ב-19 בפברואר 2025 ניתנה פסיקה דרמטית של בית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ), הקובעת כי בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון בתביעות מזונות ילדים, למעט במקרים חריגים שבהם שני הצדדים מסכימים לכך או כאשר מדובר בתביעת השבה של הורה עבור הוצאותיו על הילדים. החלטה זו, שהתקבלה ברוב דעות, מחזקת את הלכת שרגאי משנת 1969, אשר קבעה כי מזונות ילדים אינם חלק בלתי נפרד מסכסוך הגירושין, ולכן אינם בסמכותם של בתי הדין הרבניים. פסיקה זו צפויה להשפיע באופן משמעותי על הליכי מזונות בישראל, לשים קץ לתופעת "מרוץ הסמכויות" בין בתי הדין הרבניים לבתי המשפט לענייני משפחה, ולהביא לשינוי מהותי בניהול תיקי משפחה בישראל.
הפסיקה החדשה מגיעה לאחר שנים של מחלוקת משפטית בנוגע לסמכותם של בתי הדין הרבניים לדון בתביעות מזונות ילדים. במשך עשרות שנים, מאז שנקבעה הלכת שרגאי, המשיכו בתי הדין הרבניים לפסוק בענייני מזונות, לעיתים תוך יצירת פערים משמעותיים בין החלטותיהם לבין אלו של בתי המשפט לענייני משפחה. פערים אלו הובילו לעיתים קרובות למצב שבו צדדים, בעיקר נשים, בחרו להגיש תביעות מזונות בבתי הדין הרבניים, מתוך הנחה כי יקבלו שם פסיקות נדיבות יותר. עם זאת, הפסיקה החדשה מבהירה כי מזונות ילדים אינם נכללים בסמכותם של בתי הדין הרבניים, אלא אם כן קיימת הסכמה מפורשת של הצדדים או תביעה מסוג מסוים, כגון תביעת השבה.
הרקע המשפטי והלכת שרגאי
הלכת שרגאי, שנקבעה לפני למעלה מחמישה עשורים, הבהירה כי תביעות מזונות ילדים אינן מהוות חלק בלתי נפרד מתביעת גירושין, ולכן אינן נכללות בסמכותם של בתי הדין הרבניים. על פי ההלכה, בתי הדין הרבניים מוסמכים לדון בענייני גירושין בלבד, ואילו תביעות מזונות ילדים צריכות להתברר בבתי המשפט לענייני משפחה. עם זאת, בפועל, בתי הדין הרבניים המשיכו לדון בתביעות אלו, לעיתים תוך התבססות על פרשנויות שונות של ההלכה היהודית. מצב זה יצר אי-בהירות משפטית, שכן פסיקות בתי הדין הרבניים היו לעיתים שונות באופן מהותי מאלו של בתי המשפט לענייני משפחה, והוביל לתופעה המכונה "מרוץ הסמכויות", שבה צדדים בחרו את הערכאה שבה יגישו את תביעתם על בסיס הערכות לגבי תוצאות הפסיקה.
הפסיקה החדשה של בג"ץ נועדה לשים קץ לאי-הבהירות הזו. השופטות יעל וילנר ורות רונן, שכתבו את דעת הרוב, הדגישו כי הלכת שרגאי ממשיכה להיות תקפה ומחייבת. הן קבעו כי בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון בתביעות מזונות ילדים, וכי החלטות קודמות של בתי הדין הרבניים בנושא זה ניתנו בחוסר סמכות ולכן בטלות מעיקרן. החלטה זו מבהירה כי תביעות מזונות ילדים יידונו מעתה ואילך בבתי המשפט לענייני משפחה, אלא אם כן הצדדים הסכימו במפורש כי בית הדין הרבני ידון בתביעה.
דעת המיעוט והמחלוקת המשפטית
מנגד, השופט נעם סולברג, שהביע דעת מיעוט, טען כי יש לפרש את הלכת שרגאי באופן שונה. לדעתו, ההלכה נועדה להגן על נשים בהליכי גירושין, ולא למנוע מבתי הדין הרבניים לדון בתביעות מזונות ילדים. סולברג סבר כי בתי הדין הרבניים רשאים לדון בנושא זה, כל עוד הילדים שומרים על זכותם לתבוע מזונות בבית המשפט לענייני משפחה. הוא טען כי אין צורך בהגדרה מפורשת של "תביעת השבה" כדי לאפשר לבתי הדין לדון במזונות, והביע חשש כי הפסיקה עלולה להוביל להפחתת דמי מזונות, דבר שיפגע בטובת הילדים.
המחלוקת בין דעת הרוב לדעת המיעוט משקפת את המורכבות של הנושא. בעוד דעת הרוב שואפת להבהיר את חלוקת הסמכויות בין הערכאות השונות ולהבטיח אחידות משפטית, דעת המיעוט מבקשת לשמור על גמישות מסוימת, מתוך הכרה בחשיבותם של בתי הדין הרבניים במערכת המשפטית הישראלית. עם זאת, הפסיקה שהתקבלה ברוב דעות היא זו שתקבע את הכללים מעתה ואילך.
השלכות הפסיקה על מערכת המשפט
הפסיקה החדשה צפויה להביא לשינוי משמעותי בניהול תיקי מזונות ילדים בישראל. על ידי הגבלת סמכותם של בתי הדין הרבניים, בג"ץ מבקש להבטיח כי תביעות מזונות ילדים יתבררו בערכאה אחידה – בית המשפט לענייני משפחה – וכך למנוע את הפערים שהתקיימו עד כה בין פסיקות הערכאות השונות. תוצאה זו עשויה להפחית את תופעת "מרוץ הסמכויות", שבה צדדים בחרו את הערכאה שבה יגישו את תביעתם על בסיס אסטרטגיה משפטית, ולאו דווקא מתוך שיקולים מהותיים.
עם זאת, הפסיקה מעלה גם שאלות לגבי עתיד היחסים בין בתי הדין הרבניים למערכת המשפט האזרחית. ייתכן כי בתי הדין הרבניים, בתמיכת משרד הדתות, יפעלו לקידום חקיקה שתחזיר להם את הסמכות לדון בתביעות מזונות ילדים. בנוסף, קיים חשש כי הפסיקה תוביל לעומס נוסף על בתי המשפט לענייני משפחה, שכן כל תביעות המזונות יופנו כעת אליהם. שאלה נוספת היא האם הפסיקה תעמוד במבחן הזמן, או שמא יוגשו בקשות לדיון נוסף בבג"ץ, במיוחד לאור דעת המיעוט המשמעותית שהובעה על ידי השופט סולברג.
השפעה על ציבור המתדיינים
מעבר להשלכות המשפטיות, לפסיקה זו יש גם משמעויות מעשיות עבור הורים המעורבים בהליכי גירושין. עבור הורים רבים, ההחלטה לפנות לבית המשפט לענייני משפחה עשויה להיתפס כמורכבת יותר, הן מבחינה פרוצדורלית והן מבחינה כלכלית. עם זאת, האחידות המשפטית שמבקשת הפסיקה להשיג עשויה להקל על הצדדים בטווח הארוך, שכן היא תבטיח כי פסיקות בנושא מזונות ילדים יהיו עקביות יותר ופחות תלויות בערכאה שבה מתנהל הדיון.
בנוסף, הפסיקה עשויה להשפיע על האופן שבו עורכי דין מייעצים ללקוחותיהם. עורכי דין המתמחים בדיני משפחה יצטרכו להתאים את האסטרטגיות שלהם למציאות המשפטית החדשה, תוך התמקדות בהגשת תביעות לבתי המשפט לענייני משפחה והכנה מדוקדקת של הלקוחות להליכים אלו. ייתכן גם כי הפסיקה תעודד צדדים להגיע להסכמות מחוץ לכותלי בית המשפט, באמצעות גישור או משא ומתן, כדי להימנע מהליכים משפטיים ארוכים ומורכבים.
מבט לעתיד
הפסיקה התקדימית של בג"ץ מהווה צעד משמעותי לקראת הבהרת חלוקת הסמכויות בין בתי הדין הרבניים לבתי המשפט לענייני משפחה. עם זאת, היא גם מעלה שאלות לגבי האיזון בין המערכת המשפטית הדתית למערכת המשפטית האזרחית בישראל. בעוד שהפסיקה מבקשת להגן על זכויות הילדים ולהבטיח אחידות משפטית, היא עלולה לעורר התנגדויות מצד גורמים דתיים, שיראו בה פגיעה בסמכותם של בתי הדין הרבניים.
האם הפסיקה תצליח להביא לסיומה של תופעת "מרוץ הסמכויות"? האם היא תוביל לשינויי חקיקה שישנו את המצב מחדש? התשובות לשאלות אלו תלויות במידה רבה בתגובת המחוקק ובפעילותם של בתי הדין הרבניים בשנים הקרובות. בינתיים, הפסיקה מהווה נקודת מפנה משמעותית במשפט הישראלי, שתשפיע על הורים, עורכי דין ובתי משפט כאחד.
- הכותבת היא עו"ד ליבנת גבסי, מתמחה בדיני משפחה וירושה, גישור ויישוב סכסוכים
