ע"א – מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' מחמוד סעיד חביבאללה ז"ל שנשא בחייו (פסק-דין)

ההחלטה

השופט עופר גרוסקופף:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטתעירית הוד) מיום 25.3.2021 בת"א 45125-04-15, בגדרו נקבע סכום הפיצויים המגיע למשיבים בגין הפקעת זכויותיהם במקרקעין לפני עשרות שנים.

ערעור זה הוא אחד מיני ערעורים רבים שנדונו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד (הליך זה נוהל תחת ע"א 6744/20. להלן:ההליך הדיוני המאוחד). כל הערעורים שהתנהלו תחת ההליך הדיוני המאוחד עוררו שאלות משותפות בדבר דרך חישוב דמי החכירה האבודים לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, בעקבות ההלכה שנקבעה בע"א 8717/17מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל(23.7.2019) (להלן:השאלות המשותפות). לאחר שהסתיים הדיון בשאלות המשותפות תחת ההליך הדיוני המאוחד, נותר להכריע בשאלות הפרטניות באותם תיקים בהם הדבר רלוונטי. בכך עוסק פסק הדין דנן ביחס לערעור שלפנינו.

הרקע בתמצית

1.על הקווים המשותפים לכלל הערעורים שנדונו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד, עמדתי מספר פעמים בעבר, והמעוניין בהרחבה יעיין שם (ראו: ע"א 6744/20מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקאות 16-1 (7.7.2022) (להלן:פסק הדין החלקי); דנ"א 5676/22עזבון המנוח עלי בדוי חיאדרה ז"ל נ' מדינת ישראל, פסקאות 3-1 (27.12.2023) (להלן:פסק הדין בדיון הנוסף); ע"א 6744/20מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקאות 3-1 (10.12.2024) (להלן:ההחלטה מיום 10.12.2024)). בתמצית הדברים, החל מסוף שנות ה-50 וכלה בראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת, הפקיעה מדינת ישראל מקרקעין רבים לצרכי ציבור מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן:פקודת הקרקעות), כאשר חלקים נכבדים מהפקעות אלו בוצעו באזור הגליל, לשם הקמת יישובים חדשים (כגון כרמיאל ונוף הגליל). במקרים רבים, ובהם זה העומד לפנינו, בעלי המקרקעין שהופקעו לא דרשו בזמן אמת, ואף לא בחלוף שנים רבות לאחר מכן, את הפיצויים המגיעים להם בגין ההפקעה – ובהתאם המדינה לא שילמה להם דבר (להלן, יכונו בעלי מקרקעין אלו:הנפקעים). ואולם, ביום 21.3.2013 ניתן פסק הדין בדנ"א 1595/06עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד סו(2) 58 (2013) (להלן:פסק דין ארידור), אשר הבהיר כי גם על תביעות שעניינן בפיצוי בגין הפקעת זכויות במקרקעין מכוח פקודת הקרקעות חל הסדר ההתיישנות הכללי שבדין. בצד זאת, נקבעה בפסק דיןארידורתקופת ארכה של שלוש שנים, עד ליום 21.3.2016, במהלכה הוּתַּר לבעלי מקרקעין שהופקעו ולא תבעו פיצויים מהמדינה בתוך תקופת ההתיישנות – לעשות כן. בעקבות זאת, הוגשו מאות תביעות לפיצויי הפקעה לבתי המשפט המחוזיים, בעיקר במחוזות צפון וחיפה, כאשר עיקר המחלוקת בתביעות אלה נסוב על שיעור דמי החכירה האבודים להם זכאים הנפקעים מכוח סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות (להלן:דמי החכירה האבודים).

2.בהמשך למתואר, במסגרת ע"א 8717/17מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל ז"ל(23.7.2019) (להלן:פסק דין איסמעיל) דן בית משפט זה באופן החישוב של דמי החכירה האבודים, ובהמשך לו ניתנו מספר הבהרות בעקבות בקשה לדיון נוסף שהוגשה על פסק הדין (דנ"א 5261/19עזבון המנוח אסמעיל נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל(25.2.2020). להלן, יחד עם פסק דיןאיסמעיל:הלכת איסמעיל). על רקע חילוקי הדעות שהתגלעו בערכאות הדיוניות בעניין אופן יישומה של הלכתאיסמעיל, הוגשו מאות ערעורים לבית משפט זה. בשנת 2021 אוחדו רובם המוחלט של הערעורים למסגרת ההליך הדיוני המאוחד, ונקבע מתווה משותף לדיון והכרעה בהם. על פי מתווה זה, יוכרעו תחילה השאלות המשותפות לכלל התיקים, ולאחר מכן יידונו הפלוגתאות הפרטניות הרלוונטיות רק לתיק בודד או למספר מצומצם של תיקים (יוער כי מספר קטן של תיקים מתנהל, בשל עיתוי הגשתם ובחירות הצדדים, שלא במסגרת זו).

3.ביום 7.7.2022 ניתן פסק הדין החלקי, בו נפסק כי דמי החכירה האבודים להם זכאים הנפקעים ייקבעו על בסיס הכפלת השווי המשתנה השנתי של הקרקע לפי שיעורי התשואה הבאים: ביחס לדונם הראשון (שעל פי התכנית המנדטוריתRP/50/42(להלן:התכנית המנדטורית), החלה על מרבית המקרקעין המופקעים, הוקצה למגורים) – 5%; וביחס ליתר החלקה (שיועדה לשימושים חקלאיים לפי התכנית המנדטורית) – 3.25%. בנוסף נקבע כי המדינה תישא בשכר טרחת באי-כוח הנפקעים בשיעור של 15% בתוספת מע"מ, ובהחלטה מיום 26.2.2023 הובהר כי שיעור זה ייגזר מסכום הפיצוי המלא לו זכאים הנפקעים בשל ההפקעה, וכי סכום זה יבוא תחת שכר הטרחה והוצאות המשפט שנפסקו בערכאות הדיוניות לטובת מי מהצדדים (להלן:ההחלטה המשלימה). ביני וביני, ביום 6.2.2023 הורה המשנה לנשיאה, השופטעוזי פוגלמן, על קיום דיון נוסף בפסק הדין החלקי שיעסוק בהגדרת התקופה שבגינה ייפסקו דמי החכירה האבודים, וביום 27.12.2023 ניתן פסק הדין בדיון הנוסף, במסגרתו נקבע כי התקופה האמורה תחל במועד נטילת החזקה במקרקעין המופקעים על ידי הרשות המפקיעה ותסתיים במועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית. עוד נקבע, כי במידה והמדינה טרם שילמה לנפקעים את סכום הפיצוי המלא לו הם זכאים, יתווסף לסכום שטרם שולם הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, ממועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית ועד לתשלום מלוא הפיצוי בפועל; וכי במידה והועבר תשלום חלקי – הוא יקוזז בהתאם למועד בו בוצע, על פי האמור בע"א 7351/17מדינת ישראל נ' אסדי(23.6.2019).

4.בעקבות קביעות אלה, ובהתאם להן, התבקשה המדינה להגיש תחשיבים מעודכנים מטעמה בדבר סכום הפיצוי המעודכן לו זכאים הנפקעים השונים. ביום 15.2.2024 הגישה המדינה את תחשיביה בכלל התיקים שתחת ההליך הדיוני המאוחד, כאשר בחודשים שלאחר מכן הגישו חלק מהנפקעים את השגותיהם בעניין, בד בבד עם בקשות מוסכמות למתן פסק דין בחלק לא מבוטל מהתיקים. ביום 6.8.2024 התקיים דיון קדם-ערעור בנוגע להמשך הטיפול בתיקים שתחת ההליך הדיוני המאוחד, וכן בתיקים המעוררים שאלות דומות, בהם טרם ניתן פסק דין.בעקבות הדיון, התבקשו הן המדינה והן הנפקעים אשר הגישו ערעורים להודיע האם הם עומדים על ערעורם, ובכלל זה לפרט את הפלוגתאות הפרטניות עליהן הם עומדים גם בשלב הזה, ובנוסף נדרשו הנפקעים שעודם חולקים על תחשיב המדינה המעודכן להגיש עיקרי טיעון קצרים בכתב. ביום 17.11.2024 נערך דיון במחלוקות הנוגעות לתחשיבי המדינה המעודכנים, אשר בהמשך לו ניתנה ההחלטה מיום 10.12.2024, בה הוכרעו שלוש סוגיות מרכזיות אשר היו משותפות למרבית הטיעונים שהועלו על ידי באי-כוח הנפקעים: סוגיית ההשבה במקרה של תשלום ביתר על ידי המדינה; סוגיית ניכויים של תשלומי מס שבח שהועברו לרשות המיסים כמקדמה, מסכום הפיצויים ששולם לנפקעים; ואופן ההתחשבות בהוצאות ובשכר הטרחה שנפסקו על ידי הערכאות הדיוניות במסגרת תחשיביה של המדינה. בכך באו המחלוקות הנוגעות לתחשיבי המדינה המעודכנים על פתרונן, ולמעשה הוכרעו עיקרי השאלות המשותפות לתיקים הכלולים בהליך הדיוני המאוחד (להלן יכונו מכלול ההכרעות שניתנו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד בשאלות המשותפות, ושעיקרן תוארו לעיל:הקביעות המשותפותבהליך הדיוני המאוחד).

5.כמובהר לעיל, במספר תיקים נותרו פלוגתאות פרטניות, עליהן עמד מי מהצדדים להליך, אשר בחלקן בשלה העת להכריע. כזה הוא הערעור שלפנינו.

ההליך בבית המשפט קמא וטענות הצדדים בערעור דנן

6.מסקירת קורות ההליך הדיוני המאוחד, נעבור להצגת העובדות הייחודיות להליך דנן הרלוונטיות לערעור שלפנינו.

7.ביום 7.5.2015 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בנצרת תביעה נגד המדינה, בה עתרו לקבלת פיצויים בשל הפקעת חלקם במקרקעין שהיו מצויים בשעתו בסמוך ליישובים כפר כנא ועין מאהל, והידועים כחלקה 77 בגוש 17395 (להלן:החלקה).

8.ההודעה בעניין ההפקעה, לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות, פורסמה ביום 19.3.1976. תפיסת החזקה בחלקה על ידי המדינה נעשתה ביום 1.1.2003, והיא נרשמה על שם המדינה בהתאם להודעה מיום 28.2.2008, מכוח סעיף 19 לפקודת הקרקעות.

9.התביעה התנהלה במשך מספר שנים, במסגרתה הוגשו חוות דעת שמאיות על ידי הצדדים, וכן מונתה מומחית מטעם בית המשפט. לבסוף, ביום 25.3.2021 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, בגדרו אומצה חוות הדעת של המומחית מטעם בית המשפט, הן לעניין ערכי המקרקעין והן לעניין שיעור דמי החכירה האבודים (אשר הועמד על שיעור של 6% משווי הקרקע המשתנה מדי שנה ביחס לכל שטח החלקה).

10. ביום 1.6.2021 הגישה המדינה ערעור על פסק הדין – הוא הערעור דנן – אשר עניינו באופן חישוב דמי החכירה האבודים. למחרת, נקבע כי הערעור יצורף להליך הדיוני המאוחד אלא אם מי מהצדדים יביע התנגדותו לכך. התנגדות כאמור לא הוגשה והתיק צורף להליך הדיוני המאוחד.

11. ביום 7.7.2022 ניתן כאמור פסק הדין החלקי, בו נקבע, בין היתר, כיצד יש לחשב את דמי החכירה האבודים וכן נפסק שיעור שכר הטרחה המגיע לנפקעים. משכך, הטענות שהעלתה המדינה בערעורה – הוכרעו. בהתאם לקביעות בפסק הדין החלקי, ביום 12.9.2022 הגישה המדינה תחשיב מטעמה, לפיו התברר כי שולם למשיבים פיצוי ביתר, ועל כן עליהם להשיב סכום של 377,983 ש"ח (להלן:תחשיב המדינה).

12. ביום 23.11.2022 הודיעו המשיבים על התנגדותם לתחשיב המדינה וטענו נגד הקביעות בפסק הדין החלקי והשלכותיו הקשות, וכן ביקשו להחריג תיק זה מעניינם של יתר התיקים תחת ההליך הדיוני המאוחד בשל השוני המהותי בנסיבות המקרה דנן. לטענתם, בהליך בפני בית המשפט קמא הגישה המדינה חוות דעת מטעמה, בה טענה כי יש לחשב את דמי החכירה האבודים לפי שיעור של 5% משווי הקרקע ביחס לכל שטח החלקה. משכך, לעמדתם, המדינה לא יכולה כעת להתכחש לאמור בחוות דעת זו. בנוסף, המשיבים טענו נגד התקופה בגינה יש לפסוק פיצוי בגין דמי החכירה האבודים וכן ביקשו כי הוצאות המשפט שנפסקו לטובתם על ידי בית המשפט קמא ייוותרו בעינן.

13. כמתואר לעיל, לאחר פסק הדין החלקי ניתנו ההחלטה המשלימה ופסק הדין בדיון הנוסף, ובהתאם לקביעות בהם, הגישה המדינה ביום 15.2.2024 תחשיב מעודכן מטעמה, לפיו על המדינה להוסיף ולשלם למשיבים סכום העומד, נכון ליום עריכת התחשיב, על 610,378 ש"ח (להלן:תחשיב המדינה המעודכן. יצוין כי בשל הפער העצום הקיים בין תחשיב המדינה לתחשיב המדינה המעודכן, ביקשתי ביום 6.4.2025 כי המדינה תוודא שלא נפלה טעות סופר בתחשיב המדינה המעודכן. ביום 7.5.2025, לאחר מספר ארכות שניתנו, מסרה המדינה כי תחשיב המדינה המעודכן תקין). ביום 14.3.2024 חזרו המשיבים על טענתם כי במקרה דנן אין להחיל את שיעורי דמי החכירה האבודים שנקבעו בפסק הדין החלקי, לאור קיומה של הודאת בעל דין, המבוססת על עמדת המדינה בהליך קמא והסתמכותה על חוות דעתה הקובעת שיעור של 5% ביחס לכלל החלקה – אותה לא ביקשה לתקן.

14. בהמשך להחלטה מיום 7.8.2024, הודיעו המשיבים ביום 29.9.2024 כי הם עומדים על טענתם האמורה, וביום 15.10.2024 הגישה המדינה בקשה למתן פסק דין על בסיס תחשיב המדינה המעודכן, וכן ביקשה להוציא את הודעת המשיבים מיום 29.9.2024 מתיק בית המשפט. במישור הדיוני, נטען כי המשיבים לא היו רשאים להעלות את טענתם, בהיעדר ערעור מצדם ובהינתן שלא מדובר במחלוקת פרטנית או כזו הנוגעת לתחשיב המדינה המעודכן. לגופם של דברים, המדינה ציינה כי אומנם לבית המשפט קמא הוגשה חוות דעת לפי שיעור תשואה של 5% משווי הקרקע כולה, הן ביחס לדונם הראשון והן ביחס ליתרת החלקה, אך חוות דעת זו הוגשה לפני שניתן פסק דיןאיסמעיל. לאחר פסק דין זה ופסקי דין נוספים, המדינה הגישה בקשה לבית המשפט ק