בר"ע 49125-06-18 – פנחס אוסלרנה נ' רן מלכה

ההחלטה

1

 

 

 

ניתן ביום04 אוקטובר 2018

השופטת חני אופק גנדלר

1.לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (סגן הנשיא יגאל גלם; סע"ש 39031-06-17), אשר דחה את בקשתם של המבקשים (הנתבעים שם) לסילוק על הסף (להלן: ההחלטה).

 

רקע עובדתי בתמצית

 

2

2.מר רן מלכה (להלן: המשיב) הגיש בבית הדין האזורי כתב תביעה כנגד מר פנחס אוסלרנה (להלן: המבקש) וכור מתכת גרופ בע"מ (להלן: המבקשת, ושניהם ביחד: המבקשים) לתשלום יתרת זכויות שלטענתו הוא זכאי להם בגין תקופת עבודתו בחברת מתכת פרויקטים מ.פ. בע"מ (להלן: החברה). על פי הנטען בכתב התביעה, החברה מצויה בהליך פירוק ומדו"ח רשם החברות שצורף לכתב התביעה עולה כי המבקש רשום כמנהל החברה, והמבקשת רשומה כמחזיקה בחלק ממניותיה. לטענת המשיב בכתב התביעה, המבקש התחייב לשאת באופן אישי בחובות החברה כלפיו ונמנע מלעשות כן, ומשכך קמה עילה אישית כנגדו; ואילו כלפי המבקשת טען, כי ניהול החברה העיד על הברחת נכסים וניהול לא תקין באופן המצדיק הרמת מסך בין החברה לבינה.

3.המבקשים הגישו בקשה לסילוק על הסף, בגדרה טענו למניעות שכן המשיב לא הגיש תביעה כנגד המעסיקה (החברה) כלל- הן בתיק הפירוק של החברה, וזאת בחלוף כשנה וחצי ממועד הפירוק, והן בתביעה בהליך זה, אשר הוגשה כשנתיים וחצי לאחר סיום עבודתו בחברה. משכך, לשיטתם, "לא ניתן לקבל סיטואציה שבו בית הדין הנכבד ידון בתובענה כנגד מי שנטען כלפיו 'הרמת מסך' או מעין 'ערבות' מבלי שמתבררת כלל זכותו של העובד כלפי המעסיקה!". ביחס לתביעה כנגד המבקש עוד נטען כי: אי אפשר להרים מסך כנגד מנהל, אלא אך ורק כנגד בעל מניות; לא ניתן לתבוע בבית הדין בטענת "אחריות אישית", שכן בין הצדדים לא התקיימו יחסי עובד- מעסיק ובית הדין אינו מוסמך לדון "בתביעות כספיות רגילות". ביחס לתביעה כנגד המבקשת נטען כי לא קמה עילה להרמת המסך, שכן לא בוססה הטענה כי פעלה במטרה להונות את המשיב.

4.המשיב הגיש תשובתו לבקשה. לעניין טענת המניעות השיב, כי הגיש בקשה להארכת מועד להגשת הוכחת חוב בתיק הפירוק של החברה וכי מכל מקום הימנעותו מלתבוע את החברה נבעה מהסתמכותו על הבטחות המבקש והניסיון להגיע עמו להסכמות. כמו כן טען כי יש לדחות את הטענה שלא ניתן להרים מסך כנגד המבקש, שכן המבקש נטל על עצמו אחריות אישית, כמו גם שכמנהל היה עליו להביא לידיעת המשיב שהחברה נמנעת משלם לו את זכויותיו, ובכך שלא עשה כן – מעל בתפקידו ובחובתו כלפי המשיב. האחריות האישית של המבקש נבעה מיחסי המרות שבין המבקש למשיב, משכך נתונה בסמכותו של בית הדין ואין מקום לפצל את התביעה בין ערכאות שונות. באשר למבקשת, טען כי החברה נוהלה באופן המעיד על הברחת נכסים וניהול לא תקין המהווים עילה להרמת מסך.

5.בתגובת המבקשים טענו כי תביעת החוב של המשיב בתיק הפירוק של החברה- נדחתה. משכך, "מאחר שאין למשיב זכות כלשהי כלפי המעסיק, לא יכול שתהיה לו זכות כלפי נתבע משני". כמו כן, חזרו על טענותיהם בדבר היעדר יחסי עובד- מעסיק בין הצדדים והיעדר סמכות עניינית של בית הדין.

3

6.ביום 10.5.18 התקיים דיון בבקשה. לאחר שהצדדים הגישו השלמות טיעון, בגדרם חזרו על עיקרי טענותיהם, ניתנה ביום 10.6.18 החלטת בית הדין האזורי, מושא בקשה זו.

החלטת בית הדין האזורי

 

7.בית הדין האזורי דחה את הבקשה לסילוק על הסף, הן ביחס למבקש והן ביחס למבקשת, וקבע (סעיף 7) כי:

"אין לחרוג מדרך המלך המתווה בבתי הדין לעבודה, מדיניות של שימוש בסעד של דחיית או מחיקת בתביעה על הסף "ביד קמוצה ובמשורה", וסבור אני כי לא ניתן בשלב מקדמי זה, לקבוע באופן חד משמעי, כי אין מקום להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבין המבקשת וכי התביעה אינה יכולה לעמוד כנגד המבקש ששימש כמנהל החברה והרוח החיה מאחוריה וכמי שהיה בעל האחריות המלאה והסמכות בכל הקשור בהעסקת המשיב".

8.בהתייחס למבקשת, ציין בית הדין האזורי את פסיקת בית דין זה בע"ע (ארצי) 1170/00 מרים פרידמן – יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית בע"מ (27.11.02) (להלן: עניין פרידמן), המבחינה בין מעמדם של כלל הבאים במגע עם החברה לבין עובדיה, והקביעה כי יש לעובדים מעמד מיוחד היוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפי העובד. וכן הפנה לע"ע (ארצי) 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ – דליה ברגר (14.10.09) (להלן: עניין דליה ברגר), לפיו די בעובדה שבעלי המניות היו מודעים למצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה החברה, כאשר הם ממשיכים להפעילה תוך התעלמות מן הקושי בתשלום התחייבויותיהם לעובדי החברה, בכדי להוות עילה להרמת מסך.

9.בהתייחס למבקש, הפנה בית הדין האזורי לסעיף 46 לחוק החברות, תשנ"ט- 1999 (להלן: חוק החברות), לפיו המנהל הכללי הוא אורגן של החברה, וכי לפי פסיקת בית המשפט העליון בע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון (22.1.15), תוטל אחריות אישית על אורגנים של החברה במקרים חריגים וקיצוניים. ומשכך קבע (סעיף 15) כי:

4

"השאלה אם עסקינן במקרה חריג טעונה הוכחה וזאת בפרט על רקע טענת המשיב, כי המבקש הוליך אותו שולל למשך תקופה ארוכה והתחייב בפניו לשלם לו את מלוא זכויותיו להן זכאי בגין תקופת עבודתו וכי על סמך התחייבות זו נמנע המשיב מלהגיש תביעת חוב במסגרת תיק הפירוק של החברה דבר שהסב לו הפסד כספי רב".

 

 

בקשת רשות ערעור

 

10.בבקשת רשות הערעור ובתגובתם לתשובת המשיב, טוענים המבקשים כי בהחלטה לא ניתנה התייחסות לשאלת הסמכות העניינית ולטענה כי לא ניתן לתבוע בעילת אחריות אישית בבית- הדין לעבודה. כן טוענים כי הסתמכות ההחלטה על סעיף 46 לחוק החברות שגויה, שכן הסעיף הוצא מהקשרו, וכי המדובר בטענה שהמשיב עצמו לא טען, וכי אין מדובר בעילה שהיא בסמכותו של בית הדין לעבודה. עוד מוסיפים בבקשה שלפנינו כי המבקשת הינה בעלת מניה אחת מתוך 42,000 מניות בחברה (דהיינו פחות מ- 0.002%). כן חוזרים על טענותיהם לסילוק על הסף המובאות לעיל. עוד מוסיפים לטעון, כי המשיב סיים עבודתו על רקע אי סדרים כספיים וגזלת כספי המעסיקה, אולם אין באפשרותם להגיש תביעה שכנגד, שכן הם אינם המעסיקים של המשיב.

11.המשיב בכתב תשובתו סומך ידיו על החלטת בית הדין האזורי. כמו כן, מפנה לפסיקה לפיה "רק במקרים קיצוניים ביותר ומרחיקי לכת" תידחה תביעה על הסף, כמו גם להלכה לפיה ערכאת הערעור תמעט להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית כגון זו. כן חוזר על טענותיו לגופו של עניין כמובא לעיל.

12.הצדדים נתנו הסכמתם למתן פסק דין על יסוד תקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 (להלן: תקנות בית הדין לעבודה).

 

דיון והכרעה

 

13.לאחר שבחנו את טענות הצדדים החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כאילו הוגש הערעור מששוכנענו כי זכות הצדדים לא תיפגע. לגופו של עניין החלטנו לקבל חלקית את הערעור, באופן שהערעור מתקבל ביחס למבקש, ואילו ביחס למבקשת הערעור נדחה. להלן יפורטו נימוקנו, ראשית בעניינו של המבקש ולאחר מכן בעניינה של המבקשת.

5

התובענה כלפי המנהל

 

14.במוקד בקשת רשות הערעור ביחס למבקש מצויה שאלת היקף סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, כשלטענת המבקשים היה מקום לדחות את התובענה על הסף מטעם זה בלבד.ההלכה הפסוקה קבעה כי, ככלל, הסעד של סילוק על הסף יינתן במקרים חריגים בלבד, וכי "סעד זה של מחיקה על הסף מופעל על ידי בתי המשפט ביד קמוצה ובמשורה, ובבתי הדין לעבודה קצרה המשורה עוד יותר" (דב"ע (ארצי) מז/3-15  אפנר יצחק ואח' – מפעלי הדסה לחינוך (18.8.87); דב"ע (ארצי) נא/3-31 חיפה כימיקלים בע"מ – אברהם רמי כלפון(26.2.91)).

יחד עם זאת, בבר"ע (ארצי ) 67197-01-17 רותם גיספאן – בסט שרותי קירור בע"מ (3.4.17) עמד בית דין זה על השוני בין הטענות השונות לסילוק תובענה על הסף מבחינת אפשרות המשך בירורן בערכאות שיפוטיות ועל ההשלכה שיש לשוני זה על דרך בירור בקשה לסילוק על הסף תוך הדגשת ייחודה של בקשה לדחייה מחמת העדר סמכות עניינית. וכך נאמר:

"הזהירות מסילוק על הסף נובעת, בין היתר, מכיבוד זכות הגישה לערכאות, שכן קבלת טענות מסוג זה (העדר עילה, התיישנות או מעשה בית דין) – יוביל לכך שהתובענה כלל לא תתברר לגופה בשום ערכאה. יחד עם זאת, נעיר כי על פני הדברים, ומבלי לקבוע מסמרות, סילוק תובענה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית שונה, שכן מחיקתה מטעם זה אינה מונעת בירור התובענה בבית המשפט המוסמך. ואילו דחייתה מטעם זה מותנית בהעברת הענין לבית המשפט המוסמך (תקנה 45(ג)). משכך, במצבים אלה אין לכאורה מקום לחשש מפני פגיעה או כרסום בזכות הגישה לערכאות עקב סילוק התובענה על הסף, שכן אפשרות בירורה בערכאה השיפוטית המוסמכת לא נחסם. משכך, טענה זו נבחנת לגופה, והיא מוכרעת על סמך כללים משפטיים, לרבות כללי הכרעה הקובעים את הדין בהעדר מובהקות עילת התביעה בכתב התביעה עצמו וזאת בהינתן קרבה אפשרית בין דיני החוזים והנזיקין – ומבלי שיש צורך לנקוט זהירות יתרה מפאת החשש מפני פגיעה בזכות גישה לערכאות עקב קבלת הטענה".

6

15.נוכח האמור, ובהעדר חשש מפני פגיעה או כרסום בזכות הגישה לערכאות עקב סילוק התובענה על הסף מפאת קבלת טענה בדבר העדר סמכות עניינית, הרי שלא קם החשש שקבלת הטענה תוביל לחסימת אפשרות בירור הסכסוך בערכאה שיפוטית. משמעות הדבר היא שהבקשה תיבחן על פי הכללים המשפטיים הנוהגים, ובשים לבלכלל המשפטי המנחה לפיו- "מחד גיסא, עניינים המסורים לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה יידונו אך ורק בבית הדין לעבודה, ומאידך גיסא, לא יידונו בבית הדין לעבודה אלא עניינים אלה" (רע"א 2407/14 רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ (14.10.15) (להלן: עניין רוחם), פסקה 27. הדגשות במקור).

16.סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט- 1969, מעגן את סמכותו הייחודית של בית הדין לדון- "בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה… ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]".סוגיית תיחום הסמכויות בין בתי הדין לעבודה ולערכאות אזרחיות נידונה בענין רוחם. בהקשר לסעיף 24(א)(1) – אשר הוא המצוי במוקד ערעור זה –  מבוסס התיחום ככלל על מבחן תלת שלבי: מבחן זהות הצדדים – היינו אם מדובר בתביעה שבין עובד למעסיק או חליפיהם; מבחן העילה – האם העילה נובעת מיחסי עבודה; מבחן העילה שהוחרגה מסמכות בית הדין – ובמיוחד האם מבוססת התביעה על עילות נזיקיות שאינן בסמכות בית הדין לעבודה (ראו: עניין רוחם). 

17.אולם בטרם נפנה לבחון את הטענות השונות במישור הסמכות העניינית בלבד, נבקש לעמוד על הבחנה ביןהרמת מסך לבין ייחוס אחריות אישית לאורגן בחברה או בעל מניות.הבחנה זו נידונה בע"ע (ארצי) 9912-04-14 אולגה פטרמן – רידמן בע"מ (29.9.16) (להלן: עניין פטרמן) תוך הפנייה לפסיקתו של בית המשפט העליון בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ (25.10.94). וכך נאמר שם:

7

"אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. ענייננו באחריות אישית בדיני הנזיקין. פירושה בענייננו הוא איפוא הטלת אחריות אישית על אורגן בגין עוולה אותה הוא ביצע. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה – התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. למשל, בנסיבות קיצוניות עשוי בית המשפט לקבוע כי נושה של החברה יכול להיפרע במישרין מבעלי מניותיה. ודוק: האחריות האישית מוטלת על אורגן. לעיתים אורגן הוא בעל מניות. לעיתים אורגן בחברה איננו בעל מניות. התרופה של הרמת המסך מחייבת את בעלי המניות של החברה. בעלי המניות, בדרך כלל, אינם אורגנים בחברה. עם זאת, לא פעם האורגן אשר יחוב בחבות אישית נזיקית הוא בעל מניות השליטה בחברה. אילו היה מורם מסך ההתאגדות, הוא אשר היה נושא בעיקר הנטל כלפי הצד השלישי."

בשים לב להבחנה בין אחריות מכוח הרמת מסך ובין אחריות אישית נפנה לבחון את גדרי סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה.

18.אשר לטענה בדבר הרמת מסך, הרי שכעולה מסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט- 1999 (להלן: חוק החברות), הרמת מסך בחברה אפשרית כלפי "בעל מניות בה". לעניין אפשרות הרמת מסך כלפי נושא משרה, לרבות מנהל בחברה, שאינו אוחז במניותיה נאמר לאחרונה בע"ע (ארצי) 30878-11-16 אלכסנדר נורדשטיין – ויקטוריה קורבן (6.9.18) (להלן: ענין נורדשטיין) בהקשר לפרשנות הרכיב "בעל מניה" בסעיף 6 לחוק החברות, כך:

 

"מיהותו של בעל המניות מוגדרת בסעיפים 176 ו – 177 לחוק החברות, ואין המדובר במינוח עמום הדורש פרשנות בדיעבד אלא במעמד המוגדר בחוק והטעון רישום על מנת להבטיח את בהירותו וודאותו. לאור הסדרה מפורשת זו בחוק החברות יש קושי במתן פרשנות שונה לרכיב "בעל מניות" בהקשר להרמת מסך מכוח סעיף 6 לחוק החברות, כשהדבר יפגע בבהירות החוק וודאותו. עוד נוסיף כי הקושי מחוזק נוכח ביטולו בשנת 2005 של סעיף 54(ב) לחוק החברות, אשר אפשר ייחוס חובות וזכויות החברה לאורגניה אם התקיימו התנאים להרמת מסך או אם התקיים תנאי הקבוע בחיקוק לייחוס כאמור. כעולה מדברי ההסבר, משמעות ביטול זה היא כי "תוסדר אחריותו של נושא משרה בחברה בהתאם לחובותיו הקבועות בחוק, בפקודה (לרבות סעיף 373) והדין הכללי" (מתוך הצ"ח 3132 16.2.02 בעמ' 640). מכל מקום, וזה העיקר, כפי שציינו לעיל, מכוח הדין הכללי, הכולל את משפט העבודה, אנו סבורים כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ניתן לייחס אחריות למר נורדשטיין כמעסיק ישיר של המשיבה".

 

8

19.מכאן כי דוקטרינת הרמת המסך אינה יכולה לשמש כבסיס להקניית סמכות בית הדין לעבודה כלפי מי שאינו אוחז במניות החברה, וזאת אף אם הוא נושא משרה בה (ראו גם בע"א 2792/03 אליעזר יצהרי נ' טל אימפורט (מוצרי היער) בע"מ (14.12.06). הבסיס להטלת אחריות על מנהל בחברה הוא הדין הכללי, קרי אחריותו האישית של המנהל, ועל מנת שבית הדין לעבודה ירכוש סמכות עניינית לדון בתובענה נדרש כי העילה מכוחו של הדין הכללי באה בגדרי סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה. עמדה על כך השופטת גליקסמן בעניין פטרמן, שם נקבע, בין היתר, כדלקמן (ההדגשה שלנו): 

"בכל הנוגע לעילות התביעה שבהן נטען כי לאורגן של החברה אחריות אישית כלפי העובד שלא בעילה של הרמת מסך ההתאגדות, ככלל ובהעדר נסיבות חריגות במתן צו פירוק כנגד החברה אין כדי להביא לתוצאה שלפיה מעוכבים ההליכים כנגד אותו אורגן בעילות תביעה אלה. זאת כמובן, בכפוף לכך שעילות התביעה בהן נטען לאחריות אישית של האורגן הן בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה".

20.כאמור במבחן זהות הצדדים, יש לבחון האם מדובר במעסיק או בחליפו. המשיב לא טען להיות המבקש מעסיק ישיר או במשותף, אלאהעלה בכתב תביעתו טענת "אחריות אישית" כנגד המבקש אשר שימש כמנהל החברה. זאת, בטענה כי המבקש התחייבלשאת באופן אישי בחובות החברה כלפיו. בתשובתו לבקשה לסילוק על הסף העלה עילה נוספת לאחריותו האישית של המבקש, לפיה היה עליו כמנהל להביא לידיעתו של המשיב שהחברה נמנעת משלם לו את זכויותיו. האם בנסיבות הענין טענות אלה שעה שהן מופנות כלפי מנהל חברה באות בגדרי סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה? לטעמינו, התשובה לכך שלילית.

21.בשלב מקדמי זה אין מקום לדון אם אכן התחייב המבקש כ