ע"א 4534/02 – betsamlach abraham tsega נ' חן שלום אחזקות בעמ

3. לטענת התובעת, היא הועסקה כעובדת ניקיון בבית ספר בעיר ראשון לציון החל מיום 8.1.19 ועד למועד בחודש 6/19, ומתכונת עבודתה הייתה 9 שעות עבודה בימי ראשון עד חמישי, בין השעות 09:00-18:00, ו-8 שעות עבודה בימי שישי. עוד הוסיפה, כי שעות עבודתה המלאות לא דווחו בדו"ח הנוכחות, וכי שכרה שולם באופן חלקי לפי דיווח של כ-7 שעות בימי ראשון עד חמישי ו-6 שעות בימי שישי. בנוסף טענה, כי חלק משעות העבודה, שלא דווח, שולם במזומן ובחסר. לטענתה, היא הלינה על כך בפני הנתבעים ואף התלוננה בפני מנהלת ונציגת העירייה.

4. ביחס לאירועים שהובילו לסיום העסקתה, טענה כי, ביום 19.6.19 היא חשה ברע ולפיכך הלכה לקבל . במועד זה אף קיבלה אישור על היותה בהריון (נספח ב' עדות ראשית התובעת). ביום 20.6.19 נסגרו שערי בשל יציאה לחופשת הקיץ, וביום 2.7.19 הגיעה לבית הספר בכדי לקבל את משכורת חודש יוני 2019. במעמד זה ערך לה הנתבע 2 תחשיב של הפרשי השכר והזכויות המגיעות לה, אשר הסתכם לשיטתו בסך של כ-1,600 ₪ אותם הציע לתובעת במזומן, וכן מסר לה המחאה על סך 3,595 ₪ בגין רכיבי השכר שדווחו בחודש יוני 2019.

5. לאחר שסירבה לחתום על דו"חות הנוכחות הפיקטיביים שהגיש לה הנתבע 2, החזיק בה הנתבע 2 בכוח ובניגוד לרצונה בחדר המורים עד אשר עלה בידה להשתחרר ולצאת לחדר מנהלת . לטענתה, הנתבע 2 הטיח בה האשמות על כך שהתלוננה על התשלום החסר ואף איים עליה והאשים אותה בפני מנהלת בית הספר על כך שגנבה ממנו לכאורה 1,600 ₪ במזומן. עוד הוסיפה, כי בעת שהחלה לצאת מבית הספר משך הנתבע 2 את תיקה והיא נפלה על הרצפה. כשקמה, הנתבע 2 חנק אותה ולקח את מכשיר הטלפון שלה וסירב להחזיר לה אותו.

6. למחרת היום, ב- 3.7.19 הגישה התובעת תלונה במשטרת ישראל כנגד הנתבע 2 ובסמוך לאחר מכן הפקידה את ההמחאה על סך 3,595 ₪ בגין שכר חודש יוני 2019, ואולם, באי פירעון בשל מתן הוראת ביטול ע"י הנתבעים. בהמשך, הוציאו הנתבעים לתובעת תלוש שכר חדש לחודש יוני 2019 שבו נרשם כי לתובעת 71 ₪ , לאחר שהפחיתו סכום של 1,600 ₪ ששולם במוזמן וכן קיזזו 1,845 ₪ בגין חלק המעסיק .

7. לאור האמור לעיל, טענה התובעת כי יש לראות בהתנהלות כלפיה ולחילופין כהתנהגות אשר יצרה מצב שבו לא התאפשר לה להמשיך בעבודתה.

8. בהתייחס לנתבע 2, טענה כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולייחס לו לאור האלימות הפיזית והמילולית שנקט כלפיה וכי יש לראותו כמעסיק במשותף. יצויין, כבר עתה, כי בסיכומיה, זנחה התובעת טענה זו, ובהתאם, גם הנתבעים לא התייחסו לכך בסיכומיהם.

תמצית טענות הנתבעים 1-2

9. לטענת הנתבעים, התובעת עבדה בפועל בנתבעת 1 עד ליום 19.6.19, אז נטשה את מקום העבודה ללא כל צידוק וללא מתן הודעה מוקדמת. ביחס להריונה, טענו, כי המועד הראשון שבו נודע להם על אודותיו היה ביום 2.7.19. התובעת אומנם הציגה אישור רפואי ממרפאת פליטים מיום 19.6.19, שצורף לאישור מחלה של חמישה ימים, ואולם אין המדובר באישור על היותה בהיריון ואדם שאינו בעל ידע רפואי גם לא יכול להבין מהאמור בו שהיא אכן בהריון.

10. עדות התובעת היתה רצופת סתירות והותירה ספקות לגבי מועד תחילת ההריון ולא ברור באם מדובר בהריון שכשל ותחתיו נכנסה להריון אחר.

11. עוד טוענים הנתבעים כי זכויותיה של התובעת שולמו באופן מלא וכי היא אף נהנתה מזכויות מטיבות במהלך תקופת עבודתה. הנתבעים הכחישו כי הנפיקו לתובעת תלושי שכר פיקטיביים, או כי נכפה עליה לקבל שכר במזומן.

12. לטענתם, ביום 23.6.19, במהלך חופשת מחלה בת 5 ימים שניתנה לתובעת ובגינה קיבלה תשלום, עבדה התובעת אצל מעסיק אחר בשם א.ש.

13. עוד הוסיפו, כי התובעת בחרה שלא לחזור לעבודה בחודש ספטמבר 2019 (בתום חופשת הקיץ) למרות הודעות ומכתבים שנשלחו אליה בניסיון לתאם מולה את מועד חזרתה לעבודה, ומשכך ראו בה הנתבעים כעובדת ממקום עבודתה ללא מתן הודעה מוקדמת.

14. בהתייחס לתקרית שהתרחשה ביום 2.7.19 טענו, כי התובעת נטלה מהנתבע 2 בכוח 1,600 ₪ במזומן, תוך ביצוע עבירה פלילית, וכי עודנה מתנהלת בעניין זה. לאחר שהתובעת נטלה את הכסף ויצאה מחדר המורים, היא נעמדה מחוץ לחדר מנהלת בית הספר כאשר הנתבע 2 יצא בעקבותיה, אמר למנהלת כי התובעת גנבה ממנו את הכסף והתקשר למשטרה. כאשר התובעת יצאה מהבניין וניסתה לצלם את הנתבע 2, נפל מכשיר הטלפון של התובעת על הרצפה.

דיון והכרעה

פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד

15. התובעת תבעה פיצוי בסך 2,000 ₪ בגין אי מסירת הודעה על תנאי העסקה בשפה הטיגרית שהיא שפתה, וכן בגין אי עריכת אישי. הנתבעים צירפו מטעמם (נספח ג') הודעה בדבר תנאי עבודתה של התובעת בעברית ובאנגלית, אשר התובעת הכחישה חתימתה עליהם, ואין חולק כי הם לא תורגמו לשפתה.

16. יצוין כי העותק אשר צורף על ידי הנתבעים הוגש בפורמט שגודלו כגודל רבע דף A4, מטושטש ולא קריא. במקום בו אמורה להופיע חתימת התובעת נכתב שמה הפרטי באותיות דפוס באנגלית. כן צורף כרטיס עובד (טופס 101) לשנת המס 2019 בשפה העברית כאשר הסעיפים המתייחסים לפרטי הילדים ובן הזוג של העובד ריקים לגמרי.

17. סעיף 1ג(א) לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991 (להלן – חוק עובדים זרים), מטיל חובה על מעסיק להתקשר עם עובד זר "בשפה שהעובד הזר מבין". בפסק קפלן (ע"ע (ארצי) 20880-07-20 Tesfaselase Desale Zerezgi– קפלן את לוי בע"מ (20.6.22)) קבע בית הדין הארצי כי "במצבים בהם הוראת סעיף 1ג(א) לחוק עובדים זרים לא קוימה ומסירת ההודעה לעובד נועדה למלא את החלל שנוצר עקב הפרת חוק עובדים זרים – נדרשת לטעמנו מסירת הודעה לעובד בשפה המובנת לו…".

18. לאור האמור לעיל, אף אם היינו מקבלים את גרסת הנתבעים כי טופס ההודעה לעובד שצורף אכן נמסר לתובעת, הרי שלא עולה כי ההודעה כללה פירוט בשפה המובנת לה. בהתאם, מצאנו לפסוק לתובעת את מלוא הפיצוי המבוקש, שכן תנאי העסקתה הנם אחת מהפלוגתאות בהליך זה. משכך, אנו פוסקים לתובעת פיצוי סך של 2,000 ₪ בגין אי מתן טופס הודעה לעובד בשפתה.

פיצוי בגין תלושי שכר פיקטיביים

19. לטענת התובעת, היא זכאית לפיצוי בסך של 30,000 ₪ בשל העובדה שתלושי השכר שלה מכילים נתונים פיקטיביים ונעדר מהם הפירוט הנדרש בחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן – חוק ).

20. עוד טענה, כי תלוש השכר אינו משקף את ההסכם עמה, לפיו על עבודתה בימים א' עד ה' תקבל תשלום של 9 שעות מלאות (מ- 09:00 עד 18:00) ועל עבודתה בימי שישי תקבל תשלום של 8 שעות עבודה מלאות. מכאן, לטענתה, לא דווחו בתלושים 2 שעות עבודה בהן עבדה מדי יום, ובסה"כ 52 שעות בחודש בממוצע, שבגינן היא קיבלה תשלום במזומן בערך של שעה רגילה בלבד. ר זה הוסיפה, כי גם יתר הזכויות המגיעות לה חושבו על פי היקף המשרה המדווח והפיקטיבי.

21. לטענת הנתבעים התובעת לא עמדה המוטל עליה וטענתה כי הפרשי השכר בגין כל תקופת עבודתה הצטברו לסך של 1,600 ₪, כפי שטענה בפגישה מיום 2.7.19, אינה מתיישבת עם טענותיה .

אשר להכרעתנו

22. הכלל הוא כי תלושי שכר מהווים ראיה לכאורה לנכונות תוכנם (ע"ע (ארצי) 42463-09-11 גולן (יואב ברמץ) – נגריית שירן, 18.3.13), ועל הטוען כי רכיב מסוים שפורט בשכרו הוא פיקטיבי ומהווה , הנטל להוכיח טענתו (ע"ע (ארצי) 300124/98 אהרונוביץ – ערוגות , 10.6.02; בג"צ 6080/94 גפני נ' , פ"ד נא (4) 308, 322).

23. במקרה שלפנינו, כאשר נשאל הנתבע 2 איך ביצע פיקוח על שעות העבודה של התובעת השיב כי זה היה על פי שאומר עד 8 שעות ליום, ואם התובעת לא היתה מגיעה בזמן לעבודה, אז היו מתקשרים אליו אחרי חצי שעה ושואלים איפה היא (עמ' 32 לפרוטוקול שורות 17-19). יחד עם זאת, בהודעה לעובד שהציגו הנתבעים נרשם כי אורך יום עבודה רגיל הוא עד 7 שעות ולא 8.

24. כמו כן הוצגו בפנינו דפי נוכחות לחודשים 1-6/2019 כאשר שעות העבודה מולאו בכתב יד ובשעות עגולות באופן קבוע ועל חלקם נרשם שמה של התובעת באותיות דפוס באנגלית. כך לדוגמא בחודש 4/19 עבדה התובעת בקביעות בימי חול משעה 09:00 עד שעה 16:06 ובימי שישי משעה 09:00 עד שעה 14:48. דף הנוכחות לחודש 4/19 אינו חתום כלל. דוגמא נוספת ניתן לראות בחודש 6/19 בו נרשם כי התובעת עבדה בקביעות בימי חול משעה 09:00 עד שעה 16:00 וביום שישי משעה 09:00 עד שעה 15:00. הנתבעים לא השכילו להבהיר כיצד התקבלו נתונים אלו.

25. לא נעלם מעינינו האמור במכתב מיום 5.7.20 לעריית ראשון (צורף מטעם הנתבעת 3) לפיו בדו"חות הנוכחות מופיעות שעות עגולות בלבד ויש בזה כדי לעורר חוסר אמינות של הדו"חות.

26. לטענת התובעת (סעיף 48 ) במהלך תקופת העסקתה היא לא נדרשה לחתום על דו"חות נוכחות כלל. התובעת העידה כי במהלך הפגישה ביניהם נתן לה הנתבע 2 מסמכים וביקש שתחתום על כל הדפים, אולם היא סירבה והסכימה לחתום רק על חודש יוני עליו כתבה בשפתה שהיא לא מבינה מה כתוב והציגה זאת בפני הנתבע 2 כחתימתה, אשר מיד זיהה שזו אינה חתימתה (עמ' 26 לפרוטוקול שורות 13-17, עמ' 78 לתמליל שורה 4).

27. בהתאם לתמליל הפגישה מיום 2.7.19, מצאנו שהנתבע 2 אכן דרש מהתובעת לחתום על כל דו"חות הנוכחות כמקשה אחת, וזאת לאור דרישת נציגת העירייה ממנו ממנו (עמ' 62 לתמליל שורות 10, 25-26; עמ' 74 לתמליל שורות 23-24).

28. זאת ועוד, עת התובעת מבקשת מהנתבע 2 בפגישה ביניהם שישלם לה עבור 9 שעות כפי שעבדה, הנתבע 2 אינו מכחיש כי עבדה 9 שעות אלא מסביר לה שאם יעשה כדבריה היא תשלם יותר כסף, עוד 20% (עמ' 4 לתמליל שורות 4-12).

29. נוכח כל האמור לעיל, התקשינו לתת אמון ברישום שנעשה בדפי הנוכחות שהוצגו בפנינו ואנו פוסקים, כי הם אינם משקפים את שעות עבודתה של התובעת בפועל.

30. בהתייחס לטענת התובעת כי חלק משכרה שולם לה במזומן הרי שהוכח בפנינו שהנתבע 2 אכן שילם לתובע במזומן במועד הפגישה סך של 1,600 ₪ עבור הפרשי שכר לתקופת עבודתה.

וכך בתמליל:

"שלי: רגע, שנייה, חיים שלי. את יודעת שאם אני רושם 9 פה, המדינה לוקחת לי ולוקח פיקדון ולוקח, מלא דברים לוקחים. וזה חבל.

צגה: אני שומעת אותך.

שלי: אם אני נותן לך את זה.

צגה: אני שומעת אותך, אתה לא שומע אותי.

שלי: אם אני נותן לך, אם אני נותן לך את זה במזומן, לא יותר טוב? כסף ככה נקי? לא יורד כלום, לא יורד כלום?"

(עמ' 15 לתמליל שורות 21-26, עמ' 16 לתמליל שורה 1).

31. להלן דוגמא נוספת להודאת הנתבע 2 כי לתובעת חסרות שעות בתלוש:

"שלי: לא, לא. רגע. עכשיו את צודקת. תקשיבי, אני הסתכלתי על מה שנתתי לך ואני בטעות נתתי לך 26, נכון. את צודקת. הייתי צריך לתת לך שלושים. עוד שעתיים כל יום.."

(עמ' 16 לתמליל שורות 15-17).

32. לאור האמור לעיל, ראינו לקבל את טענת התובעת, לפיה תלושי השכר שניתנו לה אינם משקפים נאמנה את מלוא שעות העבודה שעבדה ואת השכר ששולם לה בפועל.

33. לאור כל האמור, בשים לב למהות הפגמים שבתלושי השכר אנו קובעים שעל הנתבעים לשלם לתובעת פיצוי כולל בסך 10,000 ₪ בגין רכיב זה.

משכורת חודש 6/19

34. לטענת התובעת, משכורת חודש 6/19 בסך של 3,368 ₪ לא שולמה לה כלל ועל כן, היא זכאית לסכום הנ"ל, ללא קשר לסך של 1,600 ₪ שנמסר לה במזומן ביום 2.7.19 עבור הפרשי שכר שלא דווחו בתלושים.

35. הנתבע 2 הסביר בעדותו, כי לאחר הפגישה ביניהם ולאחר שהתובעת לא הסכימה לחתום על שעות העבודה שלה, הוא חזר בו מהסכמתו לשלם לה את רכיב קרן השתלמות במשכורת, ולכן ממשכורת חודש 6/19 הפחית לה את הסכום ששולם לה בגין והעבירו לפיקדון מסתננים. כן העיד שגם את הסך של 1,600 ₪ ניכה לה ממשכורת חודש 6/19 מאחר ולא הגיעו להבנות והתובעת לא מילאה את חלקה בהסכם (עמ' 34 לפרטוקול שורות 9-22). לשאלה איך קיזז לתובעת את ההפרשים הללו מחודש יוני השיב הנתבע 2 כי "זה הפרשים שהיא טוענת שמגיע לה וזה לא " (שם, שורה 20).

אשר להכרעתנו

36. אין מחלוקת כי 1,600 ₪ שולמו לתובעת בגין הפרשי שכר לחודשים קודמים ולא בגין משכורת חודש 6/19 (ר' סעיף 26 הנתבע 2, עמ' 2 לתמליל שורות 18-20). משלא שולם לתובעת שכרה בגין חודש 6/19 אנו קובעים שעל הנתבעת לשלם לה את משכורתה. בהתאם לתלוש המשכורת שצירף הנתבע 2 לתצהירו (נספח ד'), סכום הנטו המופיע בתלוש הינו 3,595 ₪ אולם הסכום שנתבע על ידי התובעת בגין רכיב זה הינו 3,368 ₪ (לאחר שהפחיתה את רכיב לחודש זה). אשר על כן, אנו פוסקים לתובעת סכום בסך של 3,368 ₪ בגין משכורת חודש 6/19.

תוספות בגין

37. לטענת התובעת סוכם עימה על תשלום קבוע בגין 9 שעות עבודה בימי חול א' עד ה' ו-8 שעות עבודה ביום שישי, אולם חרף זאת, בתלושי השכר שילמו לה רק על 7 שעות עבודה ביום חול ועל 6 שעות עבודה ביום שישי, ולכן היא זכאית לתשלום הפרש של שעתיים בכל יום, היינו, 52 שעות בגין מה ששולם לה במזומן בכל חודש לבין התעריף המלא בגין .

38. לטענת הנתבעים סוכם עם התובעת על 7 שעות עבודה בימי חול וביום שישי – 6 שעות עבודה (ר' עדות מיטל עמ' 30 לפרוטוקול שורה 15). לטענת התובעת היא זכאית לסך של 2,636 ₪ בגין תוספת של 25% ו- 50% שעבדה ואשר שולמו לה בערך שעה רגילה.

אשר להכרעתנו

39. כאמור לעיל, פסקנו כי לא ניתן להסתמך על הרישום שבדוחות הנוכחות, וממילא על הרישום שנעשה בתלושי השכר, ולאור האמור לעיל, עלינו להכריע בשאלה האם התובעת זכאית לתשלום ההפרש (דלתא) בין הסכום ששולם לה בגין בערך של 100% לבין הסכום שהיה צריך להשתלם לה לפי ערך של 125% או 150%, לפיה העניין. נזכיר, כי גם בטופס ההודעה לעובד, שלטענת הנתבעת ניתן לתובעת, צוין כי מתכונת עבודתה היא של 7 שעות יומיות. מכאן, שאין בפנינו למעשה כל אינדיקציה מטעם הנתבעת לכמות השעות שהתובעת עבדה בפועל ואנו קובעים כי היא לא עמדה המוטל עליה.

40. לאור כל האמור לעיל, ומשמצאנו לדחות את גרסת הנתבעת ברכיב זה, אנו פוסקים לתובעת את מלוא הסכום שתבעה בגין הפרש בסך של 2,636 ₪.

41. לטענת התובעת, הנתבעים חייבים בתשלום פדיון דמי חופשה בסך של 1,684 ₪ בגין 7.23 ימי חופשה שנצברו לה בתקופת עבודתה ולא נפדו כרשום בתלוש השכר האחרון לחודש 6/19. הנתבעים הודו כי לזכות התובעת נותרו 7.23 ימי חופשה לפדיון אולם טענו כי יש לקזז סכום זה בגין אי מתן הודעה מוקדמת. לאור הודאת הנתבעת, מצאנו לקבל את תביעת התובעת לפדיון ואנו פוסקים לה סך של 1,684 ₪.

42. דמי חגים – לטענת התובעת, היא זכאית לתשלום בסך של 233 ₪ בגין יום חג שבועות שחל בתאריך 9.6.19. הנתבעים טענו כי התובעת אינה זכאית לתשלום עבור יום חג זה משלא עבדה יום לפני החג ויום אחרי החג.

43. סעיף 7(א) – 2000 מיום 7.6.2000 קובע כך: "עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה, שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג), אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות). עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת". מעיון בדו"ח הנוכחות לחודש 6/19 שצירפו הנתבעים עולה כי חג שבועות חל ביום ראשון, כאשר התובעת אכן לא עבדה יום לפני החג הוא יום שבת ויום אחרי החג יום שני איסרו חג. זאת עשתה בהסכמת המעסיק ובהתאם לשיבוצה לעבודה שכן התובעת אינה עובדת בימי שבת וכן לא בימים בהם לא מתקיימים לימודים והוא סגור. בנסיבות אלה, מצאנו לקבל את תביעת התובעת לדמי חגים ואנו פוסקים לה סך של 233 ₪.

44. באשר לנתבעת, במסגרת סיכומיה (סעיף 27 ואילך) היא טענה כי הסכום ששולם לתובעת במזומן בסך 1,600 ₪ מכסה את כל המגיע לה בגין הפשרי שכר, , דמי חגים, הודעה לעובד, הפרשות מעסיק ופדיון דמי . אנו דוחים טענה זו באשר לא הוצג על ידה כל חישוב כיצד כל הרכיבים לעיל מגיעים לכדי 1,600 ₪.

פיצוי בגין אי רפואי

45. התובעת עותרת לתשלום בסך 1,000 ₪ מאחר ולא בוטחה כלל רפואי. לטענת הנתבעים במועד קבלתה לעבודה היתה התובעת רפואי ועל כן היא סירבה להצעה לבטחה בביטוח רפואי.

46. אשר להכרעתנו – סעיף 1ד לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991, קובע כי מעסיק לא יעסיק עובד זר, אלא אם, הסדיר עבורו, בין היתר, רפואי שיכלול סל שירותים שקבע בצו, על חשבונו. הסנקציה הקבועה בחוק זה ביחס למעסיק שלא פעל כאמור לעיל היא פלילית, וקבועה בסעיף 2(ב)(3) – קנס כספי או שנת מאסר.

47. במקרה דנן, התובעת תובעת פיצוי כספי בגובה סכום שהיה על המעסיק לשלם. דין התביעתה ברכיב זה להידחות, בהיעדר מקור נורמטיבי לפיצוי כספי בדיעבד (כשלא אירע אירוע י), ולחילופין, בהיעדר ראיה כי היא זו ששילמה במקום המעסיק את החודשית, ולחילופי חילופין, בהיעדר ראיות לכך ששילמה בעצמה עבור שנדרשה להם, ושמכוסים בפוליסת הבריאות, במהלך תקופת עבודתה.

48. לאור האמור לעיל, התביעה ברכיב זה נדחית.

פיצוי בגין חלק המעביד

49. לטענת התובעת היא זכאית לסך של 2,338 ₪ בגין הפרשות . עוד טוענת התובעת כי לאחר הפגישה בינה לבין הנתבע 2 ביום 2.7.19, נוכה משכרה סך של 1,845 ₪ בגין קרן השתלמות, וזאת בהתאם לתלושי השכר לחודשים 01/19 עד 6/19, והועבר על ידי הנתבעים לפיקדון מסתננים . לטענת הנתבעים ובהתאם הנתבע 2, לאור התנהלות התובעת בפגישה הוחלט לנכות משכרה את הכספים ששולמו לה בגין חלק מעסיק במסגרת שכרה השוטף מדי חודש בחודשו, ותחת זאת להעביר כספים אלה לפיקדון מסתננים על שמה של התובעת. הנתבעים צירפו הנתבע 2 אישור מיום 4.7.19 בדבר העברת סך של 2,018 ₪ לפיקדון מסתננים על שמה של התובעת.

50. אין בידינו לקבל את טענת הנתבעים לפיה יש לראות בפעולה כאמור בבחינת העברה מכיס אחד של התובעת לכיסה האחר, בהינתן שהרציונאל העומד מאחורי הפרשת כספים וצבירתם אינו דומה כלל לרציונאל העומד בהקמת הפיקדון למסתננים.

51. בהתאם לסעיף 10 בענף הניקיון היה על הנתבעים להפקיד עבור התובעת תשלומים חודשיים בגובה 7.5% מהשכר . אין חולק כי הנתבעים לא הפקידו בפועל כספים לקרן השתלמות על שם התובעת אלא שילמו לה אותם ישירות במסגרת השכר החודשי שלה. כמו כן, אין חולק כי הנתבעים שכן התנהלות זו נוגדת את הוראות .

52. וכך העיד הנתבע 2:

"ת. היא לא קיבלה. כשהיא התחילה לעבוד ב- 8/1 היא ביקשה את תשלום לפנים משורת הדין אליה לשיק, לכיס. לשאלתך האם לתלוש אני עונה כן היא רצתה את התשלום. מעסיק באותם זמנים לא חייב להסכים הוא יכול לנכות לה או לא לנכות לה אלא לקחת את ה- 7 וחצי אחוז. אני למען זוג ידיים שעובדות הסכמתי. לאחר כל הפגישה הזאת שהיא לא הסכימה לאשר את חודש יוני ואפילו שהגענו להבנה היא לא הסכימה לחתום על שעות העבודה שלה אז אני חזרתי בי מהעניין של קרן ההשתלמות. התייעצתי ואמרו לי שאני יכול לקחת אל כל הסכום הזה ולהעביר את זה לפיקדון וכך היה. את הסכום הזה העברתי לפיקדון. בוודאות שקל לא חסר לה".

(עמ' 34 לפרוטוקול שורות 6-13).

53. פעולת קיזוז הכספים ממשכורתה של התובעת והעברתם לפיקדון מסתננים, נעשתה על ידי הנתבעים באופן חד צדדי ומבלי שקיבלו את הסכמת התובעת לכך. מאחורי החלטתם עמד, ככל הנראה, הרצון להענישה בשל תלונותיה ובשל העובדה שהצדדים לא הצליחו להגיע להבנות בניהם. מסקנתנו זאת נובעת מהעובדה שעד אותו מועד נהגו לשלם לתובעת את הכספים בגין בשכר ולפתע, כעבור חצי שנה ומיד לאחר הפגישה מיום 2.7.19 החליטו לנכות ממשכורתה את מלוא הסכום המצטבר ששולם לה ולהעבירו לפיקדון מסתננים.

מעבר לנדרש נציין, כי הנתבע 2 לא הבהיר מי ייעץ לו לפעול כאמור ומכוח איזו סמכות משפטית.

54. לאור האמור אנו פוסקים לתובעת סכום בסך של 2,338 ₪ בגין רכיב זה.

הפרשי הפקדות חלק מעביד לפיקדון מסתננים

55. לטענת התובעת, הנתבעת חבה לה סכום של 2,301 ₪ שנובע מהפרשי שכר שלא מצאו את ביטויים בתלושי השכר, ושבהתאם גם לא הופרשו לפיקדון מסתננים. משמצאנו כי תלושי השכר אכן אינם משקפים את בפועל של התובעת, ומשההפקדות לפיקדון מסתננים נעשו על סמך האמור בתלושי שכר אלה, ומשהסכום שנתבע ואופן חישובו (סעיף 139 לסיוכמי התובעת), לא נסתרו ע"י הנתבעת, אנו פוסקים לה את מלוא סכום התביעה ברכיב זה בסך של 2,301 ₪.

פיצוי מכוח חוק איסור

56. התובעת עותרת לפיצוי בסך של 20,000 ₪ מכוח חוק איסור , תשכ"ה-1965 (להלן – חוק איסור ). לטענתה, האמירה של הנתבע 2 בפני נציגי (אורנית וסמדר), נציגי העירייה (מיקי, שומר בערייה וכל הגורמים שטיפלו בעירייה בתלונותיה של התובעת), חוקרי המשטרה ובית דין זה, כי היא גנבה סך של 1,600 ₪ במזומן מארנקו של הנתבע 2, אשר הונח על ן בעת פגישתם ביום 2.7.19, עולה כדי .

57. כמו כן, מציינת התובעת טענות משפילות שהנתבע 2 הטיח בה, לפיהן צריך לגרש אותה ואת , כמו גם את שאר האריתראים, מהמדינה והוסיף, כי הוא יפנה לכל מעסיקיה בעתיד של התובעת ויספר להם עליה דברים רעים בכדי לפגוע בה ובפרנסתה. עוד הוסיף: "אני אבוא לנקות בעצמי ולא אתן לדבר הזה לנקות". לטענת התובעת, אמירותיו אלו של הנתבע 2 השפילו וביזו אותה בעיני עובדים אחרים, בפני נציגי , נציגי העירייה ו חוקרי המשטרה.

58. לטענת הנתבעים עומדת להם ההגנה של "אמת דיברתי" נוכח מעשי התובעת אשר נטלה ללא רשות וללא סמכות כספים השייכים לנתבעת 1 בסך של 1,600 ₪. התנהגות זו של התובעת מהווה חמורה ואינה מקובלת ועל כן דברי הנתבע 2 אינם בבחינת הוצאת כלפי התובעת. באשר ליתר האמירות טוענים הנתבעים כי אלו לא הוכחו על ידי התובעת.

59. סעיף 1 לחוק איסור , מורה כדלהלן:

" היא דבר שפרסומו עלול – (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;".

60. סעיף 2 לחוק איסור קובע מה ייחשב בגדר פרסום: "פרסום, לעניין – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר". כמו כן, סעיף 2(ב) קובע כי: "רואים כפרסום , בלי למעט מדרכי פרסום אחרות- (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;".

61. בהתאם בחינת התקיימותה של נבחנת בארבעה שלבים – "בשלב ראשון, יש לברור מהביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה של האדם הסביר, היינו לפי , על פי הנסיבות ולשון הדברים. בשלב השני, יש לברר על פי תכלית החוק באם מדובר בביטוי המהווה לשון הרע על פי סעיפים 1 ו – 2 לחוק. בשלב השלישי, יש לברר האם עומדת למפרסם אחת או יותר מההגנות המנויות בסעיפים 13 – 15 לחוק. בשלב רביעי, יש לדון בשאלת הפיצויים המגיעים לנפגע" (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558; ע"א 89/04 נודלמן נ. שרנסקי [פורסם בנבו] (4.8.08)." (ע"ע (ארצי) 46548-09-12 אבידן – פלאפון תקשורת בע"מ, [פורסם בנבו], 31.03.2015, להלן – עניין אבידן).

62. בית הדין הארצי בפסק אבידן, עמד על המאפיינים הייחודיים של עוולת במסגרת , וקבע כי: "…יש לקחת בחשבון שלעיתים נאמרים דברים מתוך רוגז רגעי או סערת רגשות, כחלק מהתנהלות יומיומית או בעידנא דריחתא נוכח לחץ העבודה; לא לכל עלבון יש להתייחס כאל במובנה המשפטי, ותיתכן ר זה אף הגנת זוטי דברים… מאידך יש להתחשב בחובות המוגברות המוטלות על צדדים ; בפערי הכוחות הקיימים דרך כלל בין עובד לממונה עליו; ובהשפעה המשמעותית שתיתכן לאמירותיו של ממונה בנסיבות … לאור זאת, על שני הצדדים ליחסי העבודה – במסגרת חובתם לנהוג זה כלפי זה בהגינות ותום לב – להיזהר האחד בכבודו של משנהו, תוך הקפדה על מידתיות וסבירות".

63. כמו כן, סעיף 15 לחוק איסור קובע הגנת כדלהלן:

"(1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;

(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו בו ענין אישי כשר;

(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;

(5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע – (א) , כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או (ב) כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה של כאמור בסעיף 13(6), או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;

….

(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה;

…."

אשר להכרעתנו

64. במקרה שלפנינו למקרא תמליל הפגישה מיום 2.7.19 שצירפה התובעת אין חולק כי הנתבע 2 טען בפני מנהלת שהתובעת לקחה לו ן 1,600 ₪ במזומן (עמ' 70 לתמליל שורות 10-11, 26) ובהמשך אף התקשר למשטרה בעניין זה. יחד עם זאת, הטענות הללו הועלו על ידי הנתבע 2 במסגרת בירור שהתפתח בינו לבין התובעת ובנוכחות מיטל, ולקראת סופו אף בנוכחות מנהלת בית הספר אשר התובעת בעצמה עירבה אותה בשיחה (עמ' 70 לתמליל שורה 2). בהתאם לפסיקה, אמירות שנאמרו במסגרת בירור ולא פורסמו, אינן עולות לכדי . (ר' ע"ע (ארצי) 44784-07-16 המכללה האקדמית אשקלון ע"ר – ד"ר אילן ביג'אוי [פורסם בנבו] (10.04.2019)‏‏.

65. כמו כן, אמירות שנאמרו במסגרת או עדות לרבות העלאת טענות במסגרת כתבי בית דין מוגנות מכוח סעיף 15 לחוק איסור .

66. בהתייחס ליתר האמירות שנאמרו על ידי הנתבע 2 באותה פגישה אשר צוטטו על ידי התובעת בתביעתה מצאנו שיש לראות בהן כאמירות שנאמרו מתוך רוגז, לחץ, כעס וסערת רגשות, כחלק מהשתלשלות האירועים והסלמתם באותה פגישה. גם התובעת כינתה את הנתבע 2 בשמות גנאי והטיחה בו האשמות כי הוא גנב ושקרן, להלן נפרט.

67. מהתמליל עולה, כי ר בו הנתבע 2 הטיח בתובעת כי היא גנבה את הסכום של 1,600, היה סירובה לחתום על המסמכים שהציג בפניה, לאחר שכבר מסר לידיה את התשלום (מתוך אמונה שהיא תחתום על אותם אישורים). התובעת, וטעמיה עמה, סירבה לחתום וסירבה להשיב לו את סכום הכסף ששילם לה. או אז הטיח בפניה כי מדובר בגניבה, והיא מצדה השיבה לו: "אתה גנב, שקרן גם" (עמ' 76 לתמליל מול שורה 24). בהמשך הטיחה בו: "… אתה אפס" (עמ' 77 לתמליל שורות 15-17 והוסיפה: "אבל אלוהים לגנב לא יעזור" (עמ' 78 לתמליל שורה 1).

68. באשר לטענת התובעת, לפיה הנתבע 2 אמר לשומר בעירייה ולמיקי, נציג העירייה, כי היא גנבה ן 1,600 ₪ לא הוכחה על ידה.

69. נוכח כל האמור התביעה נגד הנתבעים שעניינה רכיב פיצוי מכוח חוק איסור – נדחית.

פיצוי מכוח חוק עבודת נשים

70. לטענת התובעת, היא פוטרה מעבודתה לאחר שהודיעה ביום 19.06.19 לנתבעים כי היא בהיריון, ומבלי שהנתבעת קיבלה היתר מהממונה על חוק עבודת נשים, וזאת בניגוד להוראות חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 (להלן – חוק עבודת נשים).בתמיכה לטענתה, הציגה את המסמך הרפואי שניתן לה במרפאת טרם (Terem Refugee Cliniv Tel Aviv) (להלן – המרפאה). לפיכך, תבעה פיצוי בסכום כולל של 125,099 ₪.

71. בעדותה בפניי, לשאלה כיצד הסתיימה עבודתה, השיבה:

"לשאלת הסתיימה אני משיבה שב- 19/6 הלכתי לעבודה, הייתי חולה, היה מבחן של התלמידים ואמרו לי שאנו מסיימים בשעה 19:30 ואמרו לי מה קרה לך. הם ראו אותי שאני הולכת לשירותים ומקיאה הרבה. אמרו לי שיקראו לי לאמבולנס ואמרתי שאני לא רוצה מכיוון שאין לי רפואי אני אתקשר למיטל ומשם אני אלך באוטובוס. מיטל אישרה לי ללכת אם אני לא מרגישה טוב היא אמרה שאני אלך. עליתי לאוטובוס בקו 190 והלכתי לרופא" (עמ' 22 לפרוטוקול מול שורות 22-26).

72. לבקשת בית הדין הבהירה:

"ש. אני שב על השאלה שלי: את עבדת 5 חודשים ועוד 12 ימים איך נגמרה העבודה בגלל שהיית חולה

ת. מהתאריך 20/6 אמרו לי שאין עבודה נסגר. מה- 20/6 היא לא רצתה לתת לי עבודה. מכאן והלאה היא אמרה שאני לא אבוא כי אין עבודה.

לשאלת בית הדין: ואז מה קרה? אני משיבה שאמרתי לה שאני רוצה לעבוד. מכיוון שאנו יוצאים לחופש אז אין עבודה כך היא אמרה לי.