ע"א/ – ליאוניד סוסקין נ' מיכאל סוסקין

(ד) באותה תקופה, פרץ סכסוך במשפחה בנוגע לדירה בתל-אביב. טיבו של הסכסוך אינו נוגע לתובענה זו, אולם אציין כי סבתו של המבקש (אמו של המשיב) ביקשה למכור את הדירה בתל-אביב, בניגוד לרצונו של המשיב. סכסוך זה הגיע לפתחו של לענייני משפחה ברמת-גן ושם הוא נידון כעת (תמ"ש 7177-09-10).

(ה) בשנת 2007 לערך החליט המבקש שברצונו למכור את הדירה ולקנות במקומה דירה אחרת. על פי הנטען בתובענה, בתחילה, הסכים לכך המשיב, אולם בעקבות הסכסוך שפרץ במשפחה בנוגע לדירה בתל-אביב הוא חזר בו מהסכמתו וסירב להעביר את הזכויות הרשומות על שמו לידי המבקש. בעקבות כך, הגיש האחרון תובענה זו ביום 7.9.10, שבה עותר הוא למתן שלפיו הוא זכאי להירשם כבעלים הבלעדי של הדירה.

(ו) ביום 3.3.08, ערך המשיב צוואה שבה הוריש למבקש את זכויות הבעלות הרשומות על שמו בדירה (להלן:- "הצוואה"). לטענתו – עשה כן ביוזמת אם המבקש מבלי שהבין כיאות את המשמעות. ביום 14.10.10, כחודש לאחר הגשת התובענה, ביטל המשיב את צוואתו.

(ז) ביום 23.2.11 התקיים לפני דיון שבו העידו המבקש והמשיב. כפי שעלה בדיון , נושא המחלוקת בין הצדדים הוא טיבן של ההסכמות ביניהם באשר לרכישת הדירה. הצדדים הגישו סיכומיהם והגיעה העת למתן . (אעיר כי בא-כח המשיב התעלם מהחלטתי המגבילה את היקף הסיכומים ל-5 עמודים והגיש סיכומים על-פני 9 עמודים. בנוסף צירף בא-כח המשיב לסיכומיו ראיה שלא הוגשה במסגרת הראיות בתיק (החלטת לענייני משפחה), וזאת ).

2. דיון והכרעה

הסוגייה הנדרשת לבחינה בתובענה זו היא האם רישום הזכויות בדירה על הצדדים בחלקים שווים משקף את תמונת הדברים האמיתית, או שמא הסכימו הצדדים, במסגרת הסכם נלווה ביניהם, כי רישום הזכויות על שם המשיב ייעשה אך ורק לצורך קבלת הלוואה , והדירה כולה תהא למעשה בבעלותו הבלעדית של המבקש.

(א) בקצירת האומר, טוען המבקש כי ההתקשרות בינו לבין המשיב הוגבלה לסיוע מצד המשיב בקבלת הלוואה , ובמסגרת זו אמנם נרשמו הזכויות בדירה באורח שניהם, כשבמקביל הוסכם בעל-פה כי מאחר שהרישום המשותף נועד אך לצורך אישור קבלת ההלוואה מידי , תועברנה אל המבקש לבסוף גם הזכויות הרשומות על שם המשיב. זאת, מיד לאחר שהוא יפרע את מלוא החוב לבנק. לטענתו, הדירה נרכשה על-ידו מכספו הפרטי, לשימושו וס עתידו, ולמעשה נרשמו הזכויות במחצית הדירה על שם המשיב במסגרת נאמנות – עד לסיום תשלום החוב .

המשיב, מצידו, טוען כי רישום הזכויות בדירה משקף את הסכמות הצדדים במלואן. לטענתו, המבקש פנה אליו בבקשה לקחת משכנתה משותפת מאחר שזו הייתה הדרך היחידה לרכוש את הדירה, והמשיב נטל על עצמו את מימון התמורה עבור הדירה (על-ידי נטילה משותפת של ההלוואה ). עוד טוען המשיב כי לא היה כל הסכם נאמנות בין הצדדים באשר לזכויות .

(ב) סעיף 125(א) לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 (להלן:- "חוק המקרקעין") עוסק במעמד ובמשקל הראייתי של רישום הזכויות ביחס , וקובע כי רישום שכזה יהווה לתוכנו. משכך, הנטל לסתירת הרישום ולהוכחת הטענה כי הוא אינו משקף את מצב הדברים האמיתי הוא נטל כבד המוטל על הטוען לכך. (ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' (לא פורסם, 21.2.07)) ראו גם מוטי בניאן דיני מקרקעין – עקרונות והלכות, עמ' 32 (2002)). בענייננו, אני סבורה שהמבקש הרים את הנטל לסתור את אמיתותו של הרישום ביחס לזכויותיו של המשיב בדירה, שכן מן העדויות והראיות שהוצגו לפני עולה מהלך התנהלות משותף, ממנו משתמע כי בין הצדדים נתגבשה מערכת יחסי נאמנות ביחס לדירה, כפי שיפורט להלן.

(ג) נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת (סעיף 1 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979 (להלן:- "חוק הנאמנות"). ה"זיקה לנכס" עשויה להתבטא במתן בעלות לנאמן בנכס, כדי שהנאמן יפעל בנכס לטובת מי שזכאי ליהנות ממנו (ת"א 2116/06 טייג דב נ' בר דוד אביבה). סעיף 2 לחוק הנאמנות עוסק ביצירת הנאמנות וקובע כי "נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש". הסכם נאמנות אינו חייב להיות ואפשר שייעשה גם בעל-פה, ככל חוזה אחר (שלמה כרם נאמנות 184 ,מהדורה רביעית חדשה ומורחבת, 2004 (להלן:- "שלמה כרם")). ראו גם: ה"פ (ת"א) 497/05, יוסף סייג נ' דטה חוק ומשפט בע"מ).

הכיר גם בקיומה של נאמנות משתמעת, אותה ניתן להסיק המשוערת, כאשר עולה מהתנהגות הצדדים כי הייתה כוונה ליצור נאמנות, אך מסיבה זו או אחרת כוונה זו לא הובעה במפורש (ע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת, פ"ד מח(1) 801). הסבר אחד לכך לא מובעת באופן מפורש – ודאי שלא מנוסחת בהסכם נאמנות מפורט – אפשרי בנסיבות בהן בעטייה של מערכת יחסים מיוחדת וקרובה רוחש יוצר הנאמנות אמון רב ומיוחד לנאמן (ראו לעניין זה שלמה כרם עמ' 185). מכל מקום, במקרים שבהם לא התקשרו הצדדים בהסכם נאמנות שאותו ניתן לפרש, בהיטען על ידי הטוען למעמד נהנה במסגרת יחסי אמון – יש להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים מתוך העדויות והראיות שהוצגו בעניין.

(ד) בענייננו, העדויות והראיות שהוצגו לפני מלמדות, לטעמי, כי הצדדים רכשו הדירה לכאורה במשותף, אולם בפועל נרכשה הדירה על-ידי המבקש ועבורו, ואמורה לעבור לבעלותו בתום מילוי התחייבויותיו. הרישום המשותף נבע מצורך כלפי . הלבוש המשפטי שניתן לעסקה האמיתית היה לבוש של זכויות משותפות, אולם, בין הצדדים לבין עצמם היה ברור שמדובר בלבוש חיצוני שאינו מבטא את הזכויות האמיתיות, והרישום הזמני על-שם המשיב היה סוג של נאמנות עבור המבקש.

הצדדים הם, כאמור, קרובי משפחה בדרגת קרבה גבוהה – המבקש הוא אחיין של המשיב. אין מחלוקת על כך שבמועד רכישת הדירה יחסיהם היו טובים (עמ' 10 שורות 3-5 לפרוטוקול, סעיף 5(א) המבקש). המבקש הוא ששילם למוכרים את מלוא התמורה עבור הדירה, והוא זה אשר נושא לבדו בנטל השוטף של החזר ההלוואה מן . המשיב, מנגד, לא שילם ולא מימן ולו תשלום מרכיב אחד מן התמורה עבור הדירה, ואף לא נתבקש לעשות כן – למעט הלוואה שהעביר למבקש בשיעור של כ-25,000 ש"ח, שהוחזרה במלואה (עמ' 11 שורות 5-17 לפרוטוקול). גם תיעוד הלוואה זו, יש לציין, לא הועלה על הכתב, ככל הנראה בשל יחסי האמון הטובים ששררו אותה עת בין הצדדים (עמ' 5 שורות 13-15 לפרוטוקול). זאת ועוד, המשיב מעולם לא גר בדירה או נהנה ממנה בכל דרך שהיא, בעוד שהמבקש היה זה שהשכיר אותה עד שנת 2006, ולא חלק את עם המשיב. משנת 2006, עבר המבקש להתגורר בדירה ונוהג בה מאז בלעדי.

(ה) גם מן האמור בצוואה שערך המשיב בשנת 2008 ניתן ללמוד כי הוא לא ביקש לשמור לעצמו זכות . המשיב העיד כי הוא חי עם בת זוג והוא אב לשני ילדים שעימם הוא ביחסים טובים, אולם בסעיף 3 לצוואה – שלא כמקובל – הבהיר כאמור כי הוא מוריש (או ליתר דיוק – "מעביר") את חלקו בדירה למבקש, בזו הלשון: "הריני מצהיר בזה כי לאחר מותי יעבור חלקי בדירה ברח' הרצל 42ב בת ים הידועה כגוש 7145 חלקה 139/30 לאחייני סוסקין ליאוניד [המבקש]…". בעניין זה טען המשיב תחילה כי לא הוסבר לו תוכן הצוואה כייאות וכי חתם על הצוואה מפני שסמך בעיניים עצומות על קרובי משפחתו, אולם בעדותו הודה כי תוכן הצוואה הוסבר לו והוא הבין על מה הוא חותם (עמ' 12 שורות 19-27 לפרוטוקול). אם כן, מעבר לכך שהסתירה בין תצהיר המשיב לעדותו בעניין זה גורעת ממהימנותו, המשיב לא סיפק כל הסבר לכך שהעדיף להוריש את זכות הבעלות בחלקו שבדירה למבקש, תחת אלו לבת זוגו ולילדיו, שהם יורשיו הטבעיים. עמדתו בעניין זה בעדותו שלפיה הוא יכול ורשאי היה לשנות את צוואתו לאחר שחתם עליה אינה מספקת בנסיבות עניין זה, שכן לא בשאלת הזכות לשינוי צוואה עסקינן, אלא בנסיון להתחקות אחר עובר לרכישת הזכויות בדירה, ואחר הסימנים לכך שלרכישה נלווה הסכם נאמנות משתמע, כאמור.

(ו) הסיבה האמיתית להתכחשותו של המשיב לזכויות המבקש בדירה היא סכסוך משפחתי רחב יותר שלמבקש אין יד ורגל בו. המשיב ביקש לקשור לבירור תובענה זו גם את הסכסוך המשפחתי שנתגלע סביב הדירה בתל-אביב. איני סבורה שניתן לקשור בין הדברים. סוגיית הדירה בתל-אביב אינה נוגעת לשאלה הנדרשת לבחינה במסגרת תובענה זו, שהיא – טיבן של ההסכמות שגובשו בין הצדדים אך ביחס לדירה בבת-ים, עובר לרכישתה. המשיב עצמו אינו טוען שבין הצדדים נקשרו הסכמות או הבנות הקושרות בין שתי הדירות, אלא טענתו נוגעת רק לדירה בבת-ים, שלפיה הוסכם כי בבת-ים תירשם על שם שני הצדדים בחלקים שווים, כתנאי לכך שהמשיב יתחייב ליטול מימון עבור רכישת הדירה (סעיף 5 המשיב). לכך ניתן להוסיף שהמבקש ממילא אינו מחזיק בזכויות בתל-אביב (ולא החזיק בהן בעבר), ובתקופה שהתגורר בחדר בדירה זו – הוא אף שילם (עמ' 6 שורות 12-20 לפרוטוקול).

יתרה מכך. על אף שאיני סבורה שהסכסוך המשפחתי סביב הדירה בתל-אביב רלוונטי לבירור טיבן של ההסכמות שגובשו בין הצדדים ביחס לדירה בבת-ים, רואה אני בהתייחסותו של המשיב בעדותו לעניין זה דווקא משום תמיכה מסויימת במסקנה המתיישבת עם גרסת המבקש. לפי מסקנה זו הכיר המשיב בכך שזכויות הבעלות המלאות בדירה בבת-ים הן של המבקש, אך עם זאת ניסה לנצל את העובדה שמחצית מהן רשומות על שמו כדי להשיג את מבוקשו באשר לדירה בתל-אביב. לעניין זה אני מפנה לדברים שאמר המשיב במהלך עדותו לפני (עמ' 11 שורות 24 ואילך לפרוטוקול):

"ש. אתה הסכמת שלאוניד ימכור את הדירה בבת ים ב-2007, אבל בגלל הסכסוך בדירה בתל-אביב לא הסכמת?

ת. נכון.

…

ש. גם אם תהיה פשרה בתיק בתל אביב תהיה מוכן להעביר את הדירה בבת ים על שם לאוניד?

ת. נכון."

ובהתייחסו לצוואה שערך שבה הוריש את חלקו בדירה למבקש ציין המשיב (עמ' 12 שורות 28-30 לפרוטוקול):

"ש. אמרת שלחצו עליך ולא ידעת על מה אתה חותם. מפנה לסעיף 8 . אם ללאוניד הגיע חצי דירה ב-2008 בצוואה, למה לא מגיע לו היום?

ת. בשביל זה שרוצים למכור את הדירה בתל אביב." (ההדגשה שלי – ה.ג)

(ז) בא-כוח המשיב התייחס בסיכומיו לעובדה שלא נרשמה הערה בעניין הנאמנות בפנקס . איני סבורה שעצם קיומה של נאמנות מותנה ברישום בפנקס כלשהו, ומכל מקום, הרישום נועד ליידע צדדים חיצוניים להסכם אודות קיומה של נאמנות, בעוד שהשאלה שהתעוררה בענייננו נוגעת לצדדים להסכם בלבד (ראו לעניין זה: שלמה כרם עמ' 307).

(ח) אסכם, אפוא, כי מכל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי המבקש עמד בנטל להוכחת קיומה של נאמנות משתמעת בין הצדדים, שלפיה הוסכם ביניהם כי הדירה תהיה רכושו של המבקש בלבד, הגם שתירשם תחילה על שם שניהם בחלקים שווים לצורך קבלת ההלוואה . על פי הבנות אלו, לאחר שהמבקש ישלם את מלוא החוב לבנק גם יוסדר הרישום, והזכויות תרשמנה במלואן על שם המבקש בלבד. הסכם זה אמנם לא הועלה על הכתב, ואף נראה שלא הוגדר וכונה על-ידי הצדדים באופן מפורש כ"הסכם נאמנות", אולם התנהגות הצדדים מלמדת, לטעמי, על כוונה ליצור נאמנות שכזו.

עם זאת, המבקש לא צירף את כצד להליך, ובנסיבות העניין, נדרשת הסכמתו של הבנק לכך שהאחריות על תשלום חוב ההלוואה הנותר תיפול על כתפיו של המבקש בלבד. ברי כי לא ניתן ליתן מחד גיסא צו הצהרתי שלפיו מלוא זכויות הן של המבקש, ומאידך גיסא להותיר את המשיב כלפי .

לפיכך, אני סבורה כי התוצאה הראויה היא שיינתן צו הצהרתי הקובע שהמבקש הוא בעל מלוא הזכויות בדירה, בכפוף להסכמת לכך שתוסר אחריותו של המשיב לתשלום יתרת החוב, או בכפוף לסילוק מלא של החוב לבנק – הכל לפי המוקדם.

3. סוף דבר

התביעה מתקבלת באופן יינתן כמבוקש, בכפוף להסכמת או לסילוק החוב, כאמור לעיל.

כדי לא להרבות מדון מיותר במשפחה, איני עושה צו להוצאות.

המזכירות תשלח עותק לצדדים, בדואר רשום.

ניתן היום, י"ז סיון תשע"א, 19 יוני 2011, בהעדר הצדדים.