ע"א 4452/00 – מ' א' ר' נ' עיריית ירושלים

כמו כן פירטה המערערת בהתנגדותה, כי בגין הנכס הוגשה נגדה תביעה נוספת, בשל חוב המתייחס לתקופה מוקדמת. בתביעה זו ניתן נגד המערערת בהיעדר הגנה. אחר שנודע למערערת על קיומו של והליכי הוצאה לפועל מכוחו, היא עתרה לביטולו, אך בקשתה נדחתה. או אז פנתה המערערת ללשכה , לצורך הגשת ערעור על ההחלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק הדין. בעת איסוף החומר לצורך הגשת הערעור נתגלה למערערת, לטענתה, דבר קיומו של החוב נשוא הליך זה. כן נודע למערערת, כי הנכס היה רשום על שמה מיום 1.1.03 ועד יום 30.6.09. במועד זה בוטל רישום הנכס על שמה, אך נרשם שוב על שם המערערת ביום 1.7.09, לבקשת בעל הנכס. זאת, חרף כניסתו של בעלה של המערערת לריצוי עונש מאסר עוד בחודש יוני באותה שנה. מהלך זה, כך טענה המערערת, מצביע על מרמה וזיוף המצדיקים את ביטול החוב. כן טענה המערערת, כי הנכס הרשום על שמה איננו אותו נכס שהושכר לבעלה, שכן תיאורו בספרי המשיבה שונה מן הנכס שהושכר בפועל. המערערת הוסיפה, כי היא לא קיבלה כל התראה מהעירייה על קיומו של חוב, ציינה כי השם שצוין על גב אישור המסירה אינו שמה והחתימה אינה חתימתה, והדגישה כי נודע לה על הגשת התביעה באקראי.

2. קמא האריך את המועד להגשת ההתנגדות מטעם המערערת, אך דחה את ההתנגדות לגופה. בית המשפט מצא, כי כיוון שטענותיה של המערערת הן עובדתיות ואינן מעוררות שאלות בעלות חשיבות עקרונית, כללית וציבורית, אין מקום לשומען בגדרו של הליך משפטי, אלא יש לבררן באפיק המינהלי, באמצעות הגשת השגה למנהל .

3. מכאן הערעור, שבגדרו חזרה המערערת על טענותיה, כפי שפורטו בהתנגדותה. המערערת הוסיפה, כי התנגדותה היא בבחינת בקשת רשות להגן, שביחס אליה הכלל הוא כי די שהמבקש יציג סיכויי הגנה לכאוריים אפשריים, כדי שתינתן רשות להגן. עניין זה כלל לא נשקל על-ידי קמא, ובכך נשלל מן המערערת יומה בבית המשפט. כן הבהירה המערערת, כי טענותיה בהתנגדותה לא התמקדו רק בסוגיית האחזקה בנכס, אלא התייחסו גם לעניין המרמה והזיוף ברישום הנכס על שמה ולשוני בתיאור הנכס, כך שאין לומר שאהפיק המינהלי דווקא הוא האפיק המתאים לבירורן. ר לטענת "איני מחזיק בנכס" טענה המערערת, כי הפסיקה קבעה כי בית המשפט יידרש לטענה זו לא רק במקרים המעוררים שאלות עקרוניות וציבוריות, כקביעת בית משפט קמא, אלא גם במקרים של היעדר מודעות מצד האזרח להליכי השגה מינהליים או במקרים בהם התרשלה . הואיל ונטען כי המערערת לא ידעה על קיומו של חוב , הרי שגם לא יכולה הייתה לפעול בהליכי השגה מינהליים במועדים שנקבעו לכך. למערערת נודע אודות החיוב רק בעקבות ההליכים שננקטו נגדה בית המשפט, ובמצב זה חסימת אפשרותה להתנגד לחיוב היא בבחינת חמור ופגיעה בזכות החוקתית של גישה לערכאות. בנוסף טענה המערערת להתרשלות מצד העירייה, עת רשמה את הנכס על שמה, לאחר שרישום זה בוטל עם כניסת בעלה למאסר, רק על סמך מכתב מאת הבעלים ובלי לאמת את העניין. המערערת הוסיפה ר זה, כי דחיית התנגדותה תמנע ממנה לצרף את בעל הנכס לתביעה, אף שככל הנראה הוא היה זה אשר הטעה את העירייה באשר לזהות המחזיק בנכס.

4. בסיכומיה השיבה העירייה, כי הפסיקה בעניין מתן רשות להגן, שאליה הפנתה המערערת, כלל אינה רלוונטית ר לטענת "איני מחזיק בנכס". ביחס לטענה זו קבעה הפסיקה, כך נטען, כי תינתן רשות להגן רק כאשר מדובר במקרים בעלי חשיבות עקרונית, כללית וציבורית. העירייה הוסיפה, כי מטיעוני המערערת עולה, כי כבר ביום 12.3.12 נודע לה דבר קיומו של החוב, ולכן היה עליה לפנות בהשגה או בעתירה מינהלית כבר באותה העת, ולא להמתין עד לפתיחת הליכים על-ידי העירייה. כן טענה העירייה, כי המערערת יכולה לנהל תביעה נגד בעל הנכס בכל עת בערכאות האזרחיות, וכי דחיית התנגדותה בהליך דנא אינה פוגעת בזכות זו.

דיון

5. סעיף 3 לחוק ( כללית), תשל"ו-1976 (להלן – חוק הערר) קובע כך:

(א) מי שחוייב כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסיעפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;

(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בו או שחוב הכללית בשל אותו הנכס בידי המחזיק בנכס.

(ב) …

(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות , להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה.

כן קובע חוק הערר, כי ערר על החלטת מנהל יוגש (סעיף 6(א)), וכי על החלטת קיימת בפני לעניינים מינהליים (סעיף 6(ב)).

6. השאלה מתי יתיר שחוייב , ולא הגיש השגה, להעלות טענה לפי סעיף 3 לחוק הערר, נדונה בע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת כרמל, פ"ד נו(2) 773, 780 (2002) (להלן – עניין ט.ט. טכנולוגיה), שם קבע העליון כך:

"בנושאים עובדתיים וטכניים תהיה הנטייה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המינהלית. בירור עניינים אלה בקשר לחיובי הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המינהליים-מקצועיים… לעומת זאת בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות.

…

שיקולים נוספים הבאים בחשבון הם מידת מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המינהליים ומידת הפגיעה שייגרמו לאזרח מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות".

בעע"מ 2611/08 בנימין נ' עירית תל-אביב (פורסם במאגרים, 5.5.10) עמדה כב' השופטת ארבל על כך שבעניין ט.ט. טכנולוגיה הנזכר, לא נעשתה אבחנה לעניין תחולתו של סעיף 3(ג) לחוק הערר – המעניק להתיר העלאת טענת "איני מחזיק בנכס" גם כאשר לא הוגשה השגה במועד – ביחס לסעיפיו הקטנים של סעיף 3(א) לחוק הערר. הפסיקה בעניין ט.ט. טכנולוגיה איפשרה לבית המשפט להתיר העלאת טענות לפי סעיף 3(א) לחוק הערר, למרות מסלול ההשגה הקבוע בחוק, אך זאת במקרים חריגים בלבד. אולם, כך סברה כב' השופטת ארבל, לגבי טענת "איני מחזיק בנכס" אמור להיות רחב יותר, כפי שקבע המחוקק בסעיף 3(ג) לחוק הערר. לכך קיים טעם ענייני, והוא כי טענה זו כופרת בעצם החיוב, להבדיל מבגובהו, ובמצב זה מצא המחוקק לאפשר יתר גמישות. כב' השופט ריבלין חלק על עמדה זו ומצא, כי לפי לשון החוק אינו רשאי להתיר להעלות בפניו טענות לפי סעיף 3 לחוק הערר, למעט טענת "איני מחזיק בנכס", "וגם בעניין זה, ראוי לו של שיצמצם עצמו למקרים חריגים ועקרוניים בלבד". כב' השופט רובינשטיין לא צירף את עמדתו לאחד מן השופטים שנחלקו, אלא ציין כי במחלוקת שנפלה יש כדי להצביע על הצורך בתיקון דיני ופישוטם (פסקה כ"ט ).

7. הגדרת המקרים שבהם יתיר להעלות טענת "איני מחזיק בנכס" נותרה אפוא ללא מענה ברור בפסיקת העליון. עניין זה נדון גם בפסיקת המחוזי בירושלים (כב' השופט זילברטל) בבר"ע 631/05 כדורי אחזקות והשכרה בע"מ נ' עיריית ירושלים (פורסם במאגרים, 16.5.05). באותו מקרה צויין, כי עוד לפני הוספת סעיף 3(ג) לחוק הערר בשנת 1994 – כאשר הטוען טענה מן הטענות המפורטות בסעיף 3(א) לחוק הערר אמור היה לעשות כן רק בפני מנהל – לא חסמה פסיקת העליון