ע"א 3294/08 – GOLDHAR CORPORATE FINANCE LTD נ' S.A KLEPIERRE ואח'

לתקציר פסק הדין

2 המערערת הינה המאוגדת בישראל ועוסקת במתן שירותי תיווך וייעוץ פיננסי לגופים שונים. המשיבה 1, S.A KLEPIERRE, הינה חברת השקעות צרפתית שמניותיה נסחרות אירופאית ואשר מתמחה בין השאר בהשקעות בנדל"ן (להלן – קלפייר). המשיבה 2, S.C.S SEGECE, הינה בצרפת אשר מרבית מניותיה מוחזקות על ידי קלפייר (להלן – סג'ס). סג'ס משמשת כחברת הניהול של קלפייר. במוקד המחלוקת עומדת טענת המערערת כי היא זכאית לדמי תיווך בגין עסקה שנכרתה בין קלפייר לבין של חברת אלביט הדמיה רפואית בע"מ (להלן – אלביט) לרכישת זכויות ב-19 מרכזים מסחריים לקניות באירופה. לטענת המערערת, לאחר שנודע לה על רצונה של אלביט למכור את הזכויות במרכזים המסחריים פנתה היא למספר משקיעים פוטנציאליים, ביניהם סג'ס. המערערת טוענת, כי בינה לבין נציגי המשיבות התנהלו מגעים במסגרתם נמסרו פרטים שונים אודות הנכסים העומדים למכירה. כן טוענת המערערת, כי כבר בראשית ההליך הסכימו הצדדים על השכר לו תהיה היא זכאית בגין שירותיה. לטענת המערערת, בין הצדדים הוסכם כי ישולם לה סך של 30,000 אירו עבור מתן שירותי ייעוץ לסג'ס ובנוסף תהיה זכאית לקבל עמלת הצלחה בשיעור של 0.5% מסכום ההשקעה של סג'ס בנכסים. ביום 21.10.2003 שלחה המערערת לסג'ס טיוטה של הסכם המעגן את ההסכמות האמורות (להלן – טיוטת הסכם התיווך). טיוטת הסכם התיווך לא נחתמה מעולם, אך לטענת המערערת היא הובאה לידיעת נציג מטעם חברת סג'ס וזכתה להסכמתו. ביום 10.5.2004 נחתם הסכם עקרונות בין קלפייר לבין של אלביט, שעניינו מכירת זכויות במרכזים המסחריים. לטענת המערערת, כאמור, הסכם עקרונות זה הינו פרי של מאמצי התיווך שלה.

3 על רקע זה, שלחה המערערת ביום 19.12.04 למשיבות מכתב ובו דרשה לשלם את העמלה לה היא זכאית לטענתה (להלן – מכתב ההתראה). למכתב צורפה טיוטה של , תוך שצוין כי אם לא תיענה הדרישה לתשלום העמלה בתוך 14 ימים, יוגש כתב התביעה המחוזי בתל אביב. ביום 6.1.05, לאחר שקיבלו את מכתב ההתראה, הגישו המשיבות תביעה לבית המשפט למסחר בפאריז. בתביעתן עתרו המשיבות לקבלת לפיו אינן חייבות למערערת כל סכום בקשר עם העסקה. ביום 11.1.05 הגישה המערערת מטעמה לבית המשפט המחוזי בתל אביב ובו עתרה לחייב את המשיבות בתשלום העמלה, אשר הוערכה על ידה בסך של 1.45 מיליון יורו. ביום 2.3.05 הגישה המערערת וכתב למסחר של פאריז. העלתה המערערת טענות לגופה של תביעת המשיבות, וכן טענה כי הפורום הנכון לדיון בתביעה הוא המחוזי בתל אביב. בתביעה שכנגד עתרה המערערת לחייב את המשיבות לשלם לה עמלה בסך 1.45 מיליון יורו. ביום 18.3.05 ביקשה המערערת למחוק את התביעה שכנגד נוכח העובדה כי תבעה סעד דומה בתביעה שהוגשה בישראל. ביום 6.4.05 ניתן למסחר, אשר קיבל את תביעת המשיבות. בית המשפט הצרפתי קבע, כי בין הצדדים לא נכרת הסכם תיווך מחייב וכן כי המערערת לא היוותה גורם יעיל בהתקשרות בין הצדדים. המערערת הגישה ערעור על פסק הדין לערעורים בפאריז. במסגרת הערעור העלתה המערערת טענות נגד של למסחר וכן חזרה על טענתה כי הפורום המתאים לדיון בהליך הוא בית המשפט המחוזי בתל אביב. ביום 6.1.06 דחה בית המשפט לערעורים את הערעור, תוך שהוא דוחה את טענותיה של המערערת לגופו של עניין.

4 לאחר שניתן בערעור בצרפת, הגישו המשיבות המחוזי בתל אביב בקשה לסילוק על הסף של התביעה שהוגשה בישראל. הבקשה נומקה בשלושה טעמים: האחד, כי התביעה בארץ לא הומצאה למשיבות כדין; השני, כי פסקי ים יוצרים מעשה בית-דין; והשלישי, כי ישראל אינה הפורום הנאות לדון בתביעה. ביום 27.2.08 קיבל רשם המחוזי את הבקשה לסילוק התביעה על הסף. כפי שיפורט בהמשך, כבוד הרשם קיבל את הטענה לפיה הזר יוצר המונע מהמערערת להגיש את תביעתה. לצד זאת, דחה כבוד הרשם את הטענה בדבר אי-המצאת התביעה כדין. נוכח הקביעה כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת קיומו של מעשה בית-דין, לא נדרש כבוד הרשם להכריע בשאלת הפורום הנאות לדיון בתביעה אף שציין שהפורום הנאות הינו ככל הנראה בצרפת. על של כבוד הרשם נסוב הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

5 במסגרת ערעורה חוזרת המערערת על מרבית הטענות שהעלתה בפני הערכאה הדיונית. לטענתה, לא היה מקום להכיר בפסקי ים ככאלו היוצרים המונע את הגשת התביעה בישראל. כך, בין היתר, טוענת המערערת כי בארץ מושתתת על שאלת זכאותה של המערערת לקבלת מכוח הסכם בעל פה בינה לבין המשיבות. לטענתה, בסוגיה זו לא נקבעו כל ממצאים על ידי הערכאות בצרפת. זאת, שכן בצרפת התייחס אך לסוגיה של זכאות המערערת לשכר בהתאם לטיוטת ההסכם שהועברה למשיבות. כן מוסיפה המערערת, כי פסק הדין בצרפת נתן שלילי, שהינו סעד נדיר, וממילא אין בו כדי לקבוע ממצאים פוזיטיביים. עוד מעלה המערערת טענות נגד אופי ההליך שהתנהל בצרפת, ובפרט למסחר, בו חברים לטענתה שופטים שאינם מקצועיים. המערערת מוסיפה עוד, כי יש לראות בעצם הגשת התביעה בצרפת משום פעולה , אשר נועדה לחסום את האפשרות לתבוע בישראל. בנוסף, טוענת המערערת כי המשיבות הסתירו את העובדה כי ערערו על החלטת למסחר להתיר למערערת למחוק את . לבסוף, יוצאת המערערת נגד קביעותיו של המחוזי בעניין הפורום הנאות לדיון בתביעה. המשיבות מצידן תומכות של המחוזי. לשיטתן, פסקי הדין שניתנו בצרפת מבססים הן עילה והן פלוגתה, באופן המונע מהמערערת להגיש תביעה בישראל. לצד זאת, טוענות הן כי שגה המחוזי בקובעו כי בישראל הומצא להן כדין.

דיון

6 השאלה העיקרית העומדת לפתחנו במסגרת ערעור זה, הינה האם יכול שניתן בערכאה זרה להקים מחסום מפני הגשת תביעה בישראל. פסק אינו זוכה למעמד בישראל אלא אם עבר תהליך פורמאלי של הכרה או . זאת, בהתאם לתנאים הקבועים בחוק , התשי"ח-1958 (להלן – החוק). בענייננו, אין מדובר בתביעה של פסק זר, אלא בהכרה בפסק זר אגב דיון בבקשה לסילוק תביעה על הסף. לפיכך, סעיף החוק הרלוונטי לענייננו הינו סעיף 11(ב), המאפשר הכרה במסגרת דיון בעניין מסוים ולצורך הכרעה בו. זאת, אם ראה "שמן הדין והצדק לעשות כן". לעניין זה נקבע, כי בפרשנות המושג "מן הדין והצדק" ניתן לפנות לסעיף 6 לחוק, המגדיר מקרים אשר בהתקיימם לא פסק בישראל (ע"א 587/85 שטרק נ' בירנברג, פ"ד מא(3) 227, 231-230 (1987)). הסעיף מתייחס, בין היתר, למקרים בהם ניתן פסק בחוסר סמכות או שהושג במרמה, וכן למקרים בהם לא ניתנה לנתבע אפשרות סבירה לטעון טענותיו הזר (למקרים בהם עלו טענות מסוג זה ר של הכרה בפסק זר לפי סעיף 11(ב) ראו למשל, ע"א 499/79 בן דיין נ' אי.די.אס. אינטרנשיונל בע"מ, פ"ד לח(2) 99 (1984) (להלן – עניין בן דיין); ע"א 490/88 בסיליוס נ' עדילה, פ"ד מד(4) 397 (1990) (להלן – עניין בסיליוס); ע"א 3441/01 פלוני נ' פלונית, פ"ד נח(3) 1 (2004) (להלן – עניין פלוני)). מכל מקום נקבע, כי התנאים להכרה בפסק לצורך דיון בהליך מסוים, לא יהיו מחמירים יותר מהכללים שנקבעו לצורך של פסק זר לפי הוראות החוק (עניין בן דיין, בעמ' 105, המשנה לנשיא, מ' בן-פורת). עוד יצוין, כי מקור נוסף אליו נהוג לפנות ר זה הינו הדין האנגלי. לפי הדין האנגלי, זר יוכר באנגליה אם הערכאה שנתנה אותו הייתה מוסמכת לעשות כן, ואם פסק הדין הוא סופי, במובן שהערכאה שנתנה אותו אינה יכולה לשנותו (סיליה וסרשטיין פסברג פסקים זרים במשפט הישראלי – הדין והגיונו 47-42 (1996) (להלן – וסרשטיין פסברג)). ככל שיימצא כי יש מקום להכיר בפסק הדין הזר לצורך ההליך דנא, הרי שיש להוסיף ולבחון האם פסק הדין הזר אכן יוצר מחמת . לעניין זה, יש לבחון האם מקים על פי כללי המשפט במדינה בה הוא ניתן ועל פי הדין הישראלי (ע"א 53/74 בריסטול מייארס קומפני נ' ביצ'ם גרופ לימיטד, פ"ד כט(1) 372 (1974) (להלן – עניין בריסטול); עניין בסיליוס, בעמ' 411; וסרשטיין פסברג, בעמ' 227-219). יוער, כי יש הטוענים שהשאלה האם פסק יוצר צריכה להיות מוכרעת בעיקרה על ידי דין הפורום, היינו הדין הישראלי (ראו, נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 591-583 (1991) (להלן – זלצמן)). להלן תיבחן התקיימות התנאים האמורים בענייננו.

7 כפי שהובהר, יש לבחון האם בנסיבות העניין יהא זה "מן הדין ומן הצדק" להכיר בפסק לצורך ההליך דנא. ר זה מעלה המערערת מספר טענות. ראשית, מתייחסת המערערת לשאלת של בצרפת לדון במקרה וכן לאופי ההליך למסחר. במסגרת זו אף טוענת המערערת כי יהא זה בלתי-צודק להכיר אשר מעניק שלילי, שהינו סעד קיצוני אשר ניתן לעיתים נדירות. טענה נוספת הינה, כי המשיבות פעלו כאשר הגישו את התביעה בצרפת, במטרה למנוע מן המערערת להגיש את תביעתה בישראל. המחוזי דחה את טענות המערערת. אף אני בדעה כי יש לדחות טענות אלה. ראשית, יש לזכור כי המערערת שיתפה פעולה עם ההליכים בצרפת, ולא זו בלבד שהגישה לגופם של דברים, אלא אף הגישה . לא למותר לציין, כי המערערת הייתה מיוצגת לאורך כל ההליכים על ידי מקומי. במצב דברים זה יש לראות את המערערת כמי שהסכימה לניהול ההליך בפני הערכאות בצרפת ועל כן אינה יכולה להעלות עתה טענות נגד סמכותן (ראו, עמוס שפירא "הכרה של (חלק שני)" עיוני משפט ה 39, 52-49 (1976)). אומנם, בשלב כלשהו ביקשה המערערת למשוך את שהגישה, התיר זאת. ואולם, מכך בלבד אין ללמוד כי כפרה בסמכותו של בית המשפט בצרפת. זאת, בפרט בהתחשב בכך שהמערערת הגישה ערעור בצרפת במסגרתו העלתה טענות לגופו של עניין וכן חזרה על טענות אותן העלתה בתביעה שכנגד. הסכמתה של המערערת להליך, כמו גם עובדת ייצוגה על ידי עורך דין, שומטת גם את הקרקע תחת טענותיה בדבר אופי ההליך שהתנהל בצרפת. המערערת לא הצליחה להראות כי ההליכים בצרפת התנהלו בניגוד או כי שללו את זכותה להליך הוגן. משכך, דין טענותיה אלה להידחות. כך גם הם פני הדברים בכל הנוגע לעובדה בצרפת העניק למשיבות שלילי. אכן, מדובר בסעד נדיר יחסית, אשר לא ימהרו לתת. ואולם, אף לפי הדין הישראלי ישנם מקרים בהם יעניק סעד כזה (ראו למשל, עניין פלוני). המחוזי בחן את נסיבות העניין ומצא, כי במקרה דנא היה זה מוצדק לדון בבקשה שלילי. לא נמצא טעם להתערב בקביעתו זו.

8 טענה נוספת של המערערת נוגעת לתום ליבן של המשיבות בהגשת התביעה בצרפת. אכן, העובדה כי המשיבות הגישו את התביעה בצרפת מיד לאחר שנודע להן כי בכוונת המערערת להגיש את התביעה בישראל הייתה עלולה להיחשב התנהגות חסרת . זאת, במקרה בו התביעה הייתה מוגשת בצרפת אך משיקולי נוחות של המשיבות, מבלי שלסכסוך בין הצדדים הייתה זיקה ממשית לפורום הצרפתי. ואולם, אין זה המצב בענייננו. המשיבות הן חברות צרפתיות שמקום מושבן בצרפת והנכסים נשוא העסקה נמצאים באירופה. בנוסף, הפגישות שהתקיימו בין הצדדים ביחס לעסקה התקיימו בצרפת. נתונים אלה הובילו את המחוזי לקבוע כי מירב הזיקות של התביעה הן לצרפת. אף מבלי לקבוע מסמרות בעניין זה, ברי כי יש בכך להעיד כי הגשת התביעה דווקא בצרפת לא הייתה משוללת יסוד. כמו כן, המערערת עצמה פעלה באופן דומה כאשר רק לאחר שההליכים בצרפת לא התנהלו לטובתה, חידשה היא את ההליכים בישראל. ר זה יוער, כי העובדה שהמשיבות לא ציינו כי ביקשו בעצמן לערער על של למס