ההחלטה
- טיפול אישי על ידי צוות מקצועי
- הטיפול יושלם תוך 5 ימי עסקים. אם הבקשה לא תאושר, התשלום יוחזר במלואו.
פסקי דין רכישה ו או הסרה יכולים להתעכב או לא להיות מאושרים כלל על ידי מערכת האתר - והתשלום יוחזר במלואו כמובן תוך 7 ימי עסקים מרגע החלטת ההנהלה וייתכן כי יותר. הסרת פסק דין הינו פסק הדין בלבד ולא כולל שום דבר נוסף כמו כתבה, סקירת משרד וכד'.
בפניי תביעה ותביעה כספית בגין תשלום .
רקע:
1. התובעים 1 ו-2 הם בעלים של דירה מס' 2 בקומה הראשונה, בבניין הנמצא ברחוב אוהלי יעקב 1, בשכונת אבו-כביר, בתל אביב, הידוע גם כגוש 6992 חלקה 35 (להלן: "דירת התובעים 1 ו-2", ו"הבניין" בהתאמה).
2. התובעים 3 ו-4 הם בעלים של דירה מס' 5 בבניין, הנמצאת מעל דירת התובעים 1 ו-2 (להלן: "דירת התובעים 3 ו-4"). התובע 3 הוא בנו של התובע 1.
3. הנתבעים הם בעלים של דירה מס' 8 בקומה השלישית בבניין, הנמצאת מעל דירת התובעים 3 ו-4 (להלן: "דירת הנתבעים").
4. בין השנים 2009 ועד 2011 הרחיבו התובעים את דירת התובעים ו 1 ו-2 ואת דירת התובעים 3 ו-4 (להלן ביחד: "דירות התובעים") בשטח של כ-61 מ"ר (בשתי הקומות) (להלן: "תוספת הבנייה").
בנייה זו נבנתה בהיתר כדין (להלן: "היתר לבניית תוספת הבנייה").
5. כתוצאה מתוספת הבנייה נוצר גג חדש המהווה גם רצפה שיכולה לשמש את דירת הנתבעים ועליו נבנה מעקה בגובה 120 ס"מ, שעליו הונח שיש (להלן: "הגג", "המעקה" ו"השיש" בהתאמה).
6. בשנת 2012 ריצפו הנתבעים את הגג, פתחו אליו כניסה מדירתם, וכך יצרו לעצמם מרפסת בה הם עושים שימוש באופן בלעדי (להלן: "המרפסת").
7. טוענים התובעים כי על הנתבעים לשלם להם דמי שימוש בגין השימוש בגג וכי עליהם להשתתף בחלק מהוצאות בניית תוספת הבנייה שעל בסיסה נבנתה המרפסת.
8. מנגד טוענים הנתבעים כי הגג מהווה חלק מהרכוש המשותף של הבניין, ועל כן כי אין לחייבם בתשלום כלשהו לתובעים, שממילא הביעו את הסכמתם להצמדת הגג לדירת הנתבעים ללא תמורה.
9. להשלמת התמונה יצוין כי גם המרפסת נבנתה בהיתר כדין, אלא שלפני הגישו התובעים את התנגדותם לו היות שהנתבעים לא שילמו להם את הסכום הנתבע על ידם בתביעה שבפניי (להלן: "ההיתר לבניית המרפסת" ו"ההתנגדות למתן היתר" בהתאמה).
טענות הצדדים
10. טוענים התובעים כי הם ששילמו בעבור בניית המעקה והשיש אשר במרפסת ומכל מקום כי בהתאם לסעיפים 11 ו-12 לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") הרי שהם הבעלים היחידים של תוספות הבנייה לרבות היסודות להן.
11. עוד טוענים הם כי יש לחייב את הנתבעים בתשלום עבור השימוש שהם עושים בגג בסך של 1,200 ₪ החל מחודש יולי 2012.
במקביל הם טוענים כי יש לחייב את הנתבעים גם בתשלום חלק יחסי מעלויות בניית תוספת הבנייה וזאת בסך של 36,000 ₪.
לתימוכין הגישו שמאי (נספח 1 ) (להלן: " השמאי" ו"השמאי" בהתאמה).
12. התובעים מבססים תביעתם זו על טענה של עשיית עושר ולא במשפט.
13. מנגד טוענים הנתבעים כי הם נתנו את הסיית תוספת הבנייה בדירות התובעים לאחר שהובטח להם כי ככל שהם עצמם יהיו מעוניינים בבניית תוספות בנייה משלהם, לרבות בניית מרפסת על הגג, הרי שיקבלו מראש את הסכמת התובעים, וכי חרף האמור ולאחר שנתקבל בידיהם ל, חזרו בהם התובעים מהסכמתם ואף הגישו את ההתנגדות (התנגדות שכאמור נדחתה).
14. עוד טוענים הנתבעים כי הגג מהווה למעשה חלק מהרכוש המשותף בבניין אשר בהסכמת רוב דיירי הבניין, הוצמד לדירתם באופן בלעדי.
15. הנתבעים מוסיפים על האמור כי שטחה של תוספת הבנייה גדול משטח דירות התובעים, וכי התובעים בנו שתי מרפסות שמש גדולות בדירותיהם, השתלטו על שני מחסנים הנמצאים בקומת הקרקע בבניין, ובתוך כך גם על חצר הבניין.
לטענתם ניצלו התובעים את כל זכויות הבנייה של הבניין וזאת ללא תשלום תשלומי איזון למי מהם, ואם לא די באמור הרי שעל אף שחוייבו לעשות כן כתנאי למתן , לא שיפצו את הבניין ולא התקינו בו מעלית.
16. מכל מקום טוענים הנתבעים כי הם אלה שבנו את המעקה והשיש, בעזרת אותו שבנה לתובעים את תוספת הבנייה (להלן: "הקבלן") וזאת לאחר ששילמו לו בעצמם עבור עבודות אלה.
17. לבסוף טוענים הם כי אין התובעים יכולים לדרוש גם דמי שימוש וגם תשלום יחסי בגין הוצאות הבנייה שכן מדובר בכפל תשלומים ומכל מקום כי אותו חלק יחסי בהוצאות שמבקשים התובעים איננו סביר שכן אין הוא מתיישב עם השימוש שהם עצמם עושים במרפסת לעומת השימוש שעושים התובעים בתוספות הבנייה.
18. כן טוענים הם כי הם עצמם עשו, על חשבונם, עבודות איטום בגג אשר גרמו להפסקת חדירת מים לדירות התובעים.
דיון
עשיית עושר שלא במשפט
19. סעיף 1 לחוק תשל"ט – 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר") המגדיר את יסודותיה של עילת וחובת ההשבה, קובע כדלקמן:
"1. (א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה.
(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת".
20. שלושה יסודות, אפוא, לעילת ההשבה: (קבלת נכס, שירות או ), היסוד הנורמטיבי (הנכס, השירות או טובת ההנאה נתקבלו על ידי הזוכה שלא לפי זכות שבדין), ויסוד ר הסיבתי (הנכס, השירות או הגיעו לזוכה מאת המזכה) (ראו: דברי כב' הנשיא מ' שמגר ברע"א 371/89 אילן ליבוביץ נ' א. את י. אליהו פ"ד מד (2) 309, פסקה 4 ; דברי כב' השופט ע' פוגלמן בע"א 276/09 דן טאבא ואח' נ' [פורסם בנבו] (2/1/11), פסקה 35 ).
21. בעניינינו ברור כי אילו היו בוחרים הנתבעים להרחיב את דירתם ולהוסיף לה מרפסת, מבלי שנבנתה תוספת הבנייה, הרי שהיה עליהם לבנות, תוך הוצאה כספית משמעותית את היסודות אשר יישאו אותה (וראו לשם השוואה ע"א (י-ם) 3554/09 אשר ספיר נ' יוחנן ויינגרטן [פורסם בנבו] (03/10/10), פסקה 8 ).
משנחסכו מהם הוצאות אלו הרי שהם התעשרו על חשבון התובעים.
22. ודוק: גם אם התובעים הפעילו על הנתבעים לחץ על מנת שיחתמו על הבקשה לבניית תוספות הבנייה, אין בכך כדי לשלול מהם את זכותם לתבוע מהנתבעים השבה.
יפים לעניין זה דבריו של המשנה לנשיא כב' השופט מ' חשין בע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, פ"ד ס' (4) 545, 573 לפיהם:
"שאלת של מקבל התשלום אינה כלל לעניין, מכל מקום בשלב בירור השאלה אם קמה ונהייתה עילת השבה. עיקר הוא בשאלה אם, ואם לאו, עשה מקבל התשלום בפועל עושר ולא במשפט. טעות מצדו של מקבל התשלום – גם טעות שבתום לב – אין בה כדי לשלול חובת השבה….".
23. לדברים אלה אוסיף כי הגם שאין מחלוקת בין הצדדים כי הוסכם ביניהם שתינתן לנתבעים האפשרות לפתוח את המרפסת מדירתם, בהיבט התכנוני, הרי שאין בכך כדי לפטור את הנתבעים מתשלום חלקי בגין עלויות בניית תוספת הבנייה, עליה נבנתה המרפסת.
24. אוסיף על האמור כי אינני מקבלת גם את טענת הנתבעים לפיה יש לפטור אותם מתשלום כלשהו בהתאם לאמור בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט הקובע כי:
" רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ".
כך לאחר שלא מצאתי כי התובעים פעלו בחוסר . לא כל שכן כאשר בסופו של יום פתחו הנתבעים פתח לגג שבנו להם התובעים והקימו להם בו מרפסת המשמשת אותם שימוש ייחודי.
מעמד הגג /המרפסת
25. אין מחלוקת בין הצדדים כי תוספת הבנייה נבנתה על ידי התובעים בהיתר כדין וכי הם לבדם הבעלים של תוספת זו.
הצדדים חלוקים עם זאת בשאלה מה מעמד הגג של תוספת הבנייה והאם יש לראות בו .
26. סעיף 52 לחוק המקרקעין קובע מהו רכוש משותף:
""" – כל חלקי חוץ מן החלקים הרשומים כדירות, ולרבות הקרקע, הגגות, הקירות החיצוניים, המסד, חדרי המדרגות, מעליות, מקלטים, וכן מיתקני הסקה או מים וכיוצא באלה המיועדים לשמש את כל או מרביתם אפילו הם בתחומי דירה מסויימת". (הדגשים אינם במקור – כ.ה)
27. בענייננו משמש הגג אך ורק את דירת הנתבעים.
הנתבעת הבהירה בעניין זה כי הם היחידים המשתמשים במרפסת שנבנתה על הגג וכי הגישה אליה הינה אך ורק מדירתם. לדבריה:
"עו"ד רפאלוב: עכשיו, את מספרת לנו שהמרפסת היא בעצם מרפסת אישית שלכם. אף אחד לא יכול להיכנס אליה, רק אתם.
ת. מהדיירים?
ש. וודאי. מכל הדיירים. רק את יכולה להיכנס למרפסת?
ת. נו, בוודאי. זה בית שלי. בתוך בית שלך אתה מכניס אנשים זרים?
ש. יפה. ואת משתמשת בכל המרפסת שבנו, לא חלק ממנה.
ת. מה זאת אומרת? זאת מרפסת, ומשתמש, מה אני יכולה להשתמש…" (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 15/2/15 עמ' 43-44)
דברים אלה גם עולים מעדותה של בתם של הנתבעים, עדה נקש לפיה:
"ש. בפועל, עושים עכשיו, אתם עשיתם שימוש בכל המרפסת ההיקפית, נכון?
ת. שימוש, אה,
ש. כן או לא?
ת. ודאי…"
(ראו: פרוטוקול הדיון מיום 15/2/15 עמ' 36).
28. לא למותר להוסיף בעניין זה כי טענה זו גם לא נסתרה.
29. משכך, נראה כי גם אם ניתן היה בעבר לסווג את גג תוספת הבנייה כ"" על פי דין (ואינני קובעת שכך הם פני הדברים), הרי שלאור העובדה כי הגג שימש אך ורק את דירת הנתבעים גם לפני שנבנתה המרפסת, ולאור העובדה כי ניתנה לנתבעים, על ידי יתר דיירי הבניין, הרשות להצמיד את המרפסת לדירתם (ראו: נספח 11 ), לא ניתן לראות בה רכוש משותף.
30. משכך אני קובעת כי המרפסת (וכפועל יוצא – הגג) מהווה חלק מדירת הנתבעים וזאת בלבד וכי לא ניתן לראות בה .
31. ודוק: גם אם הייתי קובעת שהמרפסת מהווה , הרי שאין בכך כדי לפטור את הנתבעים מהשתתפות בתשלום חלקם בעלויות בניית תוספת הבנייה.
- מדור פסקי דין והחלטות באדיבות מיקיפדיה - האנציקלופדיה הפתוחה.
