ההחלטה
- טיפול אישי על ידי צוות מקצועי
- הטיפול יושלם תוך 5 ימי עסקים. אם הבקשה לא תאושר, התשלום יוחזר במלואו.
פסקי דין רכישה ו או הסרה יכולים להתעכב או לא להיות מאושרים כלל על ידי מערכת האתר - והתשלום יוחזר במלואו כמובן תוך 7 ימי עסקים מרגע החלטת ההנהלה וייתכן כי יותר. הסרת פסק דין הינו פסק הדין בלבד ולא כולל שום דבר נוסף כמו כתבה, סקירת משרד וכד'.
1. הליך זה החל , בו ביקש הטוען כי יורה לו למי מיורשי הנכס עליו לשלם. לטען הביניים השיבו רק חלק מיורשי הנכס, והם אף הגישו הטוען מהנכס. לטענת היורשים הטוען איננו ואינו מחזיק בנכס כדין, ואף אם ייקבע כי הוא הרי שהתקיימו במקרה זה העילות להורות על פינויו.
2. ההליכים בתובענות אלו התקיימו במשך שנים ארוכות בין היתר תוך ניסיון לאתר ולצרף את כלל היורשים להליך, ובגלל פטירתו של הטוען, וכניסתו של בנו לנעליו.
רקע עובדתי ומשפטי קודם בין הצדדים וחליפיהם:
3. הטוען , והנתבע בתובענה הוא מר רמזי סמום בנו של המנוח מר נביל ג'וואד סמום (אשר יקראו להלן: "רמזי" ו-"המנוח" בהתאמה).
4. התובע 1 בתובענה הוא ד"ר סוהיל ברכאת, והתובע 2 בתובענה הוא מועאייה מוחמד פאווזי ברכת (אשר יקראו להלן בהתאמה: "סוהיל", ו- "מועאייה"). סוהיל ומועאייה הם אחים, ובניו של מחמד פוזי ברכאת שהיה אחד הבעלים של הנכס נשוא המחלוקת, עם אחיו. לתביעתם הם צירפו הסכם פירוק שיתוף עם בני דודיהם,שירשו וממנו עולה כי כל בניו ובנותיו של מחמד פוזי ברכאת ז"ל הפכו לבעלי הנכס.
5. המקרקעין נשואי המחלוקת הם שני מחסנים סמוכים ומחוברים במזרח ירושלים ברח' אלזהרא 10 הידעו גם כספר 3,000 דף 257. שני מחסנים אלו משמשים כיום לעסק של מכירת עצים (להלן: "הנכס").
6. בין סוהיל למנוח התקיים הליך משפטי קודם ת.א. 24753/99 ובו קבע כבוד השופט ברקלי כי סוהיל לא הצליח להוכיח כי המנוח לא שילם , ועל כן קבע כי המנוח שילם דמי מפתח ומכוח כך הוא בנכס. בעקבות ערעור שהוגש על ידי סוהיל, והסכם פשרה, חויב המנוח לשלם לסוהיל את המוגנים.
7. שני הצדדים העלו טענות מטענות שונות כנגד ,שניתנו בהליך הקודם. סוהיל ומועאייה טענו כי פסקי הדין לא יצרו פלוגתא חיובי, שכן השופט ברקלי קבע בהתאם לנטלי הראיה הקבועים בדין כי סוהיל לא הצליח להוכיח שהמנוח לא שילם . אין בידי לקבל טענה זו, אכן השופט בדק את נטלי הראיה, אך מרגע שקבע כי הוא דוחה את טענתו של סוהיל כי המנוח לא שילם לאביו , הרי שנקבע בפסק הדין כי המנוח שילם דמי מפתח והוא . מכאן שנקודת המוצא לדיון בהליך שבפניי היא כי המנוח, אביו של רמזי היה בנכס. יתר על כן, גם הטענה אינו יוצר כלפי מועאייה דינה להדחות שכן הוא הפך לבעל הנכס, בדומה לאחיו מכוח ירושה, ומבחינה זו פסק הדין חל עליו בהיותו חליף או צד קרוב.
8. גם רמזי טען כי על אף , ועל אף שאביו שילם את שכר הדירה לסוהיל מכוחו, אין הוא יודע למי מיורשיו של מחמד פוזי ברכאת הוא צריך לשלם שכר דירה. אין בידי גם לקבל טענה זו שכן לאחר שניתן פסק הדין המשלים על ידי כב' השופט ברקלי היה על רמזי להמשיך ולשלם את שכר הדירה לידי סוהיל. יתר על כן, נוכח פסק הדין של השופט ברקלי טוב היה אילו רמזי לא היה מעלה באמצעות באי כוחו טענות כנגד זכויותיהם של התובעים בנכס, שכן בהתאם להוראות סעיף 1 לחוק של השופט ברקלי הרי שלכל הפחות סוהיל הוא הבעלים של הנכס, כהגדרת מושג זה בחוק. סעיף 1 לחוק סוטה מן ההגדרה הקניינית של בעל נכס וקובע כי " "" – מי שהשכיר נכס ראשית, בין שהוא בעלו של הנכס המושכר ובין שאיננו בעלו, לרבות חליפיו של מי שהשכיר כאמור"; תכליתו של סעיף זה היא מתן הגנה לדיירים שידעו כי יצאו ידי חובת בתשלום שכר הדירה למי שעונה על הגדרות אלו ש (חי') 8987-02-09 שאול פורת נ' חיה בלומל [פורסם בנבו, 11/07/11]). ומכאן, שעם מתן או עם תשלום שכר הדירה, סוהיל עונה על ההגדרה של כמשמעותה בחוק. לא ברורה לי כלל הטענה של רמזי כי מצד אחד, אביו שילם לאביו של סוהיל , וחוייב לשלם על פי פסק הדין לסוהיל, ומצד שני שסוהיל אינו בעל הבית.
9. היות וסוהיל לא העלה כל טענה כנגד זכויותיו של מועאייה בנכס, הרי שתשלום שכר הדירה למי מהם, יעניק צו גודר לרמזי. בכך הוכרע למעשה הדיון , וזאת לאחר שיתר המשיבים לא עמדו על זכויותיהם לקבל את שכר הדירה.
מעמדו של רמזי :
10. התובעים טענו בסיכומים שהוגשו על ידם, כי רמזי לא הפך , בניגוד לדרישת סעיף 23 לחוק . דא עקא, שלטענה זו לא היה זכר . כתבי התביעה הוגשו בשעתו על ידי כל אחד מהאחים בנפרד כנגד המנוח בלבד, ולאחר פטירתו לא תוקן דבר מלבד שינוי שם הנתבע. יש לציין כי בניגוד לנטען על ידי רמזי, הרי התיר באופן מפורש את , כך שהוא יהיה הנתבע, ועל פי הצהרתו של רמזי הוא בנכס ועל כן תוקן אך ורק כנגדו. מכאן שהתיקון היה כדין, אך לא כלל טענה שרמזי אינו ממשיך.
11. לטענה זו אף לא היה זכר העדות הראשית מטעם התובעים. על כן אני מקבלת את טענתו של רמזי בעניין זהו וקובעת כי מדובר בהרחבת חזית אסורה. ומכאן שאני קובעת כי רמזי הוא .
12. יש לציין כי גם הניסיון של רמזי לטעון בסיכומיו כי הוא ובן דודו הינם הוא בגדר הרחבת חזית אסורה, שכן תוקנו על סמך טענתו של רמזי כי רק הוא הפך בנכס, עם פטירת אביו.
קיומן של לפי סעיף 131 לחוק:
13. , שהגישו כל אחד מהתובעים בנפרד הם העלו מספר טענות המהוות לטעמם הנכס. סוהיל טען כנגד המנוח בשעתו שהוא משיג גבול, וטוב היה אם טענה זו לא הייתה נטענת, נוכח הקודם שניתן בין הצדדים. שהגישה מועאייה הועלו כנגד המנוח טענות נוספות שיכולות להיות, אם יוכחו, לפי סעיף 131 לחוק. היות ולא הוגש מתוקן כנגד רמזי הרי שאדון בטענות שהעלאה סוהיל כנגד המנוח, כאילו הועלו כנגד רמזי.
הריסת הקיר המערבי של החנות:
14. סעיף 131(3) קובע כי אחת על פי דין היא אם:
" המושכר ניזוק נזק ניכר במעשה זדון מצד הדייר, בין שעשה את המעשה בעצמו או על ידי אחרים";
15. יש לציין כי עילה זו היא גם מכוח של ההסכם שכן בהסכם נאסר על השוכר לעשות כל שינוי במושכר.
16. לטענת מועאייה, במועד לא ידוע הרס אביו של רמזי קיר בחנות ופלש למדרגות הסמוכות וסיפח אותן לנכס. אין בידי לקבל טענה זו שכן הסכם המוגנת אינו מתאר במדויק את הנכס, וכפי שציין השופט ברקלי ההסכמים שנכרתו בין הצדדים נכרתו על בסיס אמון הדדי רב, ולא כללו עובדות מהותיות לרבות אי ציון העובדה ששולמו . מכאן שיתכן כי מלכתחילה הנכס כלל גם גישה לחדר המדרגות. מועאייה לא הגיש הודעה סדורה מתי הרס המנוח את הקיר, כיצד נודע לו על כך, ואף לא ברור אם הקיר אכן נהרס או נחצה ואם הדבר נעשה בהסכמת אביהם של מועאייה וסוהיל אם לאו.
17. מטעמו טען מועאייה כי הוא מצרף צילומים של השימוש בכלים כבדים במחסנים, אך תמונות כאמור לא צורפו. בחקירתו הנגדית לעומת זאת טען כי הגיע למקום ואסרו עליו לצלם אך התמונות מצויות בדמיונו והוא יודע שהרסו את הקיר. שוב לא ברור גם מגרסה זו מתי נהרס הקיר, האם על ידי רמזי או המנוח, ולא ברור מדוע מועאייה לא עתר שיתיר לו לצלם את הנכס שבבעלותו.
18. אני ערה לסתירות הקיימות בעדויות העדים מטעם הנתבע אם יש קיר בין המחסנים למדרגות, אם נחצה הקיר ואם לאו, אך אין בסתירות שבעדויות אלו כדי להוכיח שהמנוח או רמזי עשו שינויים במושכר.
19. על כן אני קובעת כי זו לא הוכחה, ודינה להדחות.
השכרת הנכס לאחרים:
20. לטענת סוהיל ומועאייה התקיימו בעניין זה שני תנאים על פי דין המקימים . התנאי הראשון הוא בהתאם להוראת סעיף 131(2):
"הדייר לא קיים תנאי אשר אי-קיומו מעניק לפי תנאי את הזכות " ;
21. והתנאי הנוסף הוא לפי סעיף 131(6) :
"הדייר השכיר את המושכר או חלק ממנו – להוציא השכרה למטרת ניהול של עסקי אירוח – והפיק מהשכרת המשנה ריווח בלתי הוגן בשים לב שהדייר משלם וליתר נסיבות הענין;"
22. לטענת מועאייה, עוד בשנות ה-80 העביר המנוח את המחסנים לאחיו, ולאחר פטירת האח הועברו המחסנים לחזקתם של בני אחיו, דהיינו בני דודו של רמזי. טענה זו נסמכת על עדותו של עד אחד, שכפי שהתברר מעדותו לא היה בישראל שנים ארוכות, ואף לא ברור מתי ביקר בנכס לאחרונה.
23. עוד טען מועאייה כי עם פטירת המנוח נתלתה מודעה על גבי החנות ובה נאמר כי אחיו של בעל החנות נפטר. דבר זה מעיד לטענתו כי החנות עבר לחזקת אחיו של המנוח. בחקירה הנגדית התברר כי לא ברור למועאייה עצמו מי צילם את השלט, אך גם אם הייתי מקבלת את הטענה שזה השלט שניתלה על גבי דלת החנות, אין בראיה זו לבדה כדי להעיד על כך שהמנוח העביר את העסק לידי אחר. לא ידוע מי כתב את ההודעה, ויש להניח כי זו נכתבה בחיפזון כדי להעיד שאחיו של האדם הפעיל בעסק נפטר. אין בה כדי להעיד שהעסק הושכר או הועבר על ידי המנוח.
24. רמזי טען כי הוא ובני דודיו מפעילים יחד את העסק. על פי הדין, יכול להפעיל את העסק באמצעות אחר, ומשלא הוכח כי העסק הועבר לידי הרי שטענה זו גם כן נדחית.
אי תשלום :
25. בסיכומים טענו האחים ברכאת כי המנוח ורמזי לא עדכנו את גובה המשולם על ידם. טענה זו הינה גם כן בגדר הרחבת חזית אסורה, שכן נטען כי לא שולמו כלל.
26. מכאן שעלי להכריע אם המנוח ו/או רמזי הפרו את הוראת סעיף 131(1) לחוק הקובעת כי ניתן לפנות מהנכס אם
"הדייר לא המשיך בתשלום המגיעים ממנו"
27. כפי שאבהיר להלן, טענות שני הצדדים בכל הנוגע לתשלום היו מאוד לא ברורות, וכל צד העלה טענות סותרות. סוהיל טען בכתב התביעה כי המנוח מחזיק בנכס מבלי לשלם לו דמי כלל. טענה זו התבררה כרחוקה מאוד מן האמת שכן בעקבות הליך הערעור של השופט ברקלי, שילם המנוח לסוהיל סך של 32,065 ש"ח וזאת על חשבון שכר הדירה עד לתום שנת 2001.
28. מכאן שעד ליום 31.12.01 שילם המנוח שכר דירה, ואין זה מעלה או מוריד מי מהאחים קיבל את חלקו בשכר הדירה מסוהיל ומי לא. על כן טענותיו של מועאייה כי שכר הדירה לא שולם כלל משנת 1992 נדחות. יש לציין כי סוהיל עצמו לא הגיש עדות ראשית, אך ברור מהעדות של מועאייה כי הוא עצמו לא היה מעורב בגביית שכר הדירה או בהליך הקודם ומעורבותו גם בהליך זה החלה רק בשנת 2011. אף אם מועאייה עצמו דרש מהמנוח או מרמזי שכר דירה, הרי שברור מעדותו כי הוא לא ידע אילו תשלומים סוהיל קיבל, והיה נתק בין האחים בעניין זה.
29. רמזי טען כי סכום זה אמור לכסות את שכר הדירה עד לשנת 2004 שאז ניתן הסופי בהליך על ידי השופט ברקלי, ולא היא. מהחותמות על גבי המכתב ששלח בא כוחו של המנוח עולה כי הסכום המלא הופקד בשנת 2001 ואין כל ראיה כי היו הפקדות נוספות ממועד זה ועד למתן פסק הדין הסופי.
30. כזכור, בשנת 2007 הגיש המנוח את ובו טען כי שילם את עד לשנת 2007 אך מנקודה זו לא ידע למי מהיורשים עליו לשלם, וזאת בשים לב לפניות סותרות אליו ולמודעות שיורשים שונים פרסמו בעיתונות. אין חולק כי משנת 2009 ולפחות עד לישיבת ההוכחות הפקיד רמזי את שכר הדירה בקופת .
31. מכאן שעל רמזי הנטל להראות כי שולמו משנת 2001 ועד שנת 2008, כולל. מטעמו הוא צירף מכתבים של בא כוחו המעידים על תשלום לסוהיל עבור שנת 2005 בסך 3,550 ₪ וכן תשלום נוסף לכאורה לסוהיל בשנת 2008 בסך 2,810 ₪ (התשלומים הם לפי 550 דינר ירדני לשנה). לא הוצגו בפניי ראיות לכאורה לשנים 2003, 2004, 2006 ואף לא לשנת 2007.
32. רמזי מנסה להיבנות מחלקי דברים שנאמרו על ידי בא כוחם של האחים ברכאת הזדמנויות שונות בעניין התשלום, אך כי שילם את שכר הדירה רובץ לפתחו. אני נכונה להניח כי בשנת 2005 אכן העביר בא כוח&
- מדור פסקי דין והחלטות באדיבות מיקיפדיה - האנציקלופדיה הפתוחה.
