ההחלטה
- טיפול אישי על ידי צוות מקצועי
- הטיפול יושלם תוך 5 ימי עסקים. אם הבקשה לא תאושר, התשלום יוחזר במלואו.
לפני בקשה מטעם הנתבע ולחילופין העברתה מחוזי בנצרת מחמת חוסר סמכות עניינית.
רקע וההליכים עד כה:
המשיבים (התובעים) הם בני זוג, הבעלים שלי בקומה (ב) ברחוב הפלמ"ח 47 צפת, גוש 13063 חלקה 59 (הסכם רכישה ואישור זכויות, נספחים 1-2 לתגובת המשיבים בבקשה). המבקש הוא בעל הזכויות בדירה הסמוכה, ברחוב הפלמ"ח 49, גוש 13063 חלקה 59,61 (אישור זכויות, נספח 2 ).
המשיבים טענו כי בין דירות הצדדים קיימת חצר ובה קיר המפריד בין חלקת דן דירת המבקש (להלן: "הקיר"). לטענתם, המבקש פתח, ללא היתר כדין, 2 חלונות בקיר הנ"ל המשקיפים אל תוך מחסן דירתם. עוד, הם טענו כי המבקש נוהג להשליך פסולת בשטח בחצר. המשיבים טענו כי המבקש מנסה להשתלט בצורה בוטה על קניינם, רכושם וזכויותיהם.
משכך, עתרו המשיבים בתביעה הנוכחית למתן קבוע המורה על המבקש ומי מטעמו להימנע מלעשות כל שינוי בקיר ולהימנע מכל פעולה/עבודה/שינוי הפוגעים בזכויות התובעים בחלקה. בנוסף, המשיבים ביקשו להורות למשיב לסגור את החלונות שפתח בקיר ללא היתר וללא הסכמתם.
המבקש טען בהגנתו כי הוא רכש את דירתו עם החלונות כפי שהם בקיר, וכי מדובר במקור האור והאוויר היחידי בדירתו. הוא טען כי המשיבים אשר רכשו את החלקה הסמוכה לדירתו החלו להטריד אותו ואת שוכרי דירתו ובכל פעם אטמו את החלונות עם עץ/בטון/בלוקים. הוא טען כי המשיבים הם משיגי גבול, וגרמו לו במעשיהם נזק רב תוך פגיעה בהנאה בקניינו ופירות שהייתה אמורה להתקבל מדירתו.
בעבר הגישו המשיבים תביעה נגד המבקש בגין אותה עילה, בת.א. 17917-03-20, אך זו נמחקה תוך שמירה על זכות התובעים לחדש את תביעתם (להלן: "ההליך הראשון").
בנוסף, המבקש עתר למתן צו מניעת הטרדה מאיימת נגד המשיבים במסגרת ה"ט 9911-02-20. בהחלטת מיום 4.2.20, הוא נתן והורה למשיבים להימנע מלהטריד את הנתבע; להימנע או לסגור את החלון; להימנע מלאיים על הנתבע, לפגוע בפרטיותו וליצור עימו כל קשר. בהמשך, בדיון במעמד הצדדים מיום 14.5.20, ניתן צו הדדי האוסר על הצדדים להטריד את הצד שכנגד בכל דרך ומקום; לאיים על הצד שכנגד; לבלוש אחר הצד שכנגד, לארוב לו, להתחקות אחר תנועותיו ומעשיו או לפגוע בפרטיותו בכל דרך אחרת, לקלל את הצד שכנגד; ליצור קשר בכל דרך; בנוסף נאסר על המשיב 1 לאטום את החלון, להכניס את ידו לחלון ולהתקרב קרבה ממשית.
תמצית טענות המבקש בבקשה:
המבקש טען כי יש לסלק את התביעה על הסף ולחילופין להעביר אותה המחוזי בנוף הגליל.
המבקש טען כי המשיבים לא צירפו לתביעתם כל מסמך המעיד על זכויותיהם בנכס.
המבקש טען כי לצורך ההכרעה בתביעה בית המשפט יידרש לבחון את של הצדדים במחלוקת העיקרית בתביעה. שכן, לטענת המבקש, המשיבים טוענים כי מדובר בקיר משותף אך לא כך הדבר, מדובר בקיר שהוא חלק מדירתו.
המבקש טען כי עם מתן קבוע בית המשפט יצור קביעות בעניין של הצדדים טרם מתן החלטה בזכות הקניינית עצמה. לטענתו, בפועל, נדרש לתת , מעין הצהרתי. הוא טען כי זו נדרשת בירור מעמיק, היא זו שנמצאת בלבד המחלוקת בין הצדדים ואין היא בסמכותו של הנכבד.
המבקש טען כי מאחר שהסעד המבוקש הוא צו מניעה קבוע, אשר אינו ניתן להערכה כספית, מסורה הסמכות המחוזי בנוף הגליל.
במסגרת הבקשה, טען המבקש לעניין ההוצאות אשר הוטלו עליו במסגרת ההחלטה לביטול שניתן נגדו בסך 4,000 ₪. הוא טען כי מדובר בהוצאות כבדות, שאינן מתיישבות עם קביעת שהכיר בחשיבות זכותו לקבל את יומו בבית המשפט וכי שוכנע שאין מגיע עד לכדי זלזול בבית המשפט. המבקש טען כי הטלת ההוצאות בסכום הנ"ל מהווה ענישה על לא עוול בכפו כתוצאה לפנייה .
תמצית טענות המשיבים בבקשה:
המשיבים טענו כי יש לדחות את הבקשה מן הטעם שהמבקש לא העלה טענה זו בדבר היעדר בהליך הראשון אשר התנהל ביניהם ונמחק .
המשיבים טענו כי לדחות את הבקשה תוך חיוב המבקש בהוצאות מאחר ולא צורף לבקשה תומך בעוד שמדובר בטענות עובדתיות המצריכות אימות בתצהיר לפי תקנה (50)1 לתקנות האזרחי, תשמ"ד – 2018 (להלן: "התקנות").
המשיבים טענו כי בהליך למתן צו הטרדה מאיימת שהוגש מטעמו, המבקש הודה כי הדירה שייכת למשיבים, וכעת הוא טוען כי להיעדר זכויות המשיבים בחלקה. המשיבים טענו המבקש טען לדבר והיפוכו וכי מדובר מצד הנתבע ושימוש לרעה בהליכי משפט.
המשיבים טענו כי נקבעת לפי מבחן הסעד, וכי כאשר הסעד המבוקש במקרקעין נוגע לחזקה ושימוש המסכות תהא בידי בית משפט השלום.
המשיבים טענו כי הסעד העיקרי המבוקש הוא קבוע האוסר על המבקש לבצע שינוי בקיר. משכך, לטענתם, הסעד המבוקש אינו נוגע להכרעה של הצדדים אלא לעניין השימוש .
דיון והכרעה:
בטרם אתייחס לטענות המהותיות בעניין הסמכות העניינית אתייחס בקצרה לטענת המשיבים הפרוצדורליות בדבר אי העלאת הטענה בהליך הראשון אשר נמחק ואי צירוף תומך לבקשה. לאחר מכן, אקדיש את הדיון לטענות שהועלו ביחס :
טענות פרוצדורליות:
באשר לטענת המשיבים כי יש לדחות את הבקשה מן הטעם שלא הועלתה בהליך הראשון: ראשית, התביעה הנוכחית נפרדת מההליך הראשון והצדדים אינם כבולים לטענות שהעלו בהליך הראשון. שנית, גם אם התביעה הנוכחית הייתה ממשיכה מהשלב בו נמחקה התביעה הראשונה, טענת חוסר יכול ותועלה בכל שלב, כל עוד הטוען לה לא ישן על זכותו ותלוי בשלב הדיוני בו נמצא ההליך. אוסיף, כי בהנחה והדיון המשיך מנקודת מחיקת התביעה הראשונה, הרי שלא נטען כי היא הגיעה לשלב מתקדם שאינו מאפשר העלאת הטענה. (להרחבה ראו: בש"א (חי') 9859/03 משכן הפועלים בע"מ נ' עליזה קקון (6.4.05) המאוזכרים שם; ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1998) בע"מ נ' חמדאן, פ"ד נ(5), 820,; ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669, 679). מכאן כי דין הטענה .
המשיבים טענו כי יש לדחות את הבקשה מן הטעם שלא נתמכה לעניין הבעלות בנכס. המבקש ציין כי לא צורף תצהיר לבקשה מאחר והיא נשענת על טענות משפטיות בלבד. אכן, מדובר בבקשה הנשענת על טיעון משפטי לגבי הסמכות העניינית הנתונה לדון בית היתר בשאלת הבעלות בנכס. המבקש לא התכחש לזכויות המשיבים בחלקתם, אלא שהוא טען כי הם לא המציאו שום מסמך המוכיח את זכויותיהם בחלקה (את המסמכים אודות זכויותיהם בנכס צירפו המשיבים בתגובה לבקשת המחיקה). משמדובר בטיעון משפטי אין צורך לצרף שנועד לתמוך בטענות עובדתיות בבקשה.
העדר :
המסגרת הנורמטיבית:
סעיף 51(א) לחוק , התשמ"ד – 1984 (להלן: "חוק "), מסדיר את חלוקת הסמכויות בין השלום למחוזי, וקובע:
"51. (א) שלום ידון באלה:מיום 3.7.1985 (2) תביעות אזרחיות – למעט תביעות הנוגעות למקרקעין – כשסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 2,500,000 שקלים חדשים ביום הגשת התובענה, והוא אף אם עלה הסכום או השווי לאחר מכן מחמת שערוך או הצמדה שערוך, הצמדה, ריבית, ושכר טרחת ;
(3) תביעות בדבר חזקה או או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שענינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך שלום לא ידון בתביעות בדבר ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין;"
סעיף 40(1) לחוק מסדיר את סמכותו השיורית של המחוזי לדון בין היתר ב"כל עניין אזרחי או פלילי שאיננו בסמכותו של שלום".
הלכה היא כי "סמכות לדון בעניין נקבעת על-פי הסעד שאותו מבקש התובע", תהא אשר תהא (ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3) 561, 568 (1977), ע"א 2846/03 ריצ'ארד ב' אלדרמן, עו"ד נ' דן ארליך, פ"ד נט(3) 529 ). מבחן הסעד איננו מצומצם לקריאת סעיף הסעדים , אלא שיש לבחון את הזכויות שבמוקד ההליך, שכן לא יהיה נכון להותיר את גורל הסמכות תמיד בידי כתב התביעה (רע"א 4890/15 אהרון אלוש נ' עירית טבריה (31.05.2015)).
בהלכה שנקבעה ברע"א 3749-12 ששון בר-עוז נ' דניאל סטר, פ"ד סו(1) 678 (1.8.13) (להלן: "הלכת ששון בר-עוז"), הדגיש כי הסמכות השיפוטית בכלל התביעות חזקה או נתונה לבית משפט השלום. בהלכת ששון בר-עוז העליון ביטל את הלכת שמש (בע"א 37/59 שמש נ' מפעל המים כפר סבא, פ"ד יג 834 (1959)) אשר קבעה השלום אינו מוסמך לדון בתביעות על שלא תוך שמירה על גוף הנכס (ההדגשות הוספו ר.ג'.):
"14. סעיף 51(א)(3) לחוק הנ"ל, כמו גם נוסחו הקודם בסעיף 28(3) לחוק התשי"ז-1957 מורה כי תביעות בדבר "חזקה או " יהיו נתונות לסמכות השיפוט של בית משפט השלום. על-פי לשון הסעיף, נראה לכאורה כי אין מקום להבחין בתביעות על , בין כאלו שעניינן תוך שמירה על גוף הנכס, לבין כאלו שלא."
ובהמשך…:
"15. דומני כי הלכה זו אינה הולמת עוד את סמכויותיו הנרחבות של השלום לעת הזאת. משעה שניתנה הלכת שמש, חלו שינויים רבים במבנה ובסמכויות . סמכות השיפוט העניינית של השלום הורחבה עד מאד. […] אכן, קשה להלום כי לבית משפט השלום תינתן סמכות לדון בעניינים שברומו של עולם ובתביעות ששוויין הכספי עד 2.5 מיליון ₪, אך לא תהא לו סמכות לדון בתביעות שעניינן שבהן מתבקש סעד של הריסה וששוויין הכספי, לעיתים רבות, נמוך לאין שיעור מ-2.5 מיליון ₪ (למשל הריסת חלון שהוגדל, או קטע של גדר שחרג מן התחום המותר, וכיוצא באלה דוגמאות לרוב, דבר יום-ביומו). על-פי מי•
- מדור פסקי דין והחלטות באדיבות מיקיפדיה - האנציקלופדיה הפתוחה.