ההחלטה
- טיפול אישי על ידי צוות מקצועי
- הטיפול יושלם תוך 5 ימי עסקים. אם הבקשה לא תאושר, התשלום יוחזר במלואו.
פסקי דין רכישה ו או הסרה יכולים להתעכב או לא להיות מאושרים כלל על ידי מערכת האתר - והתשלום יוחזר במלואו כמובן תוך 7 ימי עסקים מרגע החלטת ההנהלה וייתכן כי יותר. הסרת פסק דין הינו פסק הדין בלבד ולא כולל שום דבר נוסף כמו כתבה, סקירת משרד וכד'.
1. לפניי ערר על החלטת השלום בראשון לציון (כבוד הנשיא, השופט מנחם מזרחי) החלטה מיום 6.11.2025 בתיק ה"ת 34280-09-25, במסגרתו הורה קמא על השבת שלושה מכשירים תפוסים של המשיב החשוד בתיק החקירה פל"א 105021/2025.
העובדות הצריכות לעניין
2. ביום 19.3.2025 עוכב המשיב לראשונה לחקירה במסגרת פרשייה המכונה "רכבת בשער", ובמעמד עיכובו בוצע חיפוש בביתו בהתאם לצו תפיסה שיפוטי. במהלך חיפוש זה נתפסו בביתו טלפון סלולרי ומחשב נייד. בתום חקירתו שוחרר המשיב. ביום 31.3.2025 נעצר המשיב במסגרת חקירה זו, בחשד לביצוע עבירות שונות, ובהן מגע עם סוכן חוץ, מסירת ידיעה סודית, שוחד, מרמה והלבנת הון. במעמד נתפס מכשיר סלולרי שנמצא עמו.
3. משטרת ישראל הצטיידה בצו חדירה לשם עיון בתוכן התפוסים (להלן גם: "המכשירים") (צו מיום 23.3.2025). המשיב סירב ליתן למשטרה את הסיסמאות לפתיחת המכשירים שנתפסו. נכון למועד זה, שלושת המכשירים לא ניתנים לפתיחה על ידי המערכות המצויות ברשות משטרת ישראל.
4. ביום 11.9.2025 הגישה העוררת בקשה להארכת תוקף החזקת המכשירים ב-180 ימים. ביום 26.10.2025 דחה קמא את הבקשה, בציינו כי בהיעדר דו"ח חסוי הוא אינו נדרש לבקשה. העוררת עררה על החלטה זו, וביום 30.10.2025 קיבל מחוזי מרכז-לוד (כב' השופט הבכיר יעקב שפסר)את הערר, וזאת לאחר שקבע כי לא קיימת חובה בדין להגיש דו"ח חסוי הדן בבקשה. הדיון הוחזר לבית משפט קמא לצורך דיון בבקשה לגופה.
החלטת קמא מיום 6.11.2025
5. בהחלטתו קבע קמא כי משטרת ישראל מבקשת להאריך את התפיסה מתוך תקווה עתידית שתוכל לחדור את המכשירים ולחשוף ראיות רלוונטיות במשפט, אולם בשלב זה החומר הטמון במכשירים הנו בגדר תעלומה. כאשר מדובר בתעלומה, לא ניתן להניח כי התמלאה הדרישה הקבועה בחוק – קיומו של יסוד סביר להניח כי התפוס עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה. בית המשפט ציין כי מדובר בטלפונים סלולריים שנרכשו על ידי המשיב לאחר מועד ביצוע העבירות הנטענות, והוסיף כי ממילא אין בהם מידע רלוונטי.
הודגש בהחלטה כי כיום אין צפי למועד שבו תעודכן תכנת הפריקה שבידי המשטרה. לאחד המכשירים הניידים המשטרה כלל לא ניסתה לחדור.
קמא ציין כי משטרת ישראל מבקשת שיורה על המשך התפיסה של המכשירים "ללא תוחלת, עד בוש, ללא צפי זמנים מוגדר, עד יבוא "עני ורוכב על חמור" (זכריה ט', ט')".
6. עוד קבע קמא כי זוהי זכותו החוקתית של המשיב לסרב למסור לעוררת את הקודים הסודיים לחדירה למכשירים, ואין להטיל עליו עונש בדמות המשך החזקה של המכשירים עד שיאות למסור את הקודים.
קמא סבר כי בבג"ץ 8298/22 הסנגוריה הציבורית נ' היועצת המשפטית לממשלה (31.8.2025, להלן: "בג"ץ הסנגוריה הציבורית"), לפיו למשטרה אין סמכות לערוך חיפושים מוסכמים בחומר מחשב ללא צו שיפוטי, משליך על ענייננו: ממילא, גם אם הקוד היה נמסר, על העוררת להצטייד בצו שיפוטי מתאים. על כן, אינו רשאי לרשום לחובת המשיב את העדר הסכמתו למסור את הקוד הסודי.
7. קמא הטיל ספק בקיומו של צו שיפוטי המאפשר למשטרת ישראל לבצע את החדירה אל המכשירים, שכן הצו מתיר עיון בחומרים שנוצרו, נשלחו או נערכו מתאריך 7.10.2025 ועד תאריך 19.3.2025 (זאת כשבנספח א' לצו התבקשה חדירה החל מתאריך 7.10.2023). בית משפט קמא היה ער לעדכון העוררת, שלפיו לנוכח העובדה שצו חדירה תקף ל-30 יום בלבד ולאור העובדה שלא ניתן לצפות את מועד עדכון הגרסה, החליטה היחידה החוקרת כי נכון יהיה להוציא צו חדירה עדכני ברגע שיתקבל עדכון גרסה אשר יאפשר את החדירה בפועל.
קמא ציין, בהמשך לדברים אלה, כי אחד המכשירים הסלולריים אף תפוס מיום 31.3.2025 בלא כל צו שיפוטי, אלא מכוח התפיסה הפיסית בלבד ומבלי שהתפיסה אושררה בצו שיפוטי.
טענות העוררת
8. שגה קמא כשקבע כי בשל אי יכולתה של העוררת להצביע על אינדיקציה בחומר לקיומה של ראיה ספציפית שניתן למצוא במכשירים, לא התמלאה הדרישה שלפיה יש יסוד סביר להניח כי המכשירים עשויים לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה. נקודת המוצא, במרבית הפעמים שבהן מבקשת המשטרה לחפש במכשיר סלולרי, היא שלא ידוע במדויק מה יימצא בו. עצם קיומו של חשד בעבירות חמורות שביצע המשיב יחד עם אחרים, איתם תקשר בעבר באמצעות מכשירו הסלולרי, כמו גם בשים לב לעובדה שעמד, על פי החשד, בקשר עם מעורבים אחרים מחוץ לישראל, מקיימים יסוד סביר לחשד כי במחשב ובטלפונים שנתפסו אצל המשיב יימצא תוכן רלוונטי.
דרישת קמא להצביע על קיומה של אינדיקציה או ידיעה בפועל על ראיה ספציפית שקיימת במכשירים אינה רלוונטית לשלב שבו אנו מצויים, בו טרם נשלמה מלאכת איסוף הראיות בתיק.
9. שגה קמא כשקבע כי העובדה שבשלב זה אין ביכולתה הטכנולוגית של העוררת לחדור לחומר המצוי בתפוסים, מקימה עילה לשחררם. מכשירי הטלפון הסלולריים והמחשבים מתפתחים כל העת, והכלים המשמשים לצורך פתיחתם על ידי רשויות החוק מתעדכנים מעת לעת. יש להימנע ממצב שבו חשודים זוכים ב"מרחב " המונע מהמשטרה, שהצטיידה בצו חדירה, לממש בפועל את הצו שברשותה.
10. מדובר בבקשה ראשונה להארכת תוקף החזקה בתפוסים, שנתפסו במסגרת תיק שנושא בחובו חשדות לביצוע עבירות חמורות, כאשר קיים אינטרס ציבורי מוגבר בחקר האמת, וקיימת מספקת לשלב שבו כנגד המשיב בנוגע לעבירות המיוחסות לו.
11. אשר לקביעת קמא כי סירובו של המשיב למסור את סיסמאות הכניסה למכשירים שנתפסו ברשותו הוא בגדר זכותו החוקתית – קיים ספק רב אם חל על מסירת סיסמה לפתוח מחשב או טלפון נייד. לשיטת העוררת, לא נדרש להכריע בשאלה זו, שכן העוררת מעולם לא טענה כי המשיב ור את סיסמת הפתיחה של המכשירים שנתפסו ברשותו. יחד עם זאת נטען כי המשיב אינו יכול בידו האחת לסרב למסור את סיסמת המכשיר ובידו השנייה להאיץ במשטרה להשיבו. בניגוד לקביעתו של קמא, המשך החזקתם של המכשירים אינה בבחינת עונש, אלא בבחינת אמצעי פוטנציאלי להפקת ראיות.
12. שגה קמא כשקיבל את טענת המשיב כי עצם העובדה שהשימוש במכשירים החל לאחר תקופת ביצוע העבירה מייתר את החיפוש בהם. שימוש במכשירים טכנולוגיים חדשים כולל לא פעם העברת קבצים – ייבוא או גיבוי של נתונים ישנים ממכשירים סלולריים קודמים.
כמו כן, לא מן הנמנע שהצפת הפרשייה בשיח הציבורי טרם חקירתו של המשיב היוותה גורם מאיץ לשיח רלוונטי בין המשיב לבין מעורבים נוספים, ועל כן מידע רלוונטי עשוי להימצא גם בתכתובות ובחומרים המאוחרים למועד ביצוע העבירות עצמן.
13. שגה קמא באופן התייחסותו לשגגה שנפלה בתאריך שצוין בצו החדירה מיום 23.3.2025 (להסבר בעניין זה הפנתה העוררת למזכרו של רפ"ק אביב פורת מיום 2.11.2025). זאת כשהעוררת ציינה כי ממילא תוקפו של צו זה פג חודש ימים לאחר הוצאתו, וחדירה באמצעותו לא בוצעה. זאת ועוד, שגה בית המשפט כשקבע כי בהיעדר צו שיפוטי בתוקף שמאפשר חדירה למכשיר, לא ניתן להמשיך להחזיק בו. לנוכח העובדה שתוקפו של צו חדירה לחומרי מחשב הוא ל-30 ימים מיום הוצאתו, בהיעדרה של טכנולוגיה זמינה לפתיחת המכשירים, אין כל נפקות בשלב זה להחתמה של צו חדש. בדו"ח שהוגש לעיונו של בית משפט קמא ביום 26.10.2025 צוין כי צו חדש יתבקש מבית המשפט עת שתהיה מצויה הטכנולוגיה האמורה בידי המשטרה.
14. שגה קמא כשהפנה בהחלטתו בבג"ץ 8298/22 הסנגוריה הציבורית נ' היועצת המשפטית לממשלה (31.8.2025) והתייחס אליו כאל נקודת מפנה המשליכה על המקרה דנן.
15. בעניינו של משיב זה ממש נתפס מכשיר סלולרי במסגרת חקירת פרשייה אחרת ( המסווגים המכונה גם פרשת ה"בילד"), שפתיחתו לא צלחה במשך זמן מה. לאחר מספר חודשים, ולאור עדכון התוכנה המשמשת את המשטרה, נפרק המכשיר בצורה שהניבה ראיות ממשיות בתיק. נטען כי הדבר אינו חריג, ומדובר בתרחיש סביר ומוכר.
טענות המשיב
16. אין עילה להתערבות בהחלטתו של . אין יסוד סביר לקיומן של ראיות רלוונטיות במכשירים. לפי הטענה, האירועים נושא החשדות בענייננו התרחשו זמן רב לפני תפיסת המכשירים. שני הטלפונים הסלולריים שנתפסו בנובמבר 2024 הם הרלוונטיים ביחס לפרשה זו, והם נפרצו על ידי המשטרה. בהתאם לכך, במכשירים הנדונים בענייננו לא יכולה להיות כל ראיה.
המשיב הוסיף כי אין בידי העוררת כל אינדיקציה ממשית לכך שיש במכשירים התפוסים ראיות. אילו היו המכשירים ברשותו של המשיב בזמן ביצוע העבירות הנטענות, זו הייתה אינדיקציה לפוטנציאל להפקת ראיות. ואולם, המכשירים נרכשו חודשים לאחר תפיסת הטלפונים הקודמים, וזו, לפי הנטען, אינדיקציה לכך שמכשירים אלה אינם רלוונטיים. לראיה, בעניינם של אחרים לא נתפסו טלפונים לאחר המועד הרלוונטי.
זאת ועוד, הדרישה של יסוד סביר להניח כי קיימות במכשיר ראיות הולכת ומתגברת עם חלוף הזמן וכשאין צפי לפריצת המכשירים.
17. תפיסתו של מכשיר הטלפון הנייד ביום 31.3.2024 ללא צו שיפוטי – נעשתה . לא ניתן להחזיק טלפון ללא צו תפיסה. אין זו הפעם הראשונה שתופסים בתיק זה טלפון ללא צו, אך בנובמבר 2024 ביקשה המשטרה צו למחרת התפיסה, כדי לאשר את התפיסה בדיעבד.
בנוסף על האמור, גם אין צו חדירה לטלפון מאז ועד היום.
18. המשטרה מייצרת משוואה לא חוקית ופסולה:בצד הזכות שלא למסור קוד סודי למכשיר יש מחיר – תפיסת המכשיר לפרקי זמן ארוכים. לפי הטענה, לא ניתן לייצר, בדרך של מדיניות משטרתית או , סנקציה על מימוש הזכות שלא למסור את הקודים הסודיים למכשירים (המשיב הפנה בעניין זה לסעיף 8 : כבוד האדם וחירותו).
כפי שקבוע בחוק ,הכלל שלפיו מימוש זכות השתיקה גורם לחיזוק הראיות כנגד נאשם והכלל כי סירובו של נהג רכב למסור דגימת נשיפה מביאה לכך שרואים אותו נהג כשיכור, כך גם בענייננו, הסנקציה בגין אי מסירת הקוד הסודי צריכה להיקבע אך ורק בחוק. כך גם בהתאם לבג"ץ הסנגוריה הציבורית: הואיל ולא ניתן לבקש הסכמה לחיפוש בחומרי מחשב, ממילא גם לא ניתן להטיל סנקציה על אי מתן ההסכמה.
דיון והכרעה
19. לאחר עיון בטענות הצדדים ובכלל החומר שהונח בפניי, מסקנתי היא כי דין הערר להתקבל.
20. ענייננו מוסדר בסעיפים 32(א) ו-35 לפקודת הפלילי ( וחיפוש) [], התשכ"ט-1969 (להלן: "פקודת הפלילי" או "הפקודה").
סעיף 32(א) לפקודת הפלילי קובע:
"רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה".
ביחס לסעיף 32(א) נקבע בבש"פ 342/06 חב' לרגו עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (12.3.2006):
"מלשונה של הוראה זו עולה כי קיימות חמש חלופות העשויות, כל אחת, לשמש מקור סמכות , וזאת כאשר קיים יסוד סביר להניח אחד מאלה:
(א) באותו חפץ נעברה עבירה;
(ב) עומדים לעבור עבירה;
(ג) החפץ עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה;
(ד) החפץ ניתן כשכר בעד ביצוע עבירה;
או
(ה) ניתן כאמצעי לביצועה".
סעיף 35 לפקודה קובע:
"אם תוך ששה חדשים מיום על ידי המשטרה, או מיום שהגיע לידיה, לא הוגש המשפט אשר בו צריך החפץ לשמש ראיה ולא ניתן צו על אותו חפץ לפי סעיף 34, תחזיר המשטרה את החפץ לאדם אשר מידיו נלקח; אך רשאי שלום, על-פי בקשת שוטר מוסמך או , להאריך את התקופה בתנאים שיקבע".
ראו בש"פ 8712/23 אלקובי נ' מדינת ישראל (11.1.2024, פסקאות 10-9):
סעיף 35 לפקודת הפלילי מורה, כי אם המשטרה מעוניינת להמשיך להחזיק בחפץ שנתפס לאחר חלוף ששה חודשים מיום תפיסתו, עליה להגיש בקשה מתאימה השלום, שבתורו יאזן בין זכות החשוד לקניין לבין צרכי הציבור (בש"פ 9022/16 גריקה נ' מדינת ישראל[פורסם בנבו] (22.12.2016)). אשר על כן, בבואו להחליט בבקשה להארכת תפיסה, נדרש לאזן איזון ראוי בין מידת הפגיעה ההכרחית בקניינו של אדם כדי להגשים את תכלית , לבין הצורך בהשגת האינטרס הציבורי הטמון בהחזקת המשטרה בחפץ הנגוע בכתם העבירה או אמור לשמש ראייה במשפט. במסגרת איזון זה, יש לתת את הדעת גם לחלוף הזמן תוך בחינת התפתחות החקירה והצפי לקיום משפט (ראו: רע"פ 4526/18 אלוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 26 [פורסם בנבו] (5.8.2018); בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל, עמ' 14-12 [פורסם בנבו] (12.3.2006))".
21. בעניין הפגיעה הכרוכה בתפיסת טלפון סלולרי, אפנה לדברים שצוטטו בהחלטתו של קמא (בש"פ 5974/21 קובי נ' מדינת ישראל (10.1.2022)):
"להווי ידוע, כי אינה פעולה של מה בכך – קל וחומר מקום שבו מדובר בתפיסת מכשירי טלפון ניידים, אשר מדור לדור הולכים ומשתכללים, ומכילים מידע אישי רב על האדם, על זהותו, על מחשבותיו, הגיגיו ורעיונותיו; עולם ומלואו בכף יד אחת (ראו למשל: ע"פ 8627/14 דביר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (14.7.2015); בש"פ 6071/17 מדינת ישראל נ' פישר [פורסם בנבו] (27.8.2017)). כפועל יוצא, נוכח עוצמת הפגיעה הגלומה בה, תפיסת מכשירי טלפון ניידים לא תֵעשה אלא במידה ובמשׂוּרה, כאשר נמצא כי קיים צורך ממשי בכך, ולאחר מחשבה קפדנית. בהתאם, שומה על בית המשפט לשקול בקשה להחזרת תפוס שכזה בזהירות רבה, בדקדקנות, מתוך התחשבות בפגיעה ה הנובעת הימנה".
22. מנגד עומד האינטרס הציבורי, כשבבסיס הדברים השאלה האם קיים יסוד סביר להניח כי המכשירים עשויים לשמש כראייה בהליך משפטי.
במקרה הנדון אין בידי העוררת מידע על אודות ראיה ספציפית שנמצאת במכשירים, שטרם נפרצו. במובן זה קבע קמא, בצדק ,כי המקרה שלפניי שונה מן המקרה שנדון בבש"פ 6155/21 זינו נ' מדינת ישראל (10.10.2021, להלן: "עניין זינו"), שבו היה קיים חשש כי סרטון המנציח קבוצתי נמצא עדין במכשיר הטלפון. ואולם, כל מקרה ונסיבותיו. ברי כי לא בכל מקרה ומקרה תדע המשטרה מראש מהן הראיות הספציפיות הנמצאות במכשיר הטלפון, ולא ניתן לדרוש זאת כתנאי להארכת תוקף התפיסה.
עיינתי בחומר שהגישה העוררת לעיוני במסגרת הדיון בערר. מן הדו"ח הסודי (במ/1) עולה כי המשיב השתמש באפליקציית הוואטס-אפ בהתנהלותו מול מעורב אחר בפרשה (במ/1, ע' 21-8), וכן עשה במכשיר הטלפון שימוש נוסף התומך בחשדות כנגדו (במ/1, ע' 21 סעיף 3.2.8).
כמו כן מקובלת עליי טענת העוררת כי עצם קיומו של חשד בעבירות חמורות שביצע המשיב יחד עם אחרים, שלמצער עם חלקם תקשר בעבר באמצעות מכשירו הסלולרי, כמו גם העובדה שעמד, על פי החשד, בקשר עם מעורבים אחרים מחוץ לישראל, מקיימים יסוד סביר לחשד כי במחשב ובטלפונים שנתפסו אצל המשיב יימצא תוכן רלוונטי.
לא מקובלת עליי קביעתו של קמא לפיה ממילא אין במכשירים מידע רלוונטי מאחר שאלה נרכשו לאחר מועד ביצוע העבירות הנטענות. המכשירים נתפסו בחודש מרץ 2025, כשהמכשיר האחרון נתפס עם של המשיב ביום 31.3.2025. תחילה יש לציין שלא הוגש כל מסמך הנוגע למועד רכישת המכשירים. ואולם, חשוב מכך, גם אם נרכשו המכשירים לאחר מועד ביצוע העבירות ייתכן בהחלט שהתנהל שיח רלוונטי בין המשיב למעורבים נוספים בפרשה בעקבות הצפת הפרשייה בשיח הציבורי ועד למועד מעצרו של המשיב ביום 31.3.2025. לפיכך, ראיות רלוונטיות עשויות להימצא גם בתכתובות ובחומרים המאוחרים למועד ביצוע העבירות.
23. שגה קמא כשקבע כי משטרת ישראל מבקשת שיורה על המשך התפיסה של המכשירים "ללא תוחלת, עד בוש, ללא צפי זמנים מוגדר, עד יבוא "עני ורוכב על חמור" (זכריה ט', ט')". זאת כשהבקשה שהגישה המשטרה היא בקשה להארכה המוגבלת בזמן, 180 ימים, בהתאם לסמכות המסורה לבית המשפט בסעיף 35 לפקודה. אכן, לפי האמור ב-במ/4, לא ניתן לתחום מועד לפריצת המכשירים ואף לא ניתן לדעת האם העדכון הטכנולוגי שיתקבל יאפשר את הפריצה למכשירים הספציפיים. כן מקובלת עליי הטענה כי הדרישה ליסוד סביר מתגברת עם חלוף הזמן. ואולם, מדובר בענייננו בבקשה ראשונה להארכת תוקף ההחזקה במכשירים לתקופה תחומה, כשהמכשירים נתפסו במסגרת תיק הנושא בחובו חשדות לביצוע עבירות חמורות, כמצוין לעיל, התפוסים לידי המשיב עלולה להכשיל את החקירה. אוסיף כי בהתאם למוצגים במ/3, במ/3ב במ/4, במ/4א, העוררת אינה שוקטת על שמריה בכל הנוגע לצורך להביא לפריצת המכשירים התפוסים.
24. במצב הדברים שתואר עד כה, סבורתני שבאיזון הכולל בין הפגיעה הכרוכה בתפיסת המכשירים, לבין האינטרס הציבורי, ידו של האינטרס הציבורי על העליונה, ונכון יהיה להאריך את תוקף תפיסת המכשירים כמבוקש.
25. יצוין כי הצדדים אינם חלוקים בשאלת זכותו של המשיב לסרב למסור למשטרה את הקודים הסודיים למכשירים. השאלה האם זכות זו חוסה תחת הזכות לחיסיון בפני טרם הוכרעה בפסיקת העליון (ראו בעניין זה עניין זינו, פסקה 9). איני סבורה כי דיון זה דרוש עתה, שכן איני מקבלת את הטענה כי בקשת המשטרה לתפוס את המכשירים לתקופה ארוכה היא בגדר יצירת סנקציה למימוש זכות זו. ודוק: המשך התפיסה במכשירים כלל אינו בגדר סנקציה. להמשך התפיסה תכלית ברורה והיא לאפשר למשטרה את פריצת המכשירים לכשיתעדכנו האמצעים הטכנולוגיים הדרושים לצורך כך. זאת ועוד, הארכת התפיסה נעשית בהתאם לסמכות הקבועה בחוק (סעיף 35 לפקודת סדר הפלילי), המאפשר למשטרה לבקש את הארכת התפיסה ומקנה את הסמכות לאשר את בקשת המשטרה בכפוף לתנאים הקבועים בפקודה.
הדוגמאות שאליהן הפנה המשיב עוסקות בהשלכות הראייתיות הנובעות משמירה על וסירוב להשתתף בבדיקת ינשוף. דוגמאות אלה שונות מהעניין בו עסקינן. העוררת כלל לא טענה כי הסירוב לשתף פעולה ולמסור את הקודים הסודיים מהווה חיזוק ראייתי כנגד המשיב. בשונה מהדוגמאות שאליהן הפנה המשיב, הארכת התפיסה היא עניין מוגבל בזמן וכפוף לפיקוח , בהתאם לנסיבות כגון חלוף הזמן וההתפתחות הטכנולוגית. מעבר לדרוש, אציין כי ישנן אמירות שונות בעניין זה, ראו ה"ת (ב"ש) 72844-08-25 בזל נ' מדינת ישראל אכ"ל להב דרום וחקירות מכס ומע"מ ב"ש (19.11.2025):
"לדידי, מקום בו מסרב חשוד למסור את קוד הנעילה לטלפון הנייד, הרי הוא לא משתף פעולה עם החקירה. כשם שזכותו של חשוד לשתוק בחקירה, ברי כי קמה לו הזכות שלא לשתף פעולה עם הליכי התפיסה. יחד עם זאת, נסיבה זו, כשלעצמה, מקימה סמכות לתפוס את הטלפון הנייד, בבחינת 'שטר ו&#
- מדור פסקי דין והחלטות באדיבות מיקיפדיה - האנציקלופדיה הפתוחה.
