ע"א 4399/08 – קצין התגמולים נ' נפתלי רוקח

השופטת ע' ארבל:

שלוש בקשות שהדיון בהן אוחד עוסקות בשאלת פרשנותו של סעיף 9 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים), השולל תגמולים מנכה ש"התנהגות רעה חמורה מצדו גרמה לנכותו".

רע"א 4399/08

1. המשיב בבקשה זו, נפתלי רוקח (להלן: נפתלי), שירת בתקופת החודשים אוקטובר ונובמבר 1999. ביום 2.11.99 נסע מהבסיס שבו שירת לביתו כשהוא נוהג בקטנוע. באותו זמן לא היה לנפתלי לקטנוע, והוא קיבל רישיון לקטנוע רק כחודשיים לאחר מכן. במהלך נסיעתו נפגע נפתלי כתוצאה ממגע עם אחר, ונגרמה לו חבלה בשוק ימין.

2. נפתלי הגיש תביעה להכרה בזכות לתגמולים לפי חוק הנכים. הכיר בזכותו ולאחר שקבע את ו שילם לו תגמולים על פי שיעור הנכות. לאחר זמן התגלה לקצין התגמולים כי נפתלי נהג בקטנוע ללא מתאים. לאחר שנפתלי אישר את הדבר דן שנית קצין התגמולים בעניינו והחליט לבטל את הכרתו בזכותו של נפתלי לתגמולים, בהתאם לסעיף 9 לחוק הנכים. בקשה לעיון נוסף מטעמו של נפתלי נדחתה על ידי . נפתלי הגיש ערעור לוועדת הערעורים, אך ערעורו נדחה. הוועדה קבעה כי מסעיף 7 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד) ניתן ללמוד כי המחוקק רואה בנהיגה ללא רישיון התנהגות חמורה שיש להוקיעה ולשרשה. כן צוין כי לו היה נפתלי אזרח, להבדיל מחייל, ודאי שלא היה זכאי לפיצוי, וכי יש ליצור מדיניות משפטית אחידה לחייל ולאזרח. טענותיו של נפתלי בדבר נסיבות מיוחדות בעניינו נדחו.

– המחוזי

3. על החלטת הוועדה הגיש נפתלי ערעור המחוזי מרכז. (כב' השופט א' ש' שילה והשופטות א' שטמר ומ' נד"ב) קיבל את הערעור והורה לשלם תגמולים לנפתלי בהתאם לחוק הנכים. נקבע כי אין לומר שנכה שעבר עבירה פלילית שגרמה לנכותו בהכרח התנהג התנהגות רעה וחמורה. לעניין נהיגה ללא רישיון הדגיש כי מדובר בעבירה פלילית ובמעשה אסור והתנהגות רעה. עם זאת, החוק דורש התקיימותו של מרכיב נוסף שעניינו בהתנהגות חמורה. בית המשפט סבר כי אין לקבוע כי כל מי שבא בגדר סעיף 7 לחוק הפלת"ד לעולם לא יהיה על פי חוק הנכים. יש לבחון כל מקרה לגופו לנוכח תכליותיהם השונות של החיקוקים. בנסיבות העניין קבע כי התנהגותו של נפתלי לא עלתה לכדי התנהגות רעה וחמורה. נפתלי היה באותה העת בעל במכונית פרטית, והוא נהג בקטנוע מאחר שהכניס את רכבו למוסך. הקטנוע עליו נהג היה בעל נפח מנוע קטן באופן יחסי, ובסופו של דבר קיבל רישיון נהיגה עליו זמן קצר לאחר התאונה ללא שנטל שיעורי נהיגה. נפתלי לא הועמד לדין ולא הורשע בשל נהיגתו. פגיעתו התרחשה בזמן ועקב השירות, ונראה כי הוא לא היה אשם בתאונה. יש חולשה מסויימת בקשר הסיבתי בין נהיגתו של נפתלי ללא לבין התרחשות התאונה. בהתחשב בכל הנסיבות הללו קיבל, כאמור, את הערעור.

טענות הצדדים

4. לטענת , שלילת תגמולים בגין עבירות תעבורה הינה סוגיה שחוזרת ונשנית בפני דלמטה, ונראה כי דרושה הנחיה של זה בעניין. לטענתו, כאשר אדם נוהג ללא מהסוג בו נהג יש לקבוע כי התנהגותו היא רעה וחמורה. באופן כללי הוא טוען כי במקרים של חיילים או אנשי כוחות הביטחון העוברים עבירות תעבורה חמורות המסכנות חיי אדם, כגון: נהיגה בכלי רכב ללא רישיון נהיגה או ללא רישיון רכב או ללא בר תוקף או בצורה מסוכנת, וזאת ללא נסיבות מיוחדות ורות במקרה חירום צבאי, ראוי לקבוע כי מדובר בהתנהגות רעה וחמורה כמשמעותה בסעיף 9 לחוק הנכים. לטענתו, עמדה זו מתחייבת מהמצב השורר כיום בכבישי הארץ, בו נפגעים מדי שנה אלפי אנשים בתאונות דרכים. כן מקיש מסעיף 7 לחוק הפלת"ד.

5. באשר למקרה הספציפי תומך קצין התגמולים את עמדתו בנימוקיה של ועדת הערעורים. לטענתו, מדובר במקרה חמור ביותר, בו אדם שכלל לא היה לו רישיון לנהוג בקטנוע החליט על דעת עצמו לנהוג ללא רישיון וללא . כן טוען הוא כי קביעתו של המחוזי לפיה האשם בתאונה לא נעוץ בנפתלי נעשתה על בסיס הודעתו וגרסתו של נפתלי בלבד, מבלי שנבדקה גרסת לתאונה. הוא מוסיף כי נפתלי אף מסר גרסאות כוזבות בעניין לאחר התאונה.

6. בא-כוחו של נפתלי טען מנגד כי יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו והתנהגותו הקונקרטית של הנכה. לטענתו, אין מקום לשלול את הנתון לוועדות הערעורים ולקבוע באופן גורף כי במקרים מסוימים תישלל . עוד טוען הוא כי חוק הנכים הינו חוק סוציאלי שבא להיטיב עם חיילים שנפגעו במהלך שירותם הצבאי, ומטרותיו שונות מהוראות חוק הפלת"ד, מפקודת התעבורה ומהדין הפלילי. המאבק בתאונות הדרכים צריך להתבצע באמצעות כלים אחרים הנתונים לגורמי החוק. מבקש לערוך דווקא מסעיף 326 לחוק הלאומי [], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הלאומי).

7. באשר למקרה הספציפי נטען כי אין מקום להתערבותו של זה. לטענת , התנהגותו של נפתלי אינה מגיעה כדי התנהגות רעה וחמורה, על אף הפגמים שבה. הוא מדגיש כי נהיגתו של נפתלי בקטנוע נעשתה למטרה צבאית מובהקת – הגעה למחנה וחזרה ממנו לצורך אליו נקרא. בהתנהגותו של נפתלי לא היתה כל כוונה לתוצאה או כוונת זדון. עוד נטען כי התנהגותו של נפתלי לאחר התאונה כלל אינה רלוונטית לעניין הנידון. למעשה, למעט נהיגה ללא רישיון לא היו במקרה זה כל נסיבות קיצוניות לחומרא, כפי שקבע המחוזי.

רע"א 7505/08

8. המבקש בתיק זה, אורן עמיאל (להלן: אורן), נפגע ביום 19.7.95 בדרכו ממקום שירותו בצה"ל לביתו. הוא הוכר על ידי כסובל מנכות נפשית של 30%. לאחר התאונה הורשע אורן בעבירות של ברשלנות, נהיגה ברכב שניתן עליו איסור שימוש, נהיגה ללא רישיון רכב תקף, ונהיגה ללא תעודת . בעקבות ההרשעה ביטל קצין התגמולים את זכאותו של אורן כנכה, בהתאם לסעיף 9 לחוק הנכים. על החלטה זו הגיש אורן ערעור לוועדת הערעורים. הוועדה דחתה את הערעור בקובעה ברשלנות בנסיבות בהן פעל אורן מהווה התנהגות רעה וחמורה לפי סעיף 9. בין לבין הוחלט לאפשר לאורן לנהל בחלק מהעבירות בהן הורשע. בסופו של ההליך הורשע אורן בעבירות של ברשלנות, נהיגה ללא טסט תקף ואי שמירה על לוחיות זיהוי לפי תקנות התעבורה. על פי העובדות שנקבעו , נהג אורן באופנוע כשמאחוריו חברו. אורן ביצע עקיפות בחוסר זהירות, ולאחר אחת העקיפות התקרב בצורה מסוכנת לאוטובוס שנסע לפניו. בין שני נוצר מגע שכתוצאה ממנו הועף חברו של אורן מהאופנוע, נחבל בראשו ונפטר במקום התאונה. על בסיס עובדות אלו שבה וקבעה ועדת הערעורים כי התנהגותו של אורן היתה רעה וחמורה כמשמעותה בסעיף 9 לחוק הנכים. הוועדה קבעה כי בעניין זה מוטל על , אך מדובר ברמה האזרחית ולא הפלילית. הועדה ציינה כי נהיגה בחוסר זהירות תוך עקיפות מסוכנות קרובה יותר במהותה הפלילית להריגה, מאשר ברשלנות. בהיבט של חוקי התגמולים מדובר בהתנהגות שהיא מן המסוכנות וחסרות האחריות, ולפיכך היא התנהגות רעה וחמורה. כאשר דרך הנהיגה מסכנת את הנוהג, את הנוסעים עימו ואת האחרים, יש בכך משום חומרה שאינה פחותה מנהיגה ללא רישיון או תקף. על כך הוגש ערעור המחוזי.

– המחוזי

9. המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטות א' קובו, מ' רובינשטיין, ע' צ'רניאק) אישר את מסקנותיה של וועדת הערעורים. נקבע כי בין אם הואשם אורן ברשלנות, ובין אם הואשם בהריגה, אין הדבר משנה את מהותו של המעשה והדרך בה נהג ופעל אורן. התאונה אמנם אינה נבחנת רק על פי תוצאתה, אלא שבמקרה זה התוצאה היא פועל יוצא ישיר מדרך ההתנהגות, ויש בה כדי להשליך על אופי ההתנהגות. מותו של אדם מהווה נסיבה מיוחדת לחומרה, וקיים צורך להרתיע את היחיד והרבים מפני הגורמת לתוצאות קטלניות. המסקנה כי מדובר בהתנהגות רעה וחמורה, כך נקבע, אינה מושפעת בהכרח מן המסקנות הפליליות, אלא מן העובדות שהוכחו והובאו הפלילי.

טענות הצדדים

10. בא-כוחו של אורן טוען כי אין להביא בחשבון את תוצאות מעשהו של הנכה כמדד לחומרת התנהגותו, אלא לבחון רק את התנהגותו. לטענתו, סעיף 9 לחוק הנכים דורש קשר ישיר וברור בין התנהגותו הרעה והחמורה של הנכה לבין החבלה שאירעה לו על מנת שיישללו זכויותיו כנכה. עומד על תכליתו הסוציאלית של חוק הנכים וטוען כי אין מטרתו של סעיף 9 להרתיע את הרבים. כן מדגיש הוא את רצונו של המחוקק להיטיב עם האוכלוסייה המשרתת, ולפיכך לטענתו יש להעדיף פרשנות שהיא לטובת החייל.

11. בעניין הספציפי טוען בא-כוחו של אורן כי התאונה במקרה זה נגרמה בשל אי שמירת מרחק מספיק מהאוטובוס. לטענתו, אי שמירת מרחק אינה עבירה חמורה, והראיה שעבירה זו אינה נמצאת בין סעיפי החובה לשלילת רישיון. כמו כן מדגיש הוא כי אורן הועמד לדין בעבירת ברשלנות, להבדיל מהריגה. הוא מפנה מהם ניתן ללמוד, לטענתו, כי לא היה מקום במקרה דנן להחיל את סעיף 9 לחוק הנכים.

12. מנגד טוען כי נסיבות המקרה מלמדות בבירור על התנהגות רעה וחמורה מצידו של אורן. קצין התגמולים מדגיש את הרשעתו של אורן , וזאת לצד הרשעתו בנהיגה ללא רישיון רכב תקף, המותירה אפשרות למצב לקוי של הרכב; והרשעתו באי שמירה על לוחית זיהוי לפי תקנות התעבורה, דבר המקשה על רשויות לאתר נהגים הנוהגים בניגוד לחוק. שרשרת זו של , כך נטען, סיכנה את אורן עצמו, את עוברי הדרך, ואף של חברו, והיא מהווה התנהגות רעה וחמורה. מפנה אף הוא לפסיקה שתומכת לטענתו בעמדתו. עוד לטענתו, התוצאה במקרה זה נגרמה באופן ישיר של אורן, ולכן ברי כי התוצאה רלוונטית לבחינת היותה של ההתנהגות רעה וחמורה. לבסוף טוען הוא כי במצב השורר כיום בכבישי הארץ מתחזק הצורך בהרתעת הנהגים מפני נהיגה רשלנית המסכנת אותם ואת עוברי הדרך האחרים.

רע"א 10487/09

13. המבקש בתיק זה, מורן ורנר (להלן: מורן), היה חייל ששהה בחופשה מאושרת בביתו. במהלך החופשה נפגע כאשר רכב על אופנוע והתנגש באופנוע אחר בשדות המושבה יוקנעם בה התגורר. בעקבות תביעה שהגיש נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 29%. בתחילה טען מורן כי נהג באופנוע השייך לחברו, אלא שלאחר זמן התגלה כי הוא נהג למעשה באופנוע שבבעלותו, כאשר לאופנוע זה לא היה חובה ורישיון רכב בר תוקף. בעקבות זאת החליט קצין התגמולים לבטל את זכאותו של מורן לתגמולים בשל התנהגות רעה וחמורה בהתאם לסעיף 9 לחוק הנכים. ערעור שהגיש מורן לוועדת הערעורים נדחה. נקבע כי בשל ריבוי מקרים של תאונות דרכים קטלניות יש לראות את התנהגותו של מורן, אשר נהג באופנוע תוך סיכון הזולת וזלזול בחוק, כהתנהגות רעה וחמורה השוללת ממנו את זכותו לתגמולים. צוין כי ההחלטה התקבלה בלב כבד בשל היותו של מורן "מלח הארץ" אשר בחר בשירות ה ביותר בצה"ל, אך עם זאת לא ניתן להתעלם מהתנהגותו החמורה. על החלטה זו הוגש ערעור המחוזי בחיפה.

– המחוזי

14. (כב' השופטות ש' וסרקרוג – ס"נ, י' כהן, והשופט ר' שפירא) החליט לדחות את הערעור. בית המשפט קבע כי מטרת סעיף 9 לחוק הנכים הינה כפולה: ראשית, שחוטא בהתנהגות חריגה בחומרתה לא יצא נשכר; שנית, הרתעה מביצוע התנהגות כזו שעלולה לעלות לו באיבוד . במקרה הנידון בחן שלוש נקודות זמן. באשר להתנהגותו של מורן לאחר התאונה כאשר מסר דיווח שקרי ביחס לנסיבות התאונה, קבע בית המשפט כי אין בין התנהגות זו לבין נכותו של מורן, ולפיכך לא ניתן להחיל בגין זאת את סעיף 9 לחוק הנכים. באשר להתנהגותו של מורן במהלך התאונה קבע כי לא הובאו ראיות המצביעות על התנהגות חריגה בחומרתה בזמן נהיגת האופנוע, ולפיכך לא ניתן לשלול את זכאותו של מורן בשל התנהגותו בעת התאונה. בית המשפט הדגיש כי למורן היה באופנוע בו נהג. לבסוף בחן את התנהגותו של מורן לפני התאונה, וקבע כי מורן כלל לא היה אמור לצאת לנסיעה זו ביודעו שאין לאופנוע רישיון רכב בתוקף, ומכאן ר הסיבתי לגרימת הנכות. צוין כי עלה מעדותו של מורן כי התנהגות מעין זו לא היתה חד פעמית. בית המשפט ראה בחומרה רבה התנהגות זו המסכנת חיי אדם וקבע כי מדובר בהתנהגות רעה וחמורה הן מהבחינה האובייקטיבית והן מהבחינה הסובייקטיבית. תוצאה אחרת, כך נקבע, משמעה היה שחיילים מלסדר חובה שבבעלותם. השופט שפירא הוסיף והעיר כי הצטברותם של המעשים במקרה זה היא שהופכת את המכלול להתנהגות רעה וחמורה.

טענות הצדדים

15. טענתו המרכזית של בא-כוחו של מורן היא כי אין בין הנהיגה ללא ורישיון רכב ובין התאונה. העובדה שמורן נסע ללא ביטוח ורישיון רכב לא היא שגרמה לתאונה. הוא מדגיש כי היה מדובר בנהיגה בשטחי חקלאות ובשבילי עפר במושבה יוקנעם מבלי לסכן הולכי רגל ונהגי כביש. כן הוא טוען כי אין להפוך את מורן לדוגמא לצורך הרתעת אחרים. לטענתו, מהשוואת הפסיקה עולה כי מקרים חמורים יותר לא סווגו כהתנהגות רעה וחמורה.

16. מנגד טוען כי סיווגה של התנהגותו של מורן כהתנהגות רעה וחמורה היא תוצאה של שבתי המשפט צריכים ליישם. לטענתו, סיווג אחר של התנהגות זו יוביל למתן "פרס" ותמריץ שלילי לחיילים המתנהגים בצורה זו בנהיגתם בכבישי הארץ, אשר במקרה של תאונה יהיו זכאים לקבל תגמולים לפי חוק הנכים. מדגיש כי על פי חוק הפלת"ד היתה זכאותם נשללת במקרה דומה. באשר למקרה הספציפי טוען כי מורן נהג על אופנוע ללא רישיון רכב וללא , אשר בטיחותו וכשירותו לשימוש לא נבדקו כנדרש על פי כל דין. במעשיו אלה נהג תוך סיכון עצמי וסיכון הסובבים אותו, סיכון שאכן התממש. הוא מדגיש כי מורן ידע שלאופנוע בבעלותו אין רישיון רכב וביטוח. קצין התגמולים מוסיף ומציין את התנהגותו של מורן לאחר התאונה כאשר מסר דיווח כוזב אודות נסיבותיה.

דיון והכרעה

17. ראשית אציין כי החלטנו לדון בבקשות כאילו ניתנה והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

חוק הנכים מעניק תגמולים או חייל שלקה במחלה, הוחמרה מחלתו או נחבל, בתנאי שאלו אירעו "בתקופת שירותו עקב שירותו" (סעיף 1 לחוק הנכים בהגדרת המונח "נכות"). יוער כי החוק הורחב לאוכלוסיות נוספות, כגון חיילי סדיר ואנשי כוחות המשטרה. על פרשנות התנאים לתחולתו של החוק נכתב כבר רבות (ראו למשל דנ"א 5343/00 נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732 (2002) (להלן: עניין אביאן)). עם זאת, העניין שבפנינו מתמקד בסעיף 9 לחוק הנכים הקובע חריג השולל תגמולים ממי שחל עליו חוק הנכים, וזה נוסחו:

9. התנהגות רעה חמורה

נכה שהתנהגות רעה חמורה מצדו גרמה לנכותו לא יחולו עליו הוראות חוק זה המקנות כל שהן, אך אם הנכה הוא נצרך, רשאי להעניק לו הניתנות לנכים לפי חוק זה כפי שייראו בעיניו, ובלבד שלא יעלו על טובות הנאה שהנכה הזה זכאי להם, אלמלא הוראות סעיף זה.

18. התיקים שעניינם מונח בפנינו דורשים כי נכריע בפרשנותו של סעיף 9 לחוק הנכים, תוך התמקדות בתגמולים המתבקשים בגין תאונות דרכים. בטרם נפנה לניתוח הפרשני אסקור בקצרה את הפסיקה שניתנה בנוגע לסעיף זה עד היום.

המרכזי של בית משפט זה העוסק בסעיף 9 לחוק הנכים ניתן בע"א 308/86 כרפיש נ' , פ"ד מא(3) 464 (1987) (להלן: עניין כרפיש). באותו עניין לא דובר אמנם בתאונת דרכים, אך נקבע באופן כללי כי לא ניתן לגדור גדרה של "התנהגות רעה חמורה", וכי יש לבחון כל מקרה בהתאם לנסיבותיו. עם זאת הנחה כי ביישומו של סעיף 9 לחוק הנכים יש לבחון הן והן :

"עלינו ליתן את הדעת ראשית לכל . רוצה לומר, האם לפי מבחני השכל הישר נכנס המעשה כשלעצמו ובנסיבות שנעשה, למסגרת התנהגות רעה חמורה. אולם יש ובכך לא סגי. שאפילו ענינו בחיוב על-פי המבחן האובייקטיבי, עדיין אין אנו משוחררים מן הבדיקה הסובייקטיבית, הבאה להתחקות אחר מצבו הנפשי של החייל בעת מעשה, כל אימת שמועלית על ידו "טענת הגנה" ורה במצב נפשי. שאם לא כן, עלולים אנו לשלול ממנו את זכותו על-פי החוק אף אם עשה מעשה שלא היה מודע לו מחמת מום נפשי שבו, או שנעשה מתוך דחפים נפשיים שלא היתה לו שליטה עליהם" (עניין כרפיש, בעמ' 470).

כפי שצוין בעבר, הלכה זו אינה קלה ליישום ותלויה מאוד בנסיבות המקרה, כך שהפסיקה נעדרת הנחיה ברורה המאפשרת האחדה בין המקרים השונים (ראו רע"א 7473/96 חוסיין נ' , פ"ד נא(4) 647, 655 (1997)). לצד זאת נפסק באופן כללי כי לא כל התנהגות רעה ולא כל מעשה אסור נכנסים לגדרו של הסעיף, שכן הסעיף דורש התנהגות רעה וחמורה. מנגד הודגש כי אין לומר כי אם לא עלה המעשה כדי עבירה פלילית אין הוא מהווה התנהגות רעה וחמורה באופן גורף. כן נקבע כי כוונת הסעיף לא היתה למעשים של התרשלות בעלמא, ואף לא למעשה של בדרך השגרה. ר המקרים הנידונים בפנינו צוין כי נהיגה בלתי זהירה אין בה כשלעצמה כדי להפעיל את הוראות הסעיף (ראו שם, בעמ' 656).

19. בפני זה נידונו מקרים אחדים שעסקו בשאלת יישומו של סעיף 9 לחוק הנכים במקרים דומים לשלנו ורים לתאונות דרכים. כך, נידון עניינו של קצין צה"ל אשר נהג בג'יפ צבאי ללא שהיה לו ונחבל בתאונה. נפסק שם כי הצטרפות הנסיבות באותו עניין, הכוללת נהיגת רכב ללא רישיון, לצד נטילת ההגה מידי הנהג המוסמך, תוך שימוש לרעה בדרגתו כקצין, עולות לכדי התנהגות רעה וחמורה השוללת את זכותו של הקצין לקבלת תגמולים לפי חוק הנכים (ע"א 490/78 נ' רונאל, פ"ד לג(1) 512 (1979)). במקרה אחר נדחתה על של המחוזי אשר סבר (בדעת רוב) כי סעיף 9 לחוק הנכים לא חל על מקרה בו בעת התאונה נהג החייל באופנוע בעל נפח מנוע גדול, הגם שהרישיון שהחזיק היה לאופנוע קל בלבד (רע"א 2366/01 קצין התגמולים נ' הררי (לא פורסמה, 24.9.01)). מנגד, בעניין אחר נדחתה על של המחוזי שהחיל את סעיף 9 על חייל שנהג באופנוע בעל נפח מנוע שלא היה לו רישיון לנהוג בו, וכן נהג ללא רישיון רכב ותעודת תקפים (רע"א 94/06 אביעד נ' – אגף השיקום (לא פורסמה, 24.10.06)).

20. גם בערכאות הנמוכות עלתה לא פעם שאלת החלתו של סעיף 9 לחוק הנכים על מקרים בהם תבע חייל תגמולים בעקבות תאונת דרכים בה נפגע. במקרה אחד הוחלט שלא להחיל את סעיף 9 לחוק הנכים על שוטר מג"ב שיצא מבסיסו בשעת לילה ללא אישור רכוב על אופנוע ללא ונפגע (ע"א (ב"ש) 1072/06 אהוד נ' (לא פורסם, 29.10.07)). במקרה נוסף נשללו התגמולים מחייל שנהג ברכב צבאי ללא שהיה לו צבאי, אם כי היה בידיו רישיון נהיגה אזרחי. שלילת התגמולים נעשתה בעיקרה על בסיס העובדה שהשימוש ברכב לא נעשה י (ע"א 1714/03 נ' משהב"ט – אגף השיקום – ק. תגמולים (לא פורסם, 20.5.04)). במקרה נוסף אישרה ועדת הערעורים לפי חוק הנכים את שלילת התגמולים ממשפחתה של חיילת שנהרגה כאשר נהגה ברכב צבאי במהירות גבוהה בהרבה מן המותר, תוך התעלמות מתנאי הדרך ומסוג הרכב. כתוצאה מהתאונה נהרגו 3 חיילים נוספים ונער נפצע קשה (וע 1592/03 מנצור נ' (לא פורסם, 9.9.07)).

21. מסקירת הפסיקה עולה כי כל מקרה נבחן לגופו, כך שיחד עם עמימות לשונו של סעיף 9 לחוק הנכים נוצרת אי אח בהחלטות המתקבלות באשר להחלתו (ראו גם יצחק בנאי "התנהגות רעה של חייל כשוללת זכות לתגמולי נכות" רפואה ומשפט – ספר היובל (2001)). מובן כי לא ניתן להגדיר קווים ברורים ומנחים שיכסו את כל המקרים בהם תתעורר שאלת החלתו של סעיף 9, ויש להותיר רחב לערכאות השיפוטיות השונות העוסקות בנושא. עם זאת, אנסה במסגרת זו להציב קווים מנחים להחלת סעיף 9 במקרים של נכות כתוצאה .

סעיף 9 לחוק הנכים – לשונו ותכליתו

22. כאמור, לשונו של סעיף 9 לחוק הנכים עמומה למדי. עם זאת, הסעיף מורה על שתי דרישות שעליהן להתקיים במצטבר על מנת שיחול. ראשית, צריכה להתקיים התנהגות רעה וחמורה של מבקש התגמולים. כאמור, מדובר במונח עמום שניתן לפרשנויות שונות בנסיבות עובדתיות זהות, ונתייחס בהמשך לפרשנותו בהתאם לתכלית הסעיף והחוק. דרישה שניה, שפסיקת כמעט ולא עסקה בה היא דרישת ר הסיבתי בין ההתנהגות הרעה והחמורה לבין נכותו של החייל מבקש התגמולים. לטעמי מדובר בדרישה מהותית שיש ליישמה ולבוחנה בכל מקרה בו מתעוררת שאלת החלתו של סעיף 9 לחוק הנכים, ועוד נתייחס לכך בהמשך הדברים.

23. לצד לשונו של הסעיף יש ליתן את הדעת לתכליותיו של סעיף זה, כמו גם לתכליותיו של חוק הנכים באופן כללי. למעשה תכליות אלו מתנגשות האחת בשניה ויש לאזן ביניהן. תכליתו של חוק הנכים היא תכלית סוציאלית מובהקת. חוק הנכים מעניק הטבות נרחבות יחסית למשרתים בצה"ל שנפגעו בתקופת שירותם ועקב שירותם (רע"א 8138/07 פאר נ' – , פסקה 17 (לא פורסם, 21.6.11)). מקובל להצדיק הטבות אלו, העולות למשל על ההטבות הניתנות לנפגעי , וודאי על אלו הניתנות במסגרת קצבת , במסגרת חובתה המוסרית של המדינה כלפי משרתיה:

"חוק הנכים מבקש, אם-כן, לממש את החובה המוסרית של המדינה לדאוג לחייליה אשר נלחמו לשם הגנתה וביטחונה ולגמול להם על הקורבן שהקריבו למען הכלל. דבר המחוקק, הנמנע מלסייג מתן תגמולים לפיו במבחן של תושבות, מורה אותנו כי חובה זו, אחת היא, והיא נוצרת ומתגבשת עם הפציעה ו"הולכת" עם הנכה באשר יפנה. תכליתו של החוק אינה רק להעניק לנכה ביטחון סוציאלי, אלא גם לבטא את מחויבותה של המדינה ואת אחריותה כלפי מי שחירף נפשו במלחמה על ביטחונה, ושב חבול משדה הקרב (עניין קר"ן, סעיף 11)" (עע"מ 4515/08 מדינת ישראל נ' נאמן, פסקה 31 (לא פורסם, 6.10.09)).

(כן ראו בג"ץ 5304/02 ארגון נפגעי ות נפגעי עבודה בישראל נ' מדינת ישראל – כנסת ישראל, פ"ד נט(2) 135, 142 (2004) (להלן: עניין ארגון נפגעי תאונות עבודה)). משכך נפסק לא אחת כי יש לפרש את הוראות חוק הנכים "ברוחב-לב ולא ביד קמוצה, מתוך רצון להיטיב עם הנכה ושלא להקפיד עמו" (עניין אביאן, בעמ' 743).

24. מנגד, תכליתו הספציפית של סעיף 9 לחוק הנכים היא דווקא הרתעה וענישה, השוללת תגמולים מחייל שהתנהגותו הרעה והחמורה גרמה לנכותו. השיקול של הרתעת הרבים מהתנהגות כזו או אחרת הוא ודאי שיקול רלוונטי ומרכזי בקביעת הכללים המנחים ליישומו של סעיף 9 לחוק הנכים. כך למשל נעשה לעניין שימוש בסמים במהלך השירות או בחופשה ממנו (ראו רע"א 8899/07 פלוני נ' , פסקה כ"א (לא פורסם, 4.12.08)).

בבואנו לפרש את סעיף 9 לחוק הנכים יש, אם כן, ליתן את הדעת לאיזון הנכון בין התכליות המתנגשות הללו- התכלית הסוציאלית הכללית של החוק אל מול תכליתו של סעיף 9 שעניינה בהרתעה מהתנהגויות ובענישה בגינן.

25. ראוי לציין כי יש הסבורים, במידה רבה של טעם, כי ככלל אין לתת מקום לרעיון האשם בדיני הביטחון הסוציאלי. הטענה היא כי העיקרון הסוציאלי צריך להיות ניטראלי לחלוטין לפרופיל המוסרי של הזקוק לסיוע (ראו אריה מילר "מקומו של רעיון האשם בדיני הביטחון הסוציאלי" משפטים יד 460, 487 (תשמ"ה) (להלן: מילר)). כך למשל ציין הנשיא שמגר באחת הפרשות, תוך התייחסות פרטנית לחיילי צה"ל:

"בחברה מתוקנת יש תהליך של הינתקות מקביעת זיקת חובה בין הזכות לפיצויים לבין האשם, מאחר שחברת רווחה דואגת לנפגעים בשל היפגעותם, ללא קשר לשאלה מה סיבת הפגיעה. גישה זו ברורה וחד-משמעית, במיוחד כאשר מדובר על אלו הנקראים לשרת את הציבור במערכת הצבאית" (ע"א 507/79 ראונדנאף (קורן) נ' חכים, פ"ד לו(2) 757, 770 (1982) (להלן: עניין ראונדנאף)).

הטעמים לכך רבים. מילר מציין במאמרו כי הביטחון הסוציאלי נשען על עיקרון הצורך, שעניינו הבטחת הביטחון הכלכלי של אדם נצרך ומשפחתו. עיקרון זה גובר על עיקרון האשם לטעמו, שמקומו בדיני העונשין ולא בדין הסוציאלי. הוא מוסיף כי שלילת פוגעת קשות גם של הנצרך הגם שהם חפים מפשע. שלילת נעשית לכל ימי חייו של , דבר המהווה ענישה מחמירה ביותר. עוד הוא מציין כי שלילת הגמלה עשויה לדחוף את הנצרך לעבר דיני הנזיקין שדורשים התדיינויות יקרות וארוכות.

26. מנגד, יש לזכור כי גם חייל שנשללו ממנו תגמולים לפי חוק הנכים עשוי לזכות בפיצויים לפי חוק הפלת"ד, אם מדובר (ראו עניין ראונדנאף, בעמ' 791), או בקצבת לפי חוק הלאומי, כך שהטיעון הנ"ל נחלש במידת מה במקרה כזה. בעניין זה יש להדגיש, עם זאת, כי קצבת היא נמוכה יחסית ומהווה קצבת קיום בלבד (ראו עניין ארגון נפגעי , בעמ' 142; כן ראו עניין ראונדנאף, בעמ' 768-769).

27. לאחר התלבטות הגעתי למסקנה לפיה יש לתת משקל משמעותי לתכלית הסוציאלית של החוק, זאת לצד המחויבות המוסרית שיש למדינת ישראל כלפי חייליה ומשרתיה, ולפיכך לפרש בצמצום את שלילת התגמולים לפי סעיף 9 לחוק הנכים. אכן, קיים קושי לשלם תגמולים לחייל שבעת חופשתו ונהג ברכב ללא , ובשל חוסר מיומנותו בנהיגה לא הצליח למנוע את שגרמה לנכותו. עם זאת, הצורך בענישתו של אותו חייל ובהרתעת הרבים צריך לקבל מענה מתאים במסגרת או . הצורך לתת מענה סוציאלי ראוי לחייל ולמשפחתו ולאפשר לו לשקם את חייו, לצד החובה המוסרית כלפי חיילנו, מחייב מתן תגמולים לפי חוק הנכים גם במקרה כזה. יש לזכור כי גם אזרחים הנפגעים מקבלים פיצויים לפי חוק הפלת"ד מבלי לבחון כלל את אשמתם באירוע. מקל וחומר יש להקיש לגבי חיילים שנפגעו לפי חוק הנכים.

מנגד, יש ליתן משמעות אמיתית לדרישת סעיף 9 לחוק הנכים, וכאשר מדובר בהתנהגות רעה וחמורה לא לאפשר את מתן ההטבות הנרחבות הניתנות על פי חוק הנכים. לטעמי יש לאמץ בהשאלה לעניין זה את מבחניה של הפסיקה לצורך הרשעה בעבירה של הריגה בתאונות דרכים, להבדיל מהרשעה ברשלנות. דהיינו, יחולו מבחניה של עבירת – ולפיה יש לפרש התנהגות רעה וחמורה ר שלפנינו כנהיגה ברכב בחוסר זהירות תוך סטייה חמורה מרמת זהירות סבירה. במקרה כזה תקום חזקה אף לכך שהנהג היה מודע לאפשרות הגרימה של תוצאות מעשיו, חזקה הניתנת לסתירה (ראו ע"פ 3056/10 עבדאללה נ' מדינת ישראל, פסקה 27 (לא פורסם, 5.9.11); ע"פ 9956/05 שי נ' מדינת ישראל, פסקה 21 לפסק דינה של הנשיאה ביניש (לא פורסם, 4.11.09) (להלן: עניין שי); ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 80 (2000)). בכך יתקיים הן והן שנדרש בעניין כרפיש. כך למשל, נהיגה או נהיגה במהירות מופרזת באופן חריג שגרמו תצדקנה ככלל שלילת תגמולים לפי סעיף 9 לחוק הנכים, אם לא נסתרה לאפשרות הגרימה של תוצאות המעשה (ראו ע"פ 6949/07 עמרם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.7.09); ע"פ 8748/08 ברכה נ' מדינת ישראל, פסקה 29 (לא פורסם, 10.10.11)). מובן כי לצורך החלתו של סעיף 9 לחוק הנכים לא נדרשת תוצאה קטלנית דווקא, אלא די בכך שהתרחשה שגרמה לנכותו של מבקש התגמולים. כמו כן, יש לשים לב כי לצורך הוכחת סעיף 9 לחוק הנכים תידרש רמת הוכחה הנדרשת במשפט אזרחי בלבד.

28. דומני כי קווים מנחים אלו עשויים ליתן מענה לתכלית הסוציאלית של החוק, כך שלא יוצאו מתחולתו חיילים שגרמו בשל רשלנות, או בשל שגגה או טעות אנוש. מנגד, חיילים שסיכנו באופן מוחשי וברור את עצמם ואת הנוסעים בדרכים, לא יזכו להטבות שמקבלים הנפגעים על פי חוק הנכים, ויאלצו להסתפק ברשת הביטחון של חוק הפלת"ד, או במקרה שחוק הפלת"ד אינו חל ות הנכים לפי חוק הלאומי. יתרון נוסף הוא בוודאות ובאח המסוימת שתינתן לפרשנות של סעיף 9 לחוק הנכים במקרים של תאונות דרכים, וזאת מאחר שקיימת פסיקה עניפה לצערנו בסוגיית ההרשעה בהריגה בתאונות דרכים שבשביליה ניתן לצעוד.

29. לצד זאת, אוסיף כי אני סבורה שיש לתת משקל מסויים לזיקתו של האירוע , כפי שהציע חברי, השופט עמית, בשבתו כשופט המחוזי בחיפה (ע"א (חיפה) 3021/04 אביעד נ' קצין התגמולים, (לא פורסם, 6.12.05)). ובלשונו "ככל שהזיקה לשירות הצבאי חזקה יותר, כך יינתן לביטוי "התנהגות רעה וחמורה", ולהיפך". כמוהו, אף אני סבורה כי אין מדובר , וזאת לאור העובדה שחלק מטעמַי לפרשנות הניתנת לסעיף 9 לחוק הנכים מתבסס על החוב המוסרי שחבה החברה והמדינה לחייליה בגין , לחברה ולעם.

עוד עניין שיש להדגישו הוא שאין לכלול במסגרת הגורמים הנבחנים לצורך החלתו של סעיף 9 לחוק הנכים התנהגויות שאין ביניהן ובין התאונה או הנכות . כך למשל, אופן התנהגותו של החייל לאחר התאונה, כגון מסירת מידע שקרי ור לתאונה, אינו רלוונטי לצרכי סעיף 9 לחוק הנכים, שכן אין בינו ובין התאונה כל כנדרש בסעיף 9 לחוק הנכים. הטיפול בהתנהגויות אלו צריך להיעשות אף הוא במסגרות אחרות, כגון והפלילי, ככל שהדבר מתבקש על פי נסיבותיו של כל עניין ועניין.

השוואה לסעיף 7 לחוק הפלת"ד

30. מבקש להקיש מסעיף 7 לחוק הפלת"ד. סעיף זה שולל קבלת פיצויים לזכאים לכך לפי חוק הפלת"ד במקרים מסוימים הנזכרים בסעיף. בין מקרים אלו נזכרים מקרים של נהיגה ללא רישיון מתאים וכן נהיגה ברכב ללא תקף:

7. הגבלת זכאותם של נפגעים

נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה:

(1) מי שגרם לתאונה במתכוון;

(2) מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון (שימוש ברכב ללא רשות), התשכ"ד-1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שנוהגים בו כאמור;

(3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי-תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק , התשכ"ז-1967;

(4) מי שהרכב שימש לו, או סייע בידו, לביצוע פשע;

(5) מי שנהג ברכב ללא לפי פקודת , או שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב;

(6) בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו לפי פקודת או שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו.

 לטעמי, אין מקום להקיש מסעיף זה. אמנם, גם פרשנותו של סעיף 7 לחוק הפלת"ד מעלה את הדילמה הדורשת איזון בין תכליתו הסוציאלית של חוק הפלת"ד לבין מטרתו העונשית וההרתעתית של סעיף 7 לאותו חוק (ראו למשל דנ"א 10017/02 – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' מגדל חברה בע"מ, פ"ד נח(5) 639, 651 (2004) (להלן: עניין קרנית)). עם זאת, איני סבורה כי יש מקום להשוואה בין שני הסעיפים. ראשית, סעיף 7 לחוק הפלת"ד מונה רשימת מקרים מפורשת בהם תישלל הזכות לפיצויים. מנגד, מדבר סעיף 9 לחוק הנכים על התנהגות רעה וחמורה. לפיכך, כבר מהבחינה הלשונית אין מקום להשוואת הסעיפים. שנית, חוק הפלת"ד מבוסס על עיקרון הפיצוי ללא אשמה. סעיף 7 הוא חריג לעיקרון זה. כך יתכן שעל-פי חוק הפלת"ד יפוצה אדם שנהג ובמהירות מופרזת וגרם קטלנית, בעוד שאדם שנהג על אופנוע כאשר בידיו רישיון נהיגה לאופנוע בעל נפח מנוע קטן יותר ונפגע בתאונה שנגרמה שלא באשמתו לא יזכה כלל לפיצויים לפי החוק (וראו על כך בעניין , פסקה 21ב של המשנה לנשיא אור). מנגד, סעיף 9 לחוק הנכים מדבר באופן מובהק על עיקרון האשמה ושולל פיצויים באופן עקבי על פי עיקרון זה. לפיכך, לא נראה שההבחנות שעורך חוק הפלת"ד רלוונטיות לעניין סעיף 9 לחוק הנכים. עוד יש לזכור כי אחד הטעמים לאירועים המוזכרים בסעיף 7 לפלת"ד הוא העניין י. מאחר שממילא מקובל וסביר היה שחברת ביטוח תשלול פיצויים בפוליסה שלה ממי שנהג ללא מתאים (וודאי שללא תקף), הרי שהגיוני היה לכלול אירועים אלו כמצדיקים שלילת פיצויים גם לפי החוק (ראו ע"א 5631/94 לביא נ' "סהר" – חברה ישראלית בע"מ, פ"ד מט(5) 820, 829 (1996); ע"א 4231/97 צור שמיר, חברה בע"מ נ' יחיאל, פ"ד נג(2) 193, 197 (1999); ע"א 5405/10 תאסירי נ' המאגר הישראלי י רכב בע"מ (לא פורסם, 11.3.12)). שלישית, חוק הנכים מבוסס במידה רבה על חובתה המוסרית של החברה כלפי אלו המשרתים אותה. משכך, קובע החוק הטבות נרחבות ביחס לחוקים סוציאליים אחרים (ראו עניין ארגון נפגעי , בעמ' 142). נימוק זה מצדיק גם פרשנות מצמצמת יותר לסעיף 9 לחוק הנכים ביחס לסעיף 7 לחוק הפלת"ד (עניין ראונדנאף, בעמ' 770).

עם זאת, ברי כי אין לזלזל בחומרתה של נהיגה ללא רישיון מתאים, וזאת בהתאם לנסיבות המקרה (ראו עניין , בעמ' 651; רע"א 4874/04 רביבו נ' אליהו חברה בע"מ, של השופט רובינשטיין (לא פורסם, 8.2.07)). אין דומה מקרה בו אדם שאין לו כלל רישיון נהיגה ונוהג ברכב, לאדם שיש לו ונוהג ברכב בעל משקל או סוג אחר (ראו ע"פ 2855/08 יעקב נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (לא פורסם, 9.3.09)). כל מקרה, אם כן, יישקל לגופו בהתאם להנחיות האמורות לעיל.

מן הכלל אל הפרט

רע"א 4399/08

31. כזכור, נפתלי, המשיב בבקשה זו, נפגע שעה שנהג על קטנוע ללא מתאים. בנסיבות העניין, כאשר לנפתלי היה רישיון נהיגה לרכב פרטי, וכאשר הוא קיבל רישיון נהיגה על קטנוע זמן קצר לאחר התאונה מבלי שנטל שיעורי נהיגה, דומני כי לא הייתי מסווגת את התנהגותו כהתנהגות רעה וחמורה בהתאם למבחן האמור. מכל מקום, ההכרעה אינה נדרשת לכך, שכן ממילא לא הוכח קיומו של בין נכותו של נפתלי לבין התנהגותו, שכן בית המשפט המחוזי קבע שהאשם בתאונה לא היה נעוץ בנפתלי. אמנם מנסה לטעון אחרת, אך לא הובאה כל הוכחה לכך, ואף לא מצאתי כי יש להתערב בקביעותיו העובדתיות של המחוזי בעניין. משכך, ממילא לא מתקיימים תנאיו של סעיף 9 לחוק הנכים, והתוצאה היא כי דין הערעור בעניין זה להידחות.

אדגיש בשנית כי התנהגותו של נפתלי היא התנהגות פלילית וחמורה, הן מנקודת מבטו של החוק והן מנקודת מבט מוסרית. אדם שנוהג ללא מתאים מגדיל את הסיכון שעלולה לפגוע לא רק בו כי אם גם בעוברי דרך אחרים סביבו. עם זאת, המקום לטיפול בהתנהגות כגון זו של נפתלי היא או הפלילי. התנהגות זו, בנסיבות העניין, אינה ממלאת אחר תנאיו של סעיף 9 לחוק הנכים.

רע"א 7505/08

32. במקרה זה גרם אורן, המבקש באותו עניין, כאשר רכב על אופנוע, והורשע בעקבות המקרה ברשלנות, לצד עבירות תעבורה נוספות. של השלום עולה כי אורן ביצע עקיפות לא זהירות, והתקרב יתר על המידה לאוטובוס שנסע מלפניו. נוצר מגע בין האופנוע לחלקו האחורי של האוטובוס, שכתוצאה ממנו הנוסע שישב מאחורי אורן הועף מהאופנוע ונהרג. אכן, בהתאם להרשעתו נסיבות אלו תואמות את העבירה של ברשלנות. בהתאם למבחן שהצעתי לעיל, אם כן, אין מקום להחלתו של סעיף 9 לחוק הנכים על מקרה זה. אמנם, הרשעה ברשלנות, ללא דיון לגופו באפשרות ההרשעה בעבירת ההריגה, אינה שוללת לטעמי את החלתו של סעיף 9 לחוק הנכים באופן אוטומטי, אך היא בהחלט מהווה אינדיקציה לכך. כמו כן, מהפסיקה עולה כי נסיבות העניין אכן תואמות עבירה של רשלנות, להבדיל מעבירה של (ראו למשל עניין שי, פסקה 21). המסקנה היא, אם כן, כי גם התנהגות זו אינה מבססת את תנאיו של סעיף 9 לחוק הנכים, ודין הערעור בעניין זה להתקבל. יש להוסיף ולציין כי אורן הועמד לדין פלילי בגין מעשיו ובסופו של יום נגזרו עליו 18 חודשי ושנת , וכן נשלל רישיונו לרכוב על אופנוע לצמיתות. השלכותיו של האירוע על בריאותו הנפשית של אורן היתה קשה ונקבעה לו בשיעור של 30%.

רע"א 10487/09

33. בעניין זה מורן, המבקש, נהג על אופנוע ללא חובה ורישיון רכב בר תוקף והתנגש באופנוע אחר. לטעמי לא הוכחה התנהגות רעה וחמורה בעניין זה. לא הוכחה משמעותו של העדר רישיון רכב במקרה זה. אין דומה מקרה בו לא של רכב תקין, למקרה בו לא חודש רישיונו של רכב נעדר כשירות לנסוע והעלול לסכן את עוברי הדרך באופן ממשי. מכל מקום, גם בעניין זה לא הוכח בין הנכות לבין התנהגותו של מורן, שכן פרטי התאונה כלל לא התבררו. לא ניתן לקבל את הקונסטרוקציה של המחוזי, לפיה בגלל העדר רישיון רכב לא היה מורן אמור לצאת לנסיעה, ומכאן התקיימותו של ר הסיבתי הנדרש. ניתוח זה מרוקן לטעמי מתוכן אמיתי את דרישת ר הסיבתי שבסעיף 9 לחוק הנכים. עם זאת מסכימה אני עם המחוזי כי לא ניתן להביא בחשבון את התנהגותו של מורן לאחר התאונה, שאין בינה לבין נכותו. כן איני מסכימה שמסקנתי מובילה לתוצאה לפיה חיילים יהיו מלהסדיר חובה שבבעלותם. כידוע, שימוש ברכב ללא בתוקף הינה עבירה פלילית (ראו סעיף 2 לפקודת [נוסח חדש], תש"ל-1970), ואף ניתן לתת עליה את הדין במסגרת . לפיכך, דינו של ערעור זה להתקבל אף הוא.

התוצאה

34. על בסיס כל האמור אציע לחברי לקבוע כי דין הערעור ברע"א 4399/08 להידחות, ודין הערעורים ברע"א 7505/08 ורע"א 10487/09 להתקבל. בנסיבות העניין איני מוצאת מקום כי יש ליתן צו להוצאות במי מהתיקים.

השופטת א' חיות:

תמימת דעים אני עם חברתי השופטת ע' ארבל כי אין להקיש מן המקרים המנויים בסעיף 7 של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, לענין פירושו של סעיף 9 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [], התשי"ט-1959 (להלן: חוק התגמולים). כמו כן, מקובלת עלי קביעתה של השופטת ארבל כי בבואנו לפרש את התיבה "התנהגות רעה חמורה" שבסעיף 9 לחוק התגמולים, השוללת מן הנכה את , יש ליתן משקל למידת הזיקה הקיימת בין האירוע גורם הנכות לבין ובנוסף יש להתנות את שלילת התגמולים בקיומו של בין ה"התנהגות הרעה החמורה" לבין הנכות שנגרמה. יחד עם זאת, מן הסיבות שיפורטו להלן, לא אוכל להצטרף לאמת המידה שהציעה חברתי לצורך פירוש התיבה "התנהגות רעה חמורה" ולפיה כאשר הנכות נגרמת כתוצאה , רק נהג שמתקיימת בו הנדרשת לעבירת הריגה בשל היותו מודע לאפשרות הגרימה של תוצאות מעשיו, ייחשב כמי שהתנהגותו רעה חמורה. כפועל יוצא מכך וכפי שיפורט להלן, אני מצטרפת לתוצאה שהגיעה אליה חברתי בשניים מן התיקים שבפנינו אך לא אוכל להצטרף לתוצאה שאליה הגיעה בתיק השלישי.

1. סעיף 9 לחוק התגמולים, שנחקק בשנת 1949, קובע כי חייל שנגרמה לו נכות בשל "התנהגות רעה חמורה" לא יזכה להסדרים המיטיבים הניתנים לנכה צה"ל על-פי חוק התגמולים. סתם המחוקק ולא פירש מהי "התנהגות רעה חמורה", ולשונה העמומה של תיבה זו מותירה על כן כר נרחב לפרשנות. מן הדרישה המצטברת להיותה של ההתנהגות לא רק רעה אלא רעה חמורה, עולה כי התנהגות רעה שאינה חמורה לא תגרור אחריה שלילת ההטבות והוא הדין בהתנהגות שאינה רעה. לפיכך, האתגר הפרשני הניצב בפנינו הוא להבחין בין התנהגות רעה להתנהגות שאינה רעה, ובין התנהגות רעה חמורה להתנהגות רעה שאינה חמורה.

2. עיון של חוק התגמולים מעלה כי מורכבות זו לא נעלמה מעיני . ביום 8.9.1949, בעת שעמד החוק להצבעה ושלישית, הסביר א' לנקין את הסתייגותו מנוסחו של סעיף זה:

ביקשתי את רשות ההסתייגות לסעיף זה משום שלדעתי ההגדרה "התנהגות רעה חמורה" הנה הגדרה בלתי-ברורה, והיא נותנת אפשרות של ניצול או של הסברת ההגדרה בצורה בלתי-מדוייקת, ואולי גם רעה. הוסבר לנו ע"י מחברי החוק, שהכוונה היא לאנשים שיורים בעצמם ופוצעים את עצמם… כן הוסבר לי, שחייל הנוהג מכונית בכבישים במהירות, בניגוד לחוקי התנועה, ונפצע והופך נכה – אין הוא צריך לחיות על חשבון המדינה, כי הוא הפר חוקים, הוא נהג בצורה בלתי-זהירה, התנהגותו היתה רעה וחמורה.

כדי לקבוע לכל המושגים האלה הגדרה מדוייקת, וכדי למנוע אפשרות של פירוש ההגדרה הזאת בצורה בלתי-נכונה, אני מציע את ההגדרה הבאה: "לא ישולם תשלום חד-פעמי ולא יוענק תגמול לפי חוק זה לנכה, שנכותו נגרמה לו כתוצאה מעבירה שנעברה על-ידו וכו'…" עבירה היא מושג יורידי בעולם כולו… אם נהג בניגוד לחוקי התנועה – הוא עבר עבירה. אם הוא הפך להיות נכה כתוצאה מזה – אין הוא זכאי לקבל את הדברים שזכאי להם נכה אחר.

(ד"כ 2, 1641 (1949))

כלומר, אבן הבוחן שהציע א' לנקין הייתה כי אין להעניק את ההטבות הייחודיות להם זוכים נכי צה"ל לחיילים שנכותם נגרמה כתוצאה מעבירה שביצעו. בהמשך אותו דיון, ציין חבר הכנסת ע' גלובמן, יושב ראש ועדת העבודה (דאז) בה הוכן החוק לדיון במליאה, כי נוסח זה, שהציע חבר הכנסת לנקין, " נראה כאילו מתקבל על הדעת" (שם). ואולם, כך ציין ע' גלובמן, ועדת העבודה דחתה הצעה זו מפני ש"הלא יוכל להיות, שהעבירה שנעברה על-ידו קלה היא ופחותת-ערך במידה כזו, שאין בה כדי לעכב לו את התגמולים. משום כך לא יכולנו לקבל את ניסוחו [של חבר הכנסת לנקין, א' ח']" (שם, בעמ' 1642).

3. העולה מן המקובץ הוא כי סעיף 9 נועד לשלול הטבות ייחודיות מחיילים שנכותם נגרמה כתוצאה מהתנהגות שהיא בגדר עבירה פלילית שאינה קלה ואינה פחותת-ערך. זיהוי תכליתו זו של סעיף 9 לחוק התגמולים, אף שאין בה כדי לסמן קווים ברורים ליישום הסעיף, מלמדנו עם זאת כי המחוקק ראה בדין הפלילי מקור רלוונטי המסייע ביציקת תוכן קונקרטי לביטוי "התנהגות רעה חמורה". פניה זו אל הדין הפלילי כמקור נורמטיבי המסייע בפירוש הביטוי האמור מתבקשת גם בשל כך שהמתחם הפלילי הוא מתחם ההתייחסות הטבעי ככל שב"התנהגות רעה חמורה" עסקינן שכן "החוק הפלילי, יותר מכל תחום משפטי אחר, תוחם את המותר והאסור בהתנהגותו של אדם וקובע נורמטיבית התנהגויות כעבירות פליליות שעונש בצדן" (ע"פ 4424/98 סילגדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 529, 553 (2002)). ובמילים אחרות הם המשקפים במידה רבה את תפיסת החברה באשר להתנהגויות הנחשבות רעות. הענישה הפלילית אף קובעת מדרג של חומרה בין ההתנהגויות הרעות השונות ובכך היא מסמנת את ההבדל שבין התנהגות רעה חמורה להתנהגות רעה שאינה חמורה. ככלל, ניתן על כן להסתייע בהוראות הדין הפלילי לצורך זיהוי "התנהגות רעה חמורה" אשר בה מדבר סעיף 9 לחוק התגמולים ואין אנו נדרשים לבנות ר זה, מבראשית, מערך נורמטיבי שיסווג את קשת ההתנהגויות הרלוונטיות האפשריות על-פי מידת חומרתן.

שלושת התיקים שאוחדו בפנינו עוסקים אמנם בתאונות דרכים, אך יש לזכור כי דילמות דומות לעניין פרשנותו של סעיף 9 לחוק התגמולים אינן מוגבלות לאירועי תאונות דרכים והן עשויות לעלות גם רים אחרים. מן הראוי, אפוא, כי החשיבה המשפטית המקיפה שהושקעה בקביעת חומרתן של התנהגויות אנושיות שונות לעניין הדין הפלילי, תשמש לנו השראה לצורך פרשנות הביטוי "התנהגות רעה חמורה" שבסעיף 9 לחוק התגמולים, על מגוון האפשרויות העשויות להתעורר בקשר אליו. חברתי השופטת ארבל אכן הלכה בדרך זו, אך לגישתי המבחן שאותו הציעה ולפיו רק בהתקיים מודעות לאפשרות הגרימה של תוצאות המעשים תיחשב ההתנהגות כ"רעה חמורה", הוא מבחן צר יתר על המידה בהיותו מבוסס באופן בלעדי על ונעדרים בו יסודות נוספים ובהם ותוצאות המעשים העשויים אף הם להיות רלוונטיים ר זה. ניתן אמנם למצוא הצדקות לטיעון מוסרי הבוחן את חומרתו של מעשה העבירה לפי של העבריין ולפיו בלבד, אך אני סבורה כי בענייננו יש מקום להרחיב את המבחן ולכלול בגדרו גם התנהגות שמבחינה אובייקטיבית היא חמורה ותוצאותיה קשות, אפילו לא היה המבצע אותה מודע לסכנות הטמונות בה ואפילו כל שניתן לייחס לו מבחינת היסוד הנפשי הוא רשלנות בלבד. אכן, שאלות רבות המתעוררות לצורך יישומו של סעיף 9 לחוק התגמולים יכולות למצוא את פתרונן אם נשאב לצורך כך השראה נורמטיבית מהוראות הדין הפלילי המספק מענה לשאלות מוסריות יסודיות ובהן, בין היתר, השאלה מהי רמת החומרה שיש לייחס להתנהגות רעה שנעשתה ללא כוונה או אף ללא מודעות לסכנות הנלוות אליה וכן השאלה האם יש לייחס משקל בניתוח חומרת ההתנהגות גם לתוצאותיה.

4. כיצד נבחין בין התנהגות רעה חמורה להתנהגות רעה שאינה חמורה? חומרה בהגדרתה היא עניין יחסי וגם אם נסכים להיעזר בדין הפלילי לשם קביעת מדרג החומרה של ההתנהגויות הרעות השונות, נראה כי מעשה מסוים עשוי להיתפס בעיני אנשים מסוימים כחמור, בעוד שאחרים לא יראו אותו ככזה. ההתייחסות להיבט החומרה מחייבת, אפוא, הפעלת . לטעמי, כאשר לצד התנהגות אסורה קובע הדין הפלילי עונש הכרוך בשלילת חירותו של אדם לתקופה שאינה קצרה או זניחה, מדובר במעשים שהחברה רואה אותם כ"חמורים" שאלמלא כן לא היה נקבע בגינם עונש שהשלכותיו כה קשות. עוד אני סבורה כי לא ניתן ליישב בין ענישה כה חריפה, המבטאת את דעתה של החברה על מעשי העבריין ואת רצונה להרחיקו מן הציבור, לפריבילגיות ניכרות המבטאות את הוקרתה של אותה החברה לאותו האדם בקשר לאותו המעשה ולטעמי אין השניים יכולים לדור בכפיפה אחת. על כן, באותם המקרים שבהם הדיון לעניין תחולתו של סעיף 9 לחוק התגמולים נעשה לאחר שהתקיים משפט פלילי והוטל עונש מאסר בפועל לתקופה העולה על חודשים בודדים בגין אותה התנהגות שגרמה לנכות (כפי שאירע למשל ברע"א 7505/08), יהיה בדרך כלל מקום להתייחס להתנהגות זו כ"התנהגות רעה חמורה".

ודוקו: שלילת תגמולים על-פי סעיף 9 לחוק התגמולים אינה עונש. על כן, כאשר היא באה בעקבות ענישה פלילית או ענישה משמעתית אין לראותה ככפל עונש. ההטבות המיוחדות הניתנות לנכי צה"ל, והעולות באופן משמעותי על אלו הניתנות לכל אזרח שהפך לנכה, הן פריבילגיה שניתנת לחיילים המשרתים את המדינה ושומרים על ביטחונה. כאשר חייל מתנהג באופן המוגדר כחמור ובמיוחד, כפי שהעירה השופטת ארבל בצדק, כאשר מדובר בנסיבות ורות רק בקשר עקיף , הוא אינו ראוי לזכות להטבות ייחודיות כאלה ויש להתייחס אליו כאל כל נפגע אחר שהפך לנכה על-פי הדינים "האזרחיים" הרגילים. כך חייל שהפך לנכה ואינו זכאי לתגמולים על-פי חוק התגמולים, עשוי לזכות בקצבת "" מן לאומי, במסגרת התמיכה הסוציאלית הניתנת לאזרחים שנגרמה להם נכות מכל סיבה שהיא (פרק ט' לחוק הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995) ר הספציפי של תאונות דרכים, קיימת גם זכאות לפיצויים מן של הרכב המעורב, למעט במקרים החריגים המפורטים בסעיף 7 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

5. מדרג הענישה הפלילי עשוי לסייע לנו גם כאשר לא מוגש פלילי בגין ההתנהגות הנדונה, או כאשר טרם הסתיים במועד שבו נדרש לקבל את החלטתו לעניין סעיף 9 לחוק התגמולים. בהיעדר התייחסות שיפוטית למידת החומרה של ההתנהגות הרעה הקונקרטית, ניתן להיעזר לצורך כך באמת-המידה שקבע המחוקק על מנת ליתן ביטוי לחומרת ההתנהגויות הפליליות והיא – עונשי המקסימום שנקבעו בגינן. ככלל, עונש מקסימום שנקבע להתנהגות מסוימת הגבוה מזה שנקבע להתנהגות אחרת, משקף את חומרתה היתירה בעיני המחוקק (שניאור זלמן פלר יסודות – כרך ג' 9 (1992) (להלן: פלר); גבריאל הלוי תורת דיני העונשין – כרך ג' 632 (2010)), אם כי יש לזכור שהמחוקק הותיר בעניין זה רחב בידי ואיפשר לו להטיל את העונש ההולם בנסיבות הקונקרטיות שבהן נעברה העבירה הספציפית (ראו לאחרונה ס' 40א-40טו לחוק העונשין, התשל"ז-1977 הקובעים כללים המתווים את השיפוטי בענישה).

בהכללה ניתן, אפוא, לקבוע חזקה הניתנת לסתירה לפיה התנהגות שהעונש המקסימאלי הקבוע לצידה בחוק הוא שנתיים מאסר ומעלה, היא "התנהגות רעה חמורה" ובגינה ביקש המחוקק, ככלל, להטיל עונש מאסר לתקופה שאינה זניחה. היתרון המרכזי של קריטריון עונש המקסימום הוא בכך שניתן להיעזר בו לשם סיווג התנהגות מסוימת כ"רעה חמורה", גם אם מסיבה כלשהי לא התקיים או טרם התקיים באותו שלב בפועל. כמו כן, מדובר בקריטריון זמין ושקוף המגביר את הוודאות המשפטית ואת האח. עם זאת, מטבע הדברים, כאשר לא התקיים הליך פלילי ממילא לא הוכחה במישור הפלילי אשמתו של החייל באותה התנהגות "רעה חמורה" אשר בגינה קבע הדין הפלילי את עונש המקסימום האמור. על כן, פניה אל אותו העונש וזאת כקריטריון עזר בידי לצורך קבלת החלטה אם לשלול מן החייל את בגין נכותו על-פי סעיף 9 לחוק התגמולים, מעוררת קושי מסוים. יש מי שעלולים לראות בכך מידה של חריצת אשמתו הפלילית של החייל, בלא שהתקיים או הסתיים בעניינו . לטעמי אין בקושי זה כדי למנוע את השימוש בעונש המקסימום כקריטריון עזר. זאת משום שמוצע לעשות בו שימוש כחזקה הניתנת לסתירה בלבד, בבוא להחליט האם התקיימה במקרה נתון "התנהגות רעה חמורה" המצדיקה את שלילת התגמולים. כמו כן, מותר להניח כי באותם המקרים שבהם יהיה על קצין התגמולים לקבל את החלטתו בלא שהונחו בפניו תוצאותיו של , יפעיל הוא את הרחב שניתן לו ר זה בזהירות המתבקשת וייעזר בקריטריון עונש המקסימום הקבוע להתנהגות דומה בדין הפלילי, מתוך מודעות לעובדה זו וכקריטריון אחד בין יתר השיקולים שאותם עליו להביא בחשבון לצורך קבלת החלטתו.

6. עונשי המקסימום הנלווים לעבירות הפליליות הם הביטוי המרכזי לחומרת העבירות המנויות בדין הפלילי אך חשוב לזכור כי אינם הביטוי היחיד לכך. לעבירות נקבעו גם עונשי מינימום, וכאשר מדובר בעונש מינימום של הרי שככלל מדובר בעבירות שיש לראותן כחמורות. מן העבר השני, במקרים מסוימים הגדיר המחוקק עבירות כ"" מסוג "" או "" (כמשמען בסעיפים 230-221 לחוק הפלילי [], התשמ"ב-1982). מנגנונים אלה נועדו ל"סוגים שונים של עבירות, אשר בספק, אם בכלל, ראוי להם המקום בתוך מיתחם התופעה העברינית" (פלר, בעמ' 15; וכן ראו שם בעמ' 21-19). ברי כי שיטת ענישה כזו אינה הדרך לטיפול ב"התנהגות רעה חמורה", והיא נועדה להתנהגות רעה שניתן לראותה כ"קלה". כך למשל קובעים סעיפים 62 ו-68 לפקודת התעבורה [] כי העונש המקסימאלי על מרבית העבירות הקבועות בפקודת התעבורה ובתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, הוא אמנם שנתיים מאסר. יחד עם זאת, צו התעבורה (עבירות קנס), התשס"ב-2002 (להלן: הצו), מכריז על רשימה ארוכה של עבירות תעבורה כ"" שהעונש עליהן הוא בין 100 ל-1,000 שקלים. נוכח הענישה המקלה שנקבעה לעבירות אלה, ניתן לומר שהמחוקק התייחס אליהן כעבירות קלות ביותר, אם כי ר זה ראוי לזכור כי כאשר אחת העבירות המנויות בצו גרמה ל" שבה נפגע אדם או ניזוק רכוש" מוסיף סעיף 2 לצו וקובע שאין מדובר עוד ב"", ובמקרים כאלה רשאי להטיל בגינה כל עונש עד שנתיים מאסר. לכן, במקרים של תאונות דרכים שבהם עוסק, בין היתר, סעיף 9 לחוק התגמולים, בהם נגרמה נכות כתוצאה מן התאונה, לעולם אין מדובר ב"עבירת קנס". עם זאת, נראה כי המסר הגלום בצו, המבדיל בין עבירות חמורות יותר לחמורות פחות, עודנו משמעותי גם במצבים אלה שהרי עצם התרחשות התאונה אינה מכריעה את הכף לסיווג ההתנהגות כ"רעה חמורה" ויש ליתן את הדעת לכך שבמנותו עבירות תעבורה בצו ולא אחרות, ביקש מחוקק המשנה להתייחס לעבירות תעבורה אלה כקלות יותר גם אם לכולן כאחת נקבע עונש מקסימום זהה של שנתיים מאסר.

7. כפי שכבר צוין, יכול המשפט הפלילי לשמש לנו השראה לצורך פרשנות סעיף 9 לחוק התגמולים, אך חשוב להדגיש כי אין מדובר בענפי משפט זהים והרציונאלים השונים של שתי מערכות הדינים עשויים להוביל לתוצאה לפיה מעשה מסוים הוא חמור באספקלריא אחת אך קל באחרת. על כן, ענישה פלילית חמורה הקבועה בחוק היא קריטריון עזר בלבד ובבחינת חזקה הניתנת לסתירה לכך שמדובר בהתנהגות רעה חמורה לעניין שלילת ההטבות. דוגמא מובהקת לכך היא כאשר חייל עושה מעשים חמורים בנסיבות ורות באופן הדוק למשימותיו הצבאיות. חייל הנוהג ברשלנות במהלך חופשה בת מספר ימים, אינו דומה לחייל הנוהג ברשלנות במהלך משימה מבצעית או אף לחייל הנוהג ברשלנות כתוצאה מעייפות מצטברת ממשימות שהטילו עליו מפקדיו. ככל שהמשימות הצבאיות שהוטלו על החייל, ובמסגרתן הוא שירת את כלל החברה, היו גורם דומיננטי יותר בנסיבות הפיכתו לנכה, כך גוברת ההצדקה להעניק לו יחס מועדף, וכך תידרש התנהגות חמורה יותר על מנת להחיל את סעיף 9 לחוק התגמולים. כמו כן, מורה סעיף 9 לחוק התגמולים כי ההתנהגות הרעה החמורה צריכה להיות זו שגרמה לנכות. על כן, נסיבות חמורות של ההתנהגות, שאינן קשורות לנכות, כגון התנהגות חמורה שבוצעה לאחר אירוע הנכות, אינן רלוונטיות לעניין זכאות הנכה .

מן הכלל אל הפרט

8. ברע"א 4399/08 וברע"א 10487/09 אני מצטרפת לתוצאה אליה הגיעה השופטת ארבל, וגם לשיטתי אין מקום לשלול את זכאותם של החיילים בפרשות אלה (נפתלי רוקח ומורן ורנר) ות נכי צה"ל על-פי סעיף 9 לחוק התגמולים. אני מסכימה עם חברתי כי בשני מקרים אלה לא הוכח ר הסיבתי הנדרש בין התנהגותם של החיילים לבין הנכות, ודי בכך על מנת לקבוע כי אין להחיל עליהם את הוראת סעיף 9.

למעלה מן הצורך, יצוין כי כנגד המבקש ברע"א 10487/09 נטען כי הוא רכב על אופנוע ללא רישיון רכב בר-תוקף וללא חובה. משך הזמן שבו רישיון הרכב לא היה בתוקף אינו ידוע. במישור הפלילי, נהיגה ללא חובה היא עבירה על הוראות סעיף 2(ב) לפקודת [], התש"ל-1970 שהעונש המקסימאלי בגינה הוא שלושה חודשי מאסר. אשר לנהיגה ללא רישיון רכב בר-תוקף, זוהי אמנם עבירה על-פי סעיף 2 לפקודת התעבורה, שהעונש המקסימאלי בגינה הוא שנתיים מאסר (סעיף 62 לפקודת התעבורה), ברם יש לתת משקל לכך שככלל, אם בעת הנהיגה ללא רישיון רכב לא נגרמה , ואם מדובר בתקופה של פחות משישה חודשים שבהם לא היה רישיון הרכב בתוקף, כי אז מדובר בעבירה הנכללת בצו והעונש עליה הוא קנס בסך 750 ש"ח. נראה על כן כי התייחסותם של דיני התעבורה אל נהגים הנוהגים ללא רישיון רכב בתוקף, למצער לתקופה של פחות משישה חודשים, אינה מחמירה ומשעניין לנו בהתנהגות המצויה ברף התחתון של העבירות הפליליות בכלל ועבירות התעבורה בפרט, קשה להתייחס להתנהגות זו, היא כשלעצמה, כ"התנהגות רעה חמורה" לעניין סעיף 9 לחוק התגמולים. כאשר נגרם נזק לאדם או לרכוש בעת הנהיגה ללא רישיון רכב, יוצאת אמנם עבירה זו מגדר , אך עדיין יש מקום ליתן משקל לכך שמדובר בעבירה שהיא לעצמה נחשבת באופן יחסי לעבירה קלה, אלא אם כן מסתבר כי קיים בין היעדר רישיון הרכב לבין התאונה שאירעה והנכות שנגרמה בעקבותיה. כך למשל אם נגרמו התאונה והנכות בשל אי-תקינות בלמי הרכב שלא עברו מבחן רישוי, כי אז נראה שניתן יהיה לסווג את התנהגותו של הנוהג ללא רישיון רכב כ"התנהגות רעה חמורה". אשר לחומרת התנהגות המשיב ברע"א 4399/08, כמי שנהג בקטנוע ללא על סוג רכב כזה. כאן מדובר בסוגיה מורכבת יותר שכן אין מדובר בעבירה הנכללת בצו. אולם, מכיוון ל מקרה לא נמצא קשר סיבתי בין ההתנהגות ובין הנכות, אין צורך להכריע בשאלה האם התנהגות זו היא "התנהגות רעה חמורה" וניתן להותירה לעת מצוא.

9. בעניין אחד שונה, כאמור, התוצאה אליה הגעתי מזו שאליה הגיעה חברתי השופטת ארבל וכוונתי לרע"א 7505/08. המבקש בבקשה זו הורשע , נהיגה ברכב שניתן עליו איסור שימוש, נהיגה ללא רישיון רכב תקף ונהיגה ללא תעודת . הוא נדון השלום לשנתיים ושנת מאסר על-תנאי, פסילת למשך עשר שנים, ופסילה לצמיתות מלקבל רישיון נהיגה לאופנוע. בערעור שהגיש המחוזי הומתק עונש המאסר ל-18 חודשי .

ענישה פלילית כה חמורה של לתקופה לא מבוטלת, משקפת את תפיסת כי מעשי המבקש הם מעשים רעים חמורים. לא למותר להוסיף, כי החל משנת 2004 נכנס לתוקף תיקון מס' 60 לפקודת התעבורה, הקובע 6 חודשי מאסר כעונש מינימום לעבירה של (ס' 64 לפקודת התעבורה). משכך, קשה לדעתי לראות בהתנהגותו של המבקש התנהגות רעה שאינה חמורה ואין בעיניי הצדקה לחייב את המדינה להעניק לו ב"כובעה" על-פי חוק התגמולים הטבות המשקפות יחס מועדף לחיילים, בשעה שהיא זו אשר עתרה בגין אותה התנהגות עצמה לענישה משמעותית של המבקש בשל חומרתה. עוד ראוי להזכיר כי המבקש נפגע בדרכו מן הבסיס לביתו, ולא נטען כי קיימת זיקה בין תפקידו הצבאי לבין האופן הרשלני שבו נהג באופנוע בדרכו הביתה. לכן, נראה לי כי במקרה זה אין מקום להתערב בהחלטתו של לשלול מן המבקש את קצבת הנכות על-פי חוק התגמולים ולצמצם בכך את הסיוע שהוא זכאי לו אל גדרי החקיקה האזרחית ואל ות הניתנות לכל אזרח מן השורה במצבו, אך לא מעבר לכך.

אשר על כן, לו נשמעה דעתי היינו מקבלים את הערעור ברע"א 10487/09 ודוחים את הערעורים ברע"א 4399/08 ורע"א 7505/08.

השופט נ' הנדל:

1. "התנהגות רעה חמורה". במונח זה בחר המחוקק להגדיר את ההתנהגות אשר תביא לשלילת תגמולים הניתנים מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959. שאלת הפרשנות שיש ליתן למונח יוצא דופן זה היא השאלה שעומדת לפנינו. מלאכת פרשנות החקיקה מלאכה שדורשת ראייה מעבר למקרה הנדון. הזהירות והעדינות הכרוכות בכך גבוהות שבעתיים במקרה מסוג זה. מחד גיסא, מדובר כאמור במינוח שאיננו שגור על לשונו של המחוקק בדרך כלל; מאידך גיסא, לפרשנות הנכונה שיש ליתן לו נודעת משמעות מיוחדת בהתחשב בתכלית הסוציאלית העומדת בבסיס החוק. חברותיי, כעולה המקיפות, יצאו למסע פרשני זה כשהן מודעות לנסיבות מיוחדות אלו האופפות את מעשה הפרשנות, ומצוייד בידיעה זו אצא גם אני לבחינת העניין.

אקדים ואומר כי מבחינת התוצאה מסכים אני לדעתן של חברותיי כי דין הערעור ברע"א 10487/09 להתקבל ודין הערעור ברע"א 4399/08 להידחות. באשר לרע"א 7505/08 דעתי כדעת חברתי השופטת ע' ארבל לפיה דין הערעור להתקבל, זאת כנגד דעת חברתי השופטת א' חיות. הפרשנות שאני סבור כי יש ליתן למונח "התנהגות רעה חמורה" שונה מזו של חברתי השופטת א' חיות ונבדלת במספר דגשים גם מזו של חברתי השופטת ע' ארבל על אף ההסכמה עם חלק מרכזי מדבריה. אבקש לעמוד בקצרה על עיקרי עמדותיהן של חברותיי בסוגיה פרשנית זו ולאחר מכן אשרטט את הנתיב המוצע על ידי לפשרו המשפטי של המונח בו בחר המחוקק.

2. חברתי השופטת ע' ארבל מציעה כי פרשנות המונח "התנהגות רעה חמורה" בנסיבות של נכות שנגרמה בעקבות נהיגה תיעשה באמצעות אימוץ – על דרך השאלה – של המבחנים שנקבעו בפסיקה להרשעה בעבירת הריגה (להבדיל מהרשעה ברשלנות). לשיטה זו, המבחנים שיש להחיל הם "מבחניה של עבירת – ולפיה יש לפרש התנהגות רעה וחמורה ר שלפנינו כנהיגה ברכב בחוסר זהירות תוך סטייה חמורה מרמת זהירות סבירה". במקרה כזה, מדגישה חברתי, "תקום חזקה אף לכך שהנהג היה מודע לאפשרות הגרימה של תוצאות מעשיו, חזקה הניתנת לסתירה" וכלשונה בהמשך שעל החייל רובץ הנטל לסתור את " לאפשרות הגרימה של תוצאות המעשה". בהגיעה לתוצאה זו הדגישה חברתי את ההיבט הסוציאלי של החוק מתוך עמדה כי "יש לתת משקל משמעותי לתכלית הסוציאלית של החוק, זאת לצד המחויבות המוסרית שיש למדינת ישראל כלפי חייליה ומשרתיה, ולפיכך לפרש בצמצום את שלילת התגמולים לפי סעיף 9" (פסקה 26 לחוות דעתה).

כנגד זאת, סבורה חברתי השופטת א' חיות כי המבחן האמור שהוצג הינו צר יתר על המידה בשימו דגש על היסוד הנפשי בלא שניתן משקל מספק ולתוצאה.