה פיזית בידיה של הנתבעת במועד מסוים במהלך התקופה 2020-2014, באופן המשתלב עם עדותו של מר מ' אשר בחן את תכולתה בביקורו בבית בשנת 2019.

34. מהאמור לעיל מסתברת מסקנה יחידה, כי נמצאו יהלומים בבית במהלך תקופת ההרחקה.

הנתבעת נטלה את היהלומים

35. התובע העיד כי הנתבעת "ידעה כמובן אודות היהלומים ומיקומם" (סעיף 4 לתצהיר), ובעת עזיבתה את הבית: "זרקה לי משפט: "אל תדאג על היהלומים" או "אל תדאג לא נגעתי לך ביהלומים" וכשניגשתי לבדוק האם שקית התכשיטים והיהלומים במקומה, נוכחתי לדעת לתדהמתי שנעלמה ונגנבה ע"י ש' שכפי שציינתי היא היחידה שידעה אודות מיקומה" (שם, סעיף 7). בחקירתו הנגדית עמד התובע על כך שהנתבעת ידעה על היהלומים ואף ידעה על מקום הימצאם "ש: אבל היא לא ידעה איפה אתה מחביא אותם? ת: לא נכון. היא ראתה" (עמ' 23, ש' 26-23).

את הסיבה שהנתבעת ידעה על היהלומים ומיקומם הוא הסביר בחקירתו באופן הבא: "את צריכה להבין שלא היה לי פחד ממנה, להיפך סמכתי עליה. …אני האמנתי בה ואהבתי אותה והכל היה בסדר ולא חשבתי לשנייה שבכלל נגיע למצב הזה. … היא ידעה טוב מאוד. באמבטיה שלנו יש סוג של חלון של בוידעם, כאשר שמתי את היהלומים שם ראיתי שהיא עומדת בפתח האמבטיה ומסתכלת, לא ייחסתי לזה חשיבות כי הייתי מאמין בה" (עמ' 23, ש' 35-23). את הסיבה שהתעורר בו החשש שהיהלומים נמצאים ברשותה של הנתבעת הוא הסביר בחקירתו באופן הבא: "שאחרי שבועיים או חודש מהרגע שהייתה הרחקה, אז נפל לי האסימון שהיהלומים שם והיא יכולה לגנוב אותן לפי ההתנהגות שלה" (עמ' 27, ש' 26-25).

מנגד, העידה הנתבעת: "יהלומים מעולם לא ראיתי בבית וא' כלל לא הראה לי יהלומים, לא בבית ולא מחוץ לבית ולא בכלל", "אמנם ידעתי כי א' מחביא שקית ואולם לא ידעתי בברור כי המדובר ביהלומים.. ועדיין איני יודעת מה היה שם" (סעיפים 10-9 לתצהיר).

36. כפי שיובהר להלן, עדות התובע בצירוף לעדותה של הנתבעת עצמה, כמו גם חוות דעת המומחה שלא נסתרה בכל דרך, מגבשים ביחד תמונה אחידה המובילה למסקנה כי על פי מאזן ההסתברויות בהליך אזרחי, יש לבכר גרסת התובע על פני גרסת הנתבעת. אדרש תחילה למכלול הראיות שהוצגו בפניי ולהתרשמותי מהן ולאחר שלב זה, אדון בבדיקת הפוליגרף שנערכה לצדדים והטענות לגביה.

37. בחוות הדעת מופיע חומר רקע לפיו "בתקופה שהם התגוררו ביחד, א' הראה לה שקית שחור ואמר לה שבתוכה יש יהלומים. הוא החביא את השקית מאחורי ארון החשמל בסלון ביתם. בהזדמנות מסוימת הגיעו לבית טכנאים שלYESלבצע התקנה. א' ביקש ממנה להוציא את השקית מהמחבוא. היא הוציאה אותה והחביאה בחדר הארונות הצמוד לחדר השינה שלהם מעל המדף העליון בתוך תיק. לדבריה ראתה אותו מטפס על המדפים ומוציא משם את השקית ומאז לא ידעה היכן היהלומים מוסתרים" (עמ' 3 לחוות הדעת; נ/י"א). חומר הרקע הובא לידיעת המומחה בידי הנתבעת עצמה (המומחה- עמ' 19, ש' 18-10). אין הגיון בגרסת הנתבעת כי התובע מצא ליידעה על תוכן השקית "לאחר פרוץ הסכסוך בינינו ולא לפני כן" (סעיף 39לתצהיר), בלי שיטרח לאזכרם ב'רחל ביתך הקטנה' לכל המוקדם במצבת הרכוש המופיעה בהסכם משנת 2019 או לכל המאוחר בפסק הדין מיום 24.6.2020.

לאור האמור סביר להניח שהנתבעת הייתה מודעת לתוכן השקית בטרם פרוץ הסכסוך בין הצדדים.

38. התובעהעיד כי שקל למכור את היהלומים לטובת מימון הוצאותיו הרבות וליתר דיוק חובותיו לצדדים שלישיים (התובע- סעיף 5 לתצהיר; עמ' 22, ש' 22-21, 30-28, עמ' 23, ש' 1, 9-8; הנתבעת – סעיף 40 לתצהיר). מנגד, העידה הנתבעת כי "א' לא שיתף אותי ביהלומים שיש לו ככל שהיו לו, ואיני מאמינה לכך. וודאי שלא יהלומים בסכומים של מיליונים" (סעיף 24 לתצהיר),"לא לקחתי מאומה ששייך לא', וודאי שלא לקחתי ו/או גנבתי יהלומים ו/או כל דבר אחר בעל ערך ו/או בכלל" (סעיף 37 לתצהיר), ובחקירתה הנגדית עמדה על כך ש: "היהלומים לא אצלי, לא גנבתי ולא לקחתי אותם. ולא ראיתי אותם בחיים" (עמ' 34, ש' 12), תוך שהדגישה: "אף פעם לא האמנתי שיש לו יהלומים בשווי של מיליונים. אני ידעתי את המצב הכספי שלו"? (עמ' 31, ש' 15-10). אך אם כך, מדוע הנתבעת שלא טוענת על דברי ערך אחרים, הציעה לתובע למכור "דברי ערך שיש לו" (סעיף 40 לתצהיר הנתבעת)?

לאור האמור סביר להניח שהנתבעת הנתבעת ידעה שמדובר ביהלומים יקרי ערך, גם אם לא ידעה את שווים במדויק.

39. התובע פעל בדרכים שונות לברר היכן היהלומים ולהביא להחזרתם: נכנס לדירה פעם "כשהיא לא הייתה בבית נכנסתי פעם אחת בשביל זה במיוחד וראיתי שזה לא במקום" (עמ' 24, ש' 17-16); נכנס לדירה פעם נוספת "עו"ד חכמון (ב"כ הנתבעת- ס.א) הייתה אצלי בבית עשינו בדיקות ולא היה כלום. היינו צריכים לחכות לבית המשפט" (עמ' 27, ש' 31-27; עמ' 28, ש' 2-1; נ/י"ב); ביום 24.6.2020, אחרי הדיון: "התובע הציע לנתבעת "מין", וכשהיא שאלה אותו מדוע הוא רוצה מין איתה, כשהוא חושב שהיא גנבת, הוא ענה לה שהוא יחפש…וכשהיה בבית זה לא היה, הוא יבדוק עוד הפעם" (סעיף 1.11 לכתב ההגנה). יוער, כי הנתבעת נמנעה מלצרף את ההקלטה (שם, שם), ולא בכדי שהרי יש לכאורה בהקלטה לאושש את הטענה שהיהלומים לא נמצאו בבית עוד לפני 24.6.2020; התובע ניסה להסתייע במשטרה לחפש את היהלומים בחפציה של הנתבעת לאחר שפינתה את הבית ביום 24.7.2020: "תפסתי אותה בדרך, הזמנתי משטרה שיבדקו לה את הדברים … אני הייתי עם מברג לפתוח את הרכב אם היא לא תפתח אותו אני אפרוץ אותו. אז השוטר אמר לי לעמוד בצד. …הוא חיפש בתיק אחד ולא בכל התיקים" (עמ' 28, ש' 14-4). כל חיפושיו של התובע העלו חרס.

התובע הסתכן בהשמעת איום משמעותי כלפי הנתבעת בגינו הגישה הנתבעת תלונה במשטרה ביום 15.6.2020 (סעיף 26 לתצהיר הנתבעת; נ/ג). לא למותר לומר, כי הנתבעת הגישה תמלול שיחה עם צד שלישי, מר ע.מ, ממנו מבקשת הנתבעת ללמוד כי: "לו היה א' מאשים אותי אז בגניבת יהלומים היה אומר זאת לע' חברו הטוב באופן מפורש וברור" (סעיף 28 לתצהיר). מסקנה זו אין אפשרות לגזור, קל וחומר כשהנתבעת לא הגישה כדין את ההקלטה [ע"פ 2608/04 פלוני נ' מדינת ישראל (2005) פסקה 9], בן בנו של קל וחומר כשהנתבעת נמנעה מלזמן לעדות את מר מ' שהיה לכאורה יכול לתמוך בגרסתה.

זאת ועוד, עלתה (שוב) בדיון המקדמי טענה שהנתבעת נתקה את מצלמות האבטחה בבית (פרו' 1.1.2023 עמ' 3, ש' 19; פרו' מיום 17.3.2020 ה"ט 33805-03-20 עמ' 3, ש' 24-23, 36-30, עמ' 8, ש' 26, 30-29), והנתבעת נמנעה מלחקור את התובע על עניין זה.

לאור האמור, סביר להניח כי היהלומים כבר לא נמצאו בבית במועד שהנתבעת פינתה את הבית.

40. מכל האמור יוצא, כי נמצאו בדירה יהלומים עד תקופת ההרחקה; לא נמצאו בדירה יהלומים לכל המאוחר נכון למועד פינוי הבית; הנתבעת התגוררה לבדה בבית, קרי הייתה לנתבעת גישה מלאה ובלעדית ליהלומים.

41. בדיקת הפוליגרף –הינה תהליך אבחוני פסיכו פיזיולוגי השוואתי (סעיף 14 לתשובות על שאלות הבהרה). בה"ט (נצ') 14084-12-15 ג.מ.י נ' כ.ב.א (25.2.2016) עמד בית המשפט על כך ש"בדיקת פוליגרף ככזו אינה זוכה להכרה ממסדית ומשפטית גבוהה, ואף לא הוכרה כראיה קבילה, אלא אם כן, הסכימו הצדדים להופכה לכזו [ע"א 8987/05 מלכי נ' סבון של פעם (2000) בע"מ (2007), פסקה 16; עמ"ש (ת"א) 8232-05-14 ש.ג נ' ח.כ (2.7.2014)]. דומה כי מטעם זה, אף כאשר נעשה שימוש מוסכם בבדיקה מסוג זה, מצווה בית המשפט לבחון שהצדדים הבינו היטב את טיב הבדיקה, טיב ההסכמה ואת התוצאות הנובעות מההסכמה, כמו גם את התוצאות האפשריות הנובעות מהכרעות שונות של הבדיקה [רע"א 8644/09 ‏פואז מוחמד ובניו שיווק תערובות ומזון לבעלי חיים בע"מ נ' סואעד חמיס (18.11.2009)]. יש להדגיש, עוד כי רוב הקביעות השיפוטיות לעניין חוסר מהימנות הבדיקה, בוססו על דו"ח ועדת כהן ועל הלכת ביאזי ואבוטבול שניתנו לפני כ-30 שנה (דין וחשבון הוועדה לעניין הפוליגרף, ירושלים – ינואר 1981; ע"א 61/84 יוסף ביאזי נ' אברהם לוי, פ"ד מב(1) 446 (1988) ; דנ"פ 188/94 מדינת ישראל נ' אבוטבול, פ"ד נא(2) 1, 8-9 (1996)). לכן, ויחד עם זאת יש לזכור כי עם חלוף השנים, חלו שינויים והתפתחויות מרחיקי לכת, הן מבחינת מִכשור הפוליגרף והן מבחינת טכניקת הבדיקה באמצעותו ובנמצא כיום מספר קביעות ואמירות של בית המשפט העליון הקוראות תיגר ומבהירות, כי טרם נאמרה המילה האחרונה בשאלת קבילות בדיקת הפוליגרף (ראו בהקשר זה דברי כב' השופט אליקים רובינשטיין : "הנושא מצוי איפוא במעין ערפל ואנדרוגניות הטעונה הבהרה, כדי שיוחלט באופן ראוי, ואולי בהרכב בבית משפט זה(בש"פ 3138/05 גיא חסיד נ' מדינת ישראל (פסקה י(3) לפסק דינו של השופט רובינשטיין. וכן ראוגם דברי הנשיא דאז, השופט גרוניס "כמובן, שבנושא זה של אמינות בדיקות פוליגרף יכול שיחולו שינויים עקב התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות. על כן, ייתכן שבדיקה מסוג מסוים, שלא הייתה קבילה בעיתה, תהפוך לקבילה בחלוף השנים, ועם ההתפתחות המדעית בתחום (ע"פ 3399/11  פלונית נ' מדינת ישראל (27.2.2012)]".

42. כידוע, צדדים להליך אזרחי רשאים להגיע להסכמות דיוניות אף בכל הקשור לאופן הדיון וההכרעה בהליך המשפטי, לרבות סוגיות ראייתיות. לצד זאת לבית המשפט שיקול הדעת ביחס לקבלת הסדר דיוני.

ככלל, בית המשפט לא יתערב בהסדר דיוני כל עוד ההסכמה לסטות מן המקובל אינה כרוכה בפגיעה בחוק, בתקנת הציבור, בזכויות מי מן המתדיינים או ביעילות ותקינות ההליך השיפוטי [עמ"ש (מרכז) 18504-10-23 א.ל נ' ש.ל (20.6.2024), פסקה 21 וההפניות שם; ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, פ"ד מב (1) 446 (1988)]. עם זאת, העובדה שבית המשפט מאשר הסכמת צדדים לפנות לבדיקת פוליגרף על מנת לבדוק סוגיה עובדתית אינה פוטרת את בית המשפט מחובת הפיקוח על אופן ביצוע הבדיקה. ההכרעה השיפוטית מתחת ידו של השופט היא יוצאת, לא מתחת ידו של המומחה המקצועי, ובית המשפט אינו משמש "חותמת גומי" לעמדת המומחה המקצועי, אין הוא רואה בה עובדה מוגמרת אלא המלצה אשר ככלל יש ליתן לה משקל רב ביותר אלא אם הונחו נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן [ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי (31.12.1988), פסקה 4].

43. כאמור, מדוח הבדיקה עולה כי הנתבעת דוברת שקר בתשובותיה לשאלות הרלוונטיות שבבדיקה ואילו התובע דובר אמת בתשובותיו לשאלות הרלוונטיות של הבדיקה (עמ' 7 לחוות הדעת).

44. לאחר שבדקתי את שיטת העבודה של המומחה, את תוצאות הבדיקה שהוגשו לתיק בית המשפט, את השאלות שנשאלו הצדדים ואת הדוח המסכם, את עדותו הקוהרנטית של המומחה, באת•