תא"מ – מאיר מזור נ' עיזבון המנוח אברהם כהן ז"ל

1

בא-כוח התובע (וצד שלישי 1): עו"ד עז אלדד

בא-כוח הנתבעים 5-1:   עו"ד אבירם גולדשטיין

צד שלישי 2 – בעצמו

בהסכם מכר למכירת נכס שנכרת בשנת 1983, נקבע שהמוכר יישא בתשלום מס השבח. כן נקבע כי עם תשלום מלוא התמורה ולאחר שהמוכר יציג אישורים על תשלומי המס המתחייבים, תימסר החזקה בנכס לרוכש. התמורה שולמה וחזקה בנכס נמסרה. לימים, כעבור למעלה מעשרים ושש שנה, בשנת 2009, ביקש רוכש הנכס למכור אותו לאחר ואז, כך לטענתו, התברר לו שהמוכרים לא שילמו את מס השבח שאותו היה עליהם לשלם בהתאם להסכם המכר, ומכאן תביעתו.

השאלה העיקרית הטעונה הכרעה היא, אם התביעה התיישנה ולחלופין, אם חל שיהוי בהגשתה.

עיקרי העובדות הרלוונטיות

2

2. הנכס שאותו רכש התובע בשנת 1983 הוא חנות המצויה ברחוב אגריפס בירושלים (להלן – הנכס). קודם למכירתו לתובע, היו הזכויות בנכס בבעלותם של אברהם כהן ז"ל (שעזבונו הוא הנתבע 1) ושל יצחק כהן ז"ל (שעזבונו הוא הנתבע 6), וכל אחד מהם היה בעלים של מחצית הזכויות בנכס. לאחר פטירתו של אברהם כהן ז"ל, ירשו הנתבעים 5-2 את זכויותיו בנכס.

בהתאם להסכם מכר שנכרת ביום 17.2.1983 (להלן – ההסכם), שנערך על-ידי צד שלישי 2 (עו"ד יהודה שוסטר), רכש התובע את הנכס מהנתבעים 6-2. במועד זה, היה הנכס רשום במרשם המקרקעין על שם עיריית ירושלים, ולכן עם השלמת העסקה וקבלת החזקה בו נרשמה לטובת התובע הערת אזהרה במרשם המקרקעין.

סעיף 3 בהסכם קובע כי "החזקה בחנות תימסר לקונה על-ידי המוכרים עם תשלום מלוא התמורה כמפורט להלן בתום 65 יום ממועד חתימת חוזה זה". בין שאר הוראות ההסכם הקובעות את התמורה ואת מועדי התשלום, נקבע בסעיף 6 בהסכם כי אם יחול חיוב במס שבח מקרקעין, כי אז ישלם אותו המוכר, ואם יחול חיוב במס רכישה, אזי ישלם אותו הרוכש. עוד נקבע בהסכם, בסעיף 10, כי "החזקה בחנות תימסר לאחר השלמת תשלום מלוא התמורה והצגת אישור תשלום כל המסים, האגרות וההיטלים החלים על המוכר והדרושים להעברה, שהצגתם תהיה תנאי לתשלום יתרת התמורה …".

3. אין מחלוקת שמס שבח מקרקעין שהתחייב מן העסקה לא שולם. פרט לכך, שולמה מלוא התמורה והחזקה בנכס נמסרה לידי התובע-הרוכש.

סכום קרן מס השבח היה בעת עריכת העסקה בסך של 426 ₪ (213 ₪ היה על הנתבעים 5-1 לשלם ו-216 ₪ היה על הנתבע 6 לשלם). בשנת 2009 עמד החוב, שכלל הפרשי הצמדה, ריבית וריבית פיגורים (קנסות), על סכום של כ-26,000 ₪. בסופו של דבר, הופחתו לתובע תוספות הריבית וריבית הפיגורים, והוא שילם רק סך של 14,397 ₪.

3

4. בכתב התביעה שהגיש התובע בהליך של סדר דין מהיר ביום 13.9.2010, טען הוא, שביום 15.3.2009 נחתם הסכם בינו לבין אחרים למכירת הנכס. קודם לחתימת ההסכם, פנו באי-כוחו לרשויות השונות כדי לקבל את האישורים הדרושים להשלמת העסקה, ואז התברר להם שמס השבח בגין העסקה הראשונה שבמסגרתה רכש את הנכס, לא שולם, ולכן הוא נאלץ לשלמו. מכאן תביעתו לפיצוי בסך של 45,557 ₪, בגין הפרת הסכם, עשיית עושר ולא במשפט וכן גזל כמשמעותו ב. סכום זה מורכב מאלו: סכום מס השבח ששילם בסך של 14,397 ₪; שכר-טרחה ששילם התובע לטענתו, בשל מחדלי הנתבעים בסך של 11,160 ₪ וכן פיצוי בגין עגמת נפש, טרדה והפרת הסכם בסך של 20,000 ₪.

5. בכתב ההגנה שהגישו הנתבעים 5-1 ביקשו הם את דחיית התביעה על הסף (כתב הגנה מטעם הנתבעת 3 הוגש ביום 16.12.2012 וכתב הגנה מטעם חמשת נתבעים אלו הוגש ביום 29.8.2011, לאחר שבוטל פסק-דין שניתן בהיעדר הגנה נגד הנתבעים 1, 2, 4 ו-5). לטענתם, יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנותה, בשל השיהוי בהגשתה ומהטעם שכתב התביעה הוגש בחוסר תום-לב תוך שימוש לרעה בהליכי בית המשפט, וכן טענו להיעדר יריבות. כן העלו הנתבעים טענו כי יש לסלק את התביעה על הסף מהטעם שהתובע לא צירף מסמכים מהותיים לכתב התביעה ולא תמך אותו בתצהיר כנדרש לפי תקנה ב.

6. טענת היעדר היריבות שטענו הנתבעים נשענה על הוראת סעיף 5(ב) בהסכם, הקובעת כי "המוכר ימציא אישור בדבר תשלום המסים … מיד עם דרישת עו"ד י' שוסטר". לטענתם, דרישה מעין זו מעולם לא הוצגה על-ידי עו"ד שוסטר (צד שלישי 2), ולפיכך לטענתם, ככל שיש לתובע טענות כלשהן, היה עליו להפנותן אל עו"ד שוסטר.

ביום 31.10.2011 הגישו הנתבעים הודעה לצד שלישי נגד התובע עצמו ונגד עו"ד שוסטר, לאחר שניתנה רשות להגישה. בעניין התובע טענו הנתבעים, כי הוא זה שהפר את ההסכם והאחראי למחדל שבעטיו לא שולם מס השבח בעת רכישת הנכס. בעניין עו"ד שוסטר טענו את הטענה האמורה בדבר היעדר יריבות ביניהם לבין התובע, שלפיה לטענתם, האחריות להציג לנתבעים (המוכרים) דרישה לאישור בדבר תשלום המסים, חלה עליו.

4

7. עוד נוסיף, שטענתם הפרוצדוראלית של הנתבעים היא טענה נכונה, שכן התובע אמנם לא צירף אל כתב התביעה אישור כלשהו שלפיו אמנם שילם את מס השבח, שבגינו הגיש את התביעה. אישור לכך צירף לראשונה רק אל כתב התשובה שהגיש ביום 10.2.2011. כך גם לא תמך התובע את כתב התביעה בתצהיר, כנדרש בהתאם להוראות התקנות, ואף לא צירף תצהיר אל כתב התשובה.

כתב הגנה להודעה לצד השלישי מטעם התובע (צד שלישי 1) הוגש ביום 27.11.2011 ומטעם עו"ד שוסטר (צד שלישי 2) הוגש ביום 9.1.2012, שהטענה העיקרית שנטענה בו היא, שהתביעה התיישנה.

8. בהחלטה מיום 12.1.2012 נקבע שעל התובע להגיב לכל הטענות המקדמיות שטענו הנתבעים וכי לאחר שתוגש תגובתו, יהיו הנתבעים רשאים להשיב לטענות התובע. בהחלטה מאוחרת יותר, בעקבות מספר בקשות שהגיש התובע (ראו החלטות מיום 7.2.2012 ומיום 14.2.2012), נקבע שעל הצדדים לתמוך את טענותיהם העובדתיות בתצהירים.

תצהיר מטעם התובע, שנועד לתמוך בתשובותיו בכתב התשובה שהגיש, הוגש ביום 20.2.2012 ותשובת הנתבעים בצירוף תצהיריהם הוגשה ביום 4.3.2012.

עיקרי טענות הצדדים

9. הנתבעים טענו כאמור, כי יש לדחות את התביעה על הסף בין השאר, מחמת התיישנותה, בשל שיהוי בהגשתה ובשל חוסר תום-לב ושימוש לרעה בהליכי משפט.

בעניין התיישנות התביעה טענו הנתבעים, כי הוראות ההסכם קובעות שבתוך ששיים וחמישה יום ממועד חתימתו (17.2.1983) תשולם מלוא התמורה, תירשם הערת אזהרה לטובת הקונה (התובע) ותימסר לו החזקה בנכס (סעיפים 3 ו-4(ג) בהסכם). עוד נקבע בהסכם כאמור, שהחזקה בנכס תימסר לאחר שתשלום מלוא התמורה והצגת אישור תשלום כל המסים, האגרות וההיטלים החלים על המוכר והדרושים להעברה, וכי הצגת אישורים אלו היא תנאי לתשלום יתרת התמורה (סעיף 10).

5

מכאן לטענתם, שהמועד שבו התגבשה לכאורה, עילת התביעה חל ביום 24.4.1983, שזה המועד שבו היה על הנתבעים להציג אישור על תשלום כל המסים, ומועד זה חל למעלה מעשרים ושש שנה קודם להגשת התביעה. עוד טענו, כי בניגוד לטענת התובע, אין לומר שתקופת ההתיישנות התארכה מכוח סעיפים או ב, מאחר שלא התקיימו התנאים הקבועים בהוראות אלו להארכת תקופת ההתיישנות.

הנתבעים טענו עוד, שהתקיימו הנסיבות המצדיקות את דחיית התביעה מחמת שיהוי בהגשתה. כך מאחר שבהתנהלות התובע הייתה משום מחילה על החוב, בכך שקיבל את החזקה בנכס ושילם את מלוא התמורה בהתאם להוראות ההסכם, מבלי לדרוש שיוצג לו אישור על תשלום המסים שהיה על הנתבעים לשלם. כך גם השתנה מצבם של הנתבעים לרעה, מאחר שבשל חלוף שנים כה רבות מאז נערכה העסקה, לא שמרו מסמכים שיכול שהיה בהם כדי להפריך את טענותיו של התובע.

עוד טענו הנתבעים כאמור, שבעצם הגשת התביעה במועד שבו הוגשה, יש משום חוסר תום-לב בהתנהלות התובע. לטענתם, חוסר תום ליבו של התובע עולה גם מכך שתבע תשלום בסך של 11,160 ₪ בגין הוצאותיו לעורך-דין בטענה שנדרש לשלם זאת בשל מחדלי הנתבעים. אולם עיון במכתב שכר הטרחה מעלה שהתשלום היה עבור פעולות רבות שנדרשו לעריכת הסכם המכר של הנכס בשנת 2009, וכי נושא הסדרת תשלום מס שבח, לא היה אלא רכיב אחד מתוך רבים. בהקשר זה גם טענו, שהתובע לא המציא את כתב התביעה לנתבעים 1, 2, 4 ו-5 ואף ביקש שיינתן נגדם פסק-דין בהיעדר הגנה. בקשתו התקבלה בהחלטת הרשם מיום 16.1.2011, והנתבעים נדרשו להליכים רבים כדי להביא לביטול פסק הדין.

לבסוף חזרו הנתבעים על טענת היעדר היריבות, שעל תוכנה עמדנו לעיל.

6

10. טענות התובע הן, שפנה אל הנתבעת 3 עוד קודם להגשת התביעה, וכי רק בשנת 2009 בעת שביקש למכור את הנכס, נאלץ לשלם את חוב מס השבח ולפיכך במועד זה נוצרה עילת התביעה, ולכן אין לומר שהתביעה התיישנה או שחל שיהוי בהגשתה. בעניין ידיעת הנתבעת 3 נעיר כבר עתה, שהיא אמנם לא חלקה על כך שידעה על החוב קודם להגשת התביעה, אך אין מחלוקת שהיה זה בשנת 2009, מספר חודשים קודם להגשת התביעה, או לכל היותר כשנה קודם לכן, כך שאין בכך כדי לשנות מטענת ההתיישנות שטענו הנתבעים או מטענת השיהוי בהגשת התביעה.

התובע טען עוד, שלאור הוראות סעיפים ו- ב, אפילו התיישנה התביעה, יש הצדקה להארכת תקופת ההתיישנות. בנוסף טען, כי על-פי החוק, חובת הדיווח על העסקה לרשות המסים חלה על המוכר, ולפיכך אין הנתבעים יכולים לגלגל את מחדליהם על התובע.

דיון בטענת ההתיישנות

(1) מועד היווצרות עילת התביעה לעניין התיישנות

11. התביעה הנדונה הוגשה כאמור, ביום 13.9.2010. מכאן אפוא, שהשאלה שבה יש להכריע תחילה היא, מתי התגבשה עילת התובענה.

קובע בסעיף , שתובענה "בשאינו מקרקעין" מתיישנת בחלוף שבע שנים, וסעיף קובע שתקופת ההתיישנות מתחילה "ביום בו נולדה עילת התובענה". המבחן ל"עילת התובענה" לעניין התיישנות הוא "קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש" (פסק-דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166 (21.7.2003), בפסקה 8. כן ראו: פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 684; פפר נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה, פ"ד נא(2) 581, 594).

7

עוד נקבע לעניין זה, כי "לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו" (ע"א 1650/00 זיסר, שם). במילים פשוטות "מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע 'כוח תביעה' שפירושו כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו" ( מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (19.9.2010), פסקה 39 בפסק-דינו של כבוד השופט י' עמית).

12. לאור לשונו של ההסכם שנחתם בין הצדדים, הרי שאין מחלוקת שהחובה לשלם את חוב מס שבח מקרקעין חלה על המוכרים, הם הנתבעים (סעיף 6 בהסכם), וכי היה עליהם לשלם זאת בתוך שישים וחמישה יום מיום חתימת ההסכם (שם, סעיף 3). לפיכך, בהתאם להוראת סעיף 10 בהסכם, שעל תוכנו עמדנו, במועד שחל כאמור ביום 24.4.1983, נוצרה עילת התביעה. שכן, סעיף 10 בהסכם קבע, שהחזקה בנכס תימסר לתובע-הרוכש לאחר השלמת תשלום מלוא התמורה והצגת אישור תשלום כל המסים, האגרות וההיטלים החלים על המוכר והדרושים להעברה שהצגתם היוותה תנאי לתשלום מלאו התמורה. משלא עשו כן הנתבעים ולא הציגו אישור על תשלום מס שבח, קם לכאורה, לתובע "כוח תביעה". כבר במועד זה הייתה לתובע אפשרות של ממש להגיש נגד הנתבעים תביעה בשל הפרת ההסכם, בכך שלא שילמו את חוב מס שבח בגין העסקה ולא הציגו לו את האישור על התשלום. לפיכך, משחלפה תקופה העולה על עשרים ושש שנה מאז נוצרה עילת התביעה ועד הגשת התביעה, התביעה התיישנה.

(2) הארכת תקופת ההתיישנות

13. משהגענו למסקנה שהתביעה כאמור, התיישנה, יש לבחון אם כטענת התובע, התקיימו נסיבות המצדיקות את הארכת תקופת ההתיישנות.

התובע סומך את טענתו על כך שיש הצדקה להאריך את תקופת ההתיישנות על הוראות סעיפים ו- ב. סעיף 7 איננו רלוונטי, בהיותו חל במקום שבו עילת התביעה היא עילה של תרמית או אונאה, ובענייננו לא נטענה טענה מעין זו. לפיכך יש לבחון אם בענייננו חלה הוראת סעיף 8 בחוק, שעניינה "התיישנות שלא מדעת".

14. הוראת סעיף ב קובעת שבמקום שבו לא ידע התובע על עילת התובענה, תוארך תקופת ההתיישנות אם התמלאו התנאים הקבועים בסעיף זה, שזו לשונו:

8

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

על-פי הוראה זו, הארכת תקופת ההתיישנות תחול רק במקום שבו התקיימו ארבעה תנאים מצטברים אלו: האחד, קיומן של עובדות אשר נעלמו מן התובע; השני, העובדות שנעלמו מהותיות ויורדות לשורשה של עילת התובענה; השלישי, העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו;הרביעי, שהתובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנוקטו זהירות סבירה.רק בהתקיים כל ארבעת התנאים המצטברים, יידחה מירוץ ההתיישנות עד המועד שבו נודעו לתובע אותן עובדות ( שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון יוסף בליבאום ז"ל, פ"ד מ"ט(5), 485, 497 (1996), שניתן על-ידי כבוד השופט ד' לוין. כן ראו: עניין הוועדה לאנרגיה אטומית, בפסקה 42; יחזקאל סיגמן נ' חברת דובק בע"מ (2010), פסקאות 14-7 בפסק-דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה; אורי שגיא נ' כפר ביאליק (2010), פסקה 24 בפסק-דינו של כבוד השופט ס' ג'ובראן. כן ראו את פסק הדין שניתן לאחרונה ממש, בעניין יעקב מולהי נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (22.2.2012), בפסקאות 13-11 בפסק-דינה של כבוד השופטת א' חיות).

מאחר שהוראה זו מהווה חריג לכלל ההתיישנות, הנטל להוכחת כל ארבעת התנאים מוטל על הטוען לו, ובענייננו, על התובע ( נחמן זונבנד נ' אלכסנדר קלוגמן, פ"ד לא(3) 466, בעמ' 471 (1997), בפסק-דינה של כבוד השופטת מ' בן-פורת.