ההחלטה
- טיפול אישי על ידי צוות מקצועי
- הטיפול יושלם תוך 5 ימי עסקים. אם הבקשה לא תאושר, התשלום יוחזר במלואו.
פסקי דין רכישה ו או הסרה יכולים להתעכב או לא להיות מאושרים כלל על ידי מערכת האתר - והתשלום יוחזר במלואו כמובן תוך 7 ימי עסקים מרגע החלטת ההנהלה וייתכן כי יותר. הסרת פסק דין הינו פסק הדין בלבד ולא כולל שום דבר נוסף כמו כתבה, סקירת משרד וכד'.
ע"י עו"ד דוד קירשנבאום
ע"י עו"ד לורה מישוק ואסף מירוז
בין הצדדים נחתם הסכם על פיו מכרו התובעים לנתבעים (לטענת הנתבעים- לנתבעת 2) שני אוטובוסים זעירים. כחלק מהתמורה, העבירו הנתבעים (לטענת הנתבעים- הנתבעת 2) שני רכבים, בשווי 44,000 ₪, לחזקת התובעים והתחייבו להעביר את הבעלות בהם על שם התובעים. הרכבים לא נרשמו על שם התובעים ונוכח זאת, תבעו הם מהנתבעים פיצויים בסכום כולל של 581,454 ₪.
רקע
1. התובע 1 (להלן: "שרון") והתובע 2 (להלן: "מאיר") הם סוחרי רכב. נתבעת 2 (להלן: "החברה") היא חברת הסעות ונתבע 1 (להלן: "פרץ") הוא הבעלים של החברה.
2. החברה רכשה מהתובעים שני אוטובוסים זעירים (להלן: "המיניבוסים") בסכום כולל של 256,000 ₪. החברה שילמה לתובעים 212,000 ₪ במזומן ומסרה להם, כחלק מהתמורה, שני רכבים, מספרי רישוי 4009220 ו- 9429720 (להלן: "רכבי התמורה"), בשווי כולל של 44,000 ₪. הצדדים חתמו על 3 הסכמים- ההסכם על פיו מכרו התובעים לחברה את המיניבוסים [נספח א' של שרון] (להלן: "ההסכם העיקרי"), ועוד שני הסכמים על פיהם רכשו התובעים את רכבי התמורה, הסכם לכל רכב [נספחים ב'1 ו- ב'2 לתצהירו של שרון] (להלן: "הסכמי התמורה") (להלן יכונו ההסכם העיקרי והסכמי התמורה יחדיו: "ההסכם").
3. לטענת התובעים, הנתבעים לא קיימו את התחייבותם לרשום את רכבי התמורה על שמם. עוד טוענים התובעים כי בהסכמי התמורה נקבע בשיעור 70$ לכל יום איחור ברישום הזכויות על שמם, עבור כל רכב (להלן: "הפיצוי המוסכם הנטען"), ועל כן, תובעים הם מהנתבעים סכום כולל של 581,454 ₪, לפי שווי רכבי התמורה בתוספת הפיצוי.
4. התביעה הוגשה מקוצר. הנתבעים ביקשו . ביום 4.2.10 התקיים דיון בבקשה לרשות להתגונן בפני כב' הרשם יניב בוקר וביום 30.5.10 ניתנה לנתבעים רשות להתגונן.
5. התיק התנהל בפני כב' השופט הבכיר חיים חדש, והועבר לטיפולי בספטמבר 2012.
טענות התובעים מקוצר
6. ביום 7.11.06 נחתם בין התובעים לנתבעים ההסכם העיקרי, לפיו רכשו הנתבעים מהתובעים את המיניבוסים בסכום של 256,000 ₪. תמורת המיניבוסים התחייבו הנתבעים לשלם סכום של 212,000 ₪ ולהעביר על שם התובעים את רכבי התמורה, בשווי של 44,000 ₪.
7. ביום 10.11.06 נחתמו 2 הסכמי התמורה. בסעיף 10 של הסכמי התמורה נקבע כי אם הנתבעים לא יעבירו את זכויותיהם ואת החזקה ברכב לידי התובעים במועד שנקבע בהסכם, 12.11.06, ישלמו הנתבעים לתובעים את הנטען (70$ ליום עבור כל רכב).
8. הנתבעים שילמו את הסך של 212,000 ₪ והעבירו לחזקתם של התובעים את רכבי התמורה. עם קבלת רכבי התמורה ועיון ברישיונות הרכב, נתגלה לתובעים כי רכבי התמורה מעוקלים. הנתבעים לא הסירו את העיקולים שהיו רשומים על רכבי התמורה, למרות פניות רבות של התובעים. עד למועד הגשת התביעה לא הוסרו העיקולים אשר היו מוטלים על רכבי התמורה, והנתבעים לא העבירו את הבעלות בהם לידי התובעים.
9. התובעים מכרו את רכב מספר ******* (אחד מרכבי התמורה) (להלן: "רכב1"), ליוסף רווח, על פי הסכם מכר מיום 16.4.07, בסכום של 11,000 ₪. מאחר והעיקול שהיה רשום על הרכב לא הוסר, ביטל רווח את העסקה ביום 13.7.07 והחזיר את רכב1 לתובעים והתובעים החזירו לרווח את הסכום ששילם.
10. נוכח האמור, תובעים התובעים סכום של 581,454 ₪, לפי הפירוט הבא: 44,000 ₪- שווי רכבי התמורה; 7,582 ₪- וריבית על שווי רכבי התמורה; 529,872 ₪- בסך 70$ עבור כל יום פיגור בכל אחד מרכבי התמורה, עבור כל התקופה עד להגשת התביעה.
טענות הנתבעים
11. הנתבעים הגישו , מלווה מטעם פרץ.
12. ב- 7.11.06 חתמה החברה על הסכם לרכישת שני המיניבוסים, במסגרתו שילמה היא 212,000 ₪ והעבירה את רכבי התמורה. ההסכם נחתם בין התובעים לחברה בלבד.
13. במעמד החתימה על ההסכם, הבהיר פרץ לתובעים כי על רכב1 מוטל עיקול. פרץ התחייב להסיר את העיקול, עם השלמת התחייבויות הצדדים. רק על רכב1, רבץ עיקול ואילו רכב מספר ******* (השני מרכבי התמורה) (להלן: "רכב2") מעולם לא היה מעוקל.
14. ההסכמים למכירת רכבי התמורה, זויפו (בהמשך ההליך, חזר בו פרץ מטענה זו ואישר את חתימתו על ההסכמים למכירת רכבי התמורה, בטענה שלא זכר את הסכמי התמורה והעתקים שלהם לא נמסרו לידיו).
15. החברה קיימה את חלקה בהסכם, שילמה את מלוא התמורה בסך 212,000 ₪ והעבירה את רכבי התמורה לחזקת התובעים. אולם, החברה התנתה את ברכבי התמורה בקבלת מס כחוק עבור הסכום ששולם, 212,000 ₪ (להלן: "החשבונית"). מאחר והתובעים לא מסרו את החשבונית לתובעת, מקזזת היא את שווי החזר המע"מ שלא קיבלה, בסך של 28,450 ₪. לחברה אין אינטרס להישאר רשומה כבעלים של רכבי התמורה, לאחר שהעבירה את החזקה בהם לתובעים. פרץ הבהיר לתובעים כי החברה תעביר את רכבי התמורה על שמם, רק לאחר שהם ימסרו לה את החשבונית. טענות התובעים כי פנו בדרישות ברכבי התמורה והסרת העיקול, הן שקר. פרץ פנה לתובעים אינספור פעמים בדרישה לקבל את , אך כל פניותיו נפלו על אוזניים ערלות.
16. התובעים עשו שימוש ברכבי התמורה. החברה נאלצה להתמודד עם דוחות בגין עבירות תנועה שבוצעו ברכבי התמורה ודרישות תשלום מדרך ארץ בע"מ (כביש 6) בגין נסיעות שבוצעו ברכבי התמורה ואף קיבלה הודעה על תביעה ' מחברת "כלל", בגין תאונה שבוצעה באחד מרכבי התמורה. לאחר שכל פניות החברה לתובעים לא נענו, בעצת בא-כוחה, הפקידה החברה את רישיון רכבי התמורה במשרד הרישוי, ביום 3.12.08. לאחר ביצוע ההפקדה, פרץ חזר והבהיר לתובעים כי עם קבלת , החברה תעביר את רכבי התמורה על שמם.
17. הפקדת הרישיונות, אשר גרמה לכך שהתובעים לא יכלו יותר לעשות שימוש ברכבי התמורה, היא אשר גרמה להם להגיש את התביעה, בסכום מופרז של פי 12 משווי שני רכבי התמורה.
הראיות
18. התובעים הגישו מטעם שרון, אשר נחקר על תצהירו בדיוני ההוכחות אשר התקיימו ב- 7.11.12 ו- 3.10.13. (שרון לא התייצב לדיון שהתקיים ביום 14.7.13, ועקב כך נדחה המשך הדיון ליום 3.10.13).
19. הנתבעים הגישו מטעם פרץ אשר נחקר על תצהירו ביום 3.10.13.
העובדות שאינן שנויות במחלוקת
20. ב- 7.11.06 חתמו הצדדים על הסכם העיקרי, על פיו מכרו התובעים לחברה את המיניבוסים, בסכום של 256,000 ₪, ובתמורה התחייבה החברה לשלם סכום של 212,000 ₪ והנתבעים (או רק החברה לגרסת הנתבעים) התחייבו להעביר לתובעים את רכבי התמורה, בשווי 44,000 ₪.
21. החברה שילמה את מלוא הסכום בסך 212,000 ₪, 200,000 ₪ ב- 8.11.06 ו- 9.11.06 [פרוטוקול 7.11.12, עמ' 13, ש' 13], והיתרה ב- 3 תשלומים של 4,000 ₪ [פרוטוקול 7.11.12, עמ' 14, ש' 3].
22. החברה מסרה לתובעים את רכבי התמורה, ב- 10.11.06 [פרוטוקול 7.11.12, עמ' 14, ש' 14], אך לא העבירה את הבעלות בהם על שם התובעים.
המחלוקת
23. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא האם הנתבעים הפרו את ההסכם בין הצדדים, בכך שלא העבירו את הבעלות על שם התובעים, אם לאו. לטענת התובעים, הנתבעים הפרו את ההסכם ואילו לטענת הנתבעים, התובעים הפרו את ההסכם בכך שלא מסרו לחברה את .
24. אם הפרו הנתבעים את ההסכם, חלוקים הצדדים בדבר הנזק שנגרם לתובעים והאם זכאים הם הנטען.
דיון
25. לאחר ששמעתי את הצדדים, עיינתי בראיות אשר הוגשו על ידם ושמעתי את טענותיהם, הגעתי למסקנה שדין התביעה להידחות.
בסיס התביעה הוא טענתם של התובעים שהנתבעים לא העבירו את הבעלות ברכבי התמורה על שמם. הנתבעים אינם מכחישים שלא העבירו את הבעלות ברכבי התמורה, אך טוענים שהסיבה לכך היא שהתובעים הפרו את ההסכם העיקרי, בכך שלא מסרו להם את .
הגעתי למסקנה שמסירת היוותה תנאי מתנאי ההסכם בין הצדדים, ושמסירת החשבונית ורישום הבעלות הם . מאחר והוכח שהתובעים לא מסרו לחברה את – נדחה המועד ברכבי התמורה, והנתבעים לא הפרו את ההסכם בין הצדדים. גם אם הייתי מגיע למסקנה שאין מדובר , אינני סבור שהתובעים זכאים לפיצוי כלשהו ובוודאי שלא לפיצוי שנתבע, משום שקיזוזים והפחתות שיש לעשות מסכום הפיצוי, עולים על גובה הפיצוי.
26. להלן אפרט את נימוקיי, בסדר הבא: (1) מסירת היוותה חלק מתנאי ההסכם ומסירת החשבונית הם ; (2) הפרת ההסכם על ידי התובעים בכך שלא מסרו את ; (3) הסיבה לאי ברכבי התמורה הייתה אי מסירת לחברה; (4) גובה ; ו- (5) התובעים אינם זכאים לפיצוי גם אם הנתבעים הפרו את הסכמי התמורה.
מסירת – חיובים שלובים
27. העסקה העיקרית בין הצדדים הייתה למכירת המיניבוסים מהתובעים לחברה. כחלק מהתמורה עבור המיניבוסים, התחייבה החברה למסור לתובעים את רכבי התמורה. הסכמי התמורה אינם מהווים הסכמים עצמאיים, אלא הסכמים טפלים להסכם העיקרי ויש לבחון אותם על רקע וכחלק מההסכם העיקרי.
28. פרץ טען שאחד מתנאי ההסכם העיקרי היה שהתובעים ימסרו לחברה את . בסיכומיו, טען ב"כ התובעים כי בהסכמים בין הצדדים לא נרשמה התחייבות של התובעים למסור לחברה חשבונית בגין הסכומים ששולמו על ידה. אני מקבל את טענת פרץ ודוחה את הכחשת התובעים, מהנימוקים הבאים:
28.1. פרץ צירף מכתב אשר נשלח לתובעים ביום 25.3.07, בו נדרשו הם למסור לחברה באופן מיידי [נספח ב' לתצהירו של פרץ בבקשת הרשות להתגונן, נספח 3 לתצהירו של פרץ] (להלן: "מכתב הדרישה"). במכתב הדרישה נרשם שסוכם בין הצדדים במעמד ביצוע העסקה כי התובעים ימציאו לחברה חשבונית.
למרות של פרץ עמד בפני שרון עת הכין את , לא הכחיש שרון שהתובעים קיבלו את מכתב הדרישה, לא צירף תשובה שלהם ולא הכחיש שכך סוכם בין הצדדים.
28.2. העסקאות נחתמו בין מאיר לפרץ [עדותו של שרון, 7.11.12, עמ' 10, ש' 27, עמ' 11, ש' 5, עמ' 12, ש' 1 עד 5]. התובעים לא העידו את מאיר בקשר לחתימת ההסכמים ותנאי ההסכמים. הימנעות התובעים מהעדת מאיר, ללא הסבר סביר, מקימה חזקה שאילו זומן הוא לעדות, הייתה עדותו מחזקת את טענות הנתבעים [ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ (1990), ע"א 2115/95 – בתיה אושרוב נ' עליזה פרחי (1997), ע"א 8385/09 סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (2011)]. על כן אני מסיק שלוּ היה מאיר מעיד, היה מסתבר שסוכם בין הצדדים שמסירת היה אחד מתנאי ההסכם העיקרי.
28.3. חובת התובעים להנפיק את נובעת מהוראות הדין, בין השאר חוק , התשל"ו – 1975. לכן, גם אם לא נרשם בהסכם תנאי כי על התובעים להנפיק , הרי שתנאי זה מהווה לעסקה בין הצדדים.
28.4. עיקרון , הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"), מחייב הנפקת .
ההלכה קובעת כי:
"… אחד מתפקידיו של עקרון הוא לרכך את נוקשותו של ר החוזי, על רקע הנסיבות המיוחדות שנוצרו לגבי קשר זה…
אכן, חובת מחייבת כל אחד מהצדדים לחוזה לנהוג ביושר, הגינות ומוסר, תוך הגשמת ציפיותיו הסבירות של הצד השני לחוזה אשר ניצב מולו … "
[ע"א 467/04 חיים יתח נ' מפעל הפיס, 2005].
גם אם, כטענת התובעים, החוזה אינו מחייבם למסור לחברה ואפילו אם נתעלם מחובתם על פי דין, הרי שחובת מחייבת אותם להגשים את ציפיותיה הסבירות של החברה לקבל .
29. גם אם לא סוכם בין הצדדים במועד חתימת ההסכם כי התחייבות התובעים למסור לחברה והתחייבות הנתבעים ברכבי התמורה הם , הרי שבהתנהגותם לאחר חתימתה ההסכמים, הסכימו התובעים להתנות את העברת הבעלות ברכבי התמורה על שמם רק לאחר שימסרו לחברה את .
במכתב הדרישה הודיעה החברה לתובעים:
"… "מטיילי ירון בר בע"מ העבירה … סכום של … ובסה"כ שולם 212,000 ₪. אבקשכם להמציא לאלתר מס … כמתחייב בחוק וכפי שהוסכם בין הצדדים במעמד העסקה. אנו רואים עניין זה של ההסכם. במכתב זה אנו מבהירים שעקב אי קיום הצד שלכם בהסכם אנו לא נעביר בעלות לרכבים כל עוד תנאי זה לא יבוצע …"
השתכנעתי כי לאחר מועד ביצוע העסקה לא דרשו התובעים מהנתבעים להעביר את הבעלות ברכבי התמורה על שמם, ובכך קיבלו התובעים, בהתנהגות, את התנאי אשר הציבה החברה- שהבעלות ברכבי התמורה תועבר רק לאחר מסירת .
התובעים טוענים כי דרשו מהנתבעים להעביר בעלות ברכבי התמורה [סעיפים 7 ו- 9 של שרון] ואילו פרץ טוען כי טענות אלו של התובעים, בשקר יסודן [ס' 27 ]. התובעים לא צירפו ראיה כלשהי לכך שדרשו שהחברה תעביר על שמם את הבעלות ברכבי התמורה, למרות שאם הייתה אמת בטענתם יכלו הם להעמיד ראיות רבות לכך- שרון העיד שהתובעים פנו אל הנתבעים עשרות פעמים בדרישה באמצעותו ובאמצעות מאיר, עובדים שלו וחבר משותף בשם מייק טפירו. התובעים לא העידו את מאיר, העובדים או את מייק טפירו, אלא רק את שרון. עדותו של שרון היא של , הדורשת להכריע על פיה [ס' 54 של פקודת הראיות (), תשל"א – 1971; ע"א 1548/96 – איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו ואח', 12.6.2000]. בענייננו, לא רק שאין הצדקה להכריע בהתאם של שרון, אלא שהימנעות התובעים מהצגת ראיות אשר יכלו לחזק את טענתם, כגון עדותם של מאיר, העובדים וטפירו, ללא הסבר סביר, מקימה חזקה שאילו נוספים, הייתה עדותם מחזקת את טענות הנתבעים, כלומר- העדים היו מאשרים שהתובעים לא פנו אל הנתבעים בדרישה ברכבי התמורה.
התובעים לא מסרו לחברה
30. פרץ טען שהתובעים הפרו את ההסכם בכך שלא מסרו לחברה . השתכנעתי שהתובעים לא הנפיקו חשבונית בזמן אמת ובוודאי שלא מסרו לחברה את החשבונית, מהנימוקים הבאים:
30.1. למרות של פרץ עמד בפני שרון עת הכין את , ובתצהיר טען פרץ שלמרות אינספור פניות לתובעים, לא קיבלה החברה [סעיף 10 ו- 28 של פרץ מיום 1.7.09], לא הכחיש שרון את הטענה, אלא רק צירף לתצהירו שתי [נספח ג' לתצהירו], מבלי שטען שהחשבוניות הונפקו בזמן אמת, מבלי שטען שהן נמסרו לחברה או שהתובעים הודיעו לחברה על הנפקתן.
30.2. ההלכה קובעת שכאשר מדובר בעובדה בעלת אופי שלילי (לא נמסרה ), די בהצגת ראיות בכמות פחותה, על מנת יעבור לצד השני [ע"א 296/82 ד"ר ישעיה נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר – אבקו איזוטופוס אינק,(1986)]. די בראיות שהציג פרץ על מנת להעביר את לכתפי התובעים. התובעים לא עשו מאומה כדי להוכיח שמסרו לחברה את ואפילו לא כדי להוכיח שהנפיקו חשבונית בזמן אמת- שרון לא טען שהחשבוניות שצורפו הונפקו בזמן אמת ולא צירף ראיות כלשהן לכך, כגון רצף או דוחות מס, ולא טען שהחשבוניות נמסרו לחברה או שהתובעים הודיעו לחברה שהיא יכולה לקבל את החשבוניות.
30.3. במכתב הדרישה נטען שהתובעים לא הנפיקו . שרון לא הכחיש שהתובעים קיבלו את מכתב הדרישה ולא צירף תשובה של התובעים. חזקה על התובעים שלוּ היו הם מנפיקים חשבוניות, הם היו משיבים למכתב הדרישה והיו ים את לחברה בדואר רשום או למצער, היו מודיעים לנתבעים שהם יכולים לקבל את החשבוניות במשרדיהם.
30.4. הימנעות התובעים מהעדת מאיר, ללא הסבר סביר, מקימה חזקה שאילו זומן הוא לעדות, הייתה עדותו מחזקת את טענות הנתבעים. על כן אני מסיק שלוּ היה מאיר מעיד, היה מסתבר שהתובעים לא הנפיקו בזמן אמת.
31. גם אם היו התובעים מוכיחים שהם הנפיקו את בזמן אמת, לא היה בכך כדי לרפא את הפגם בהתנהלותם. נוכח דרישות החברה לקבל חשבונית, היה על התובעים למסור לה חשבונית או למצער, להודיע לה שהיא יכולה לקבל את החשבוניות אשר הופקו על ידם.
התובעים לא טענו ולא הוכיחו כי עשו ניסיון כלשהו למסור לחברה את או שהודיעו לפרץ כי החברה יכולה לקבל את החשבונית.
32. נוכח האמור לעיל, אני קובע שהתובעים לא הנפיקו בזמן אמת ולמצער, לא הודיעו לחברה שהיא יכולה לקבל חשבונית, ובכך הפרו את ההסכם.
הסיבה לאי ברכבי התמורה
33. התובעים טוענים שרכבי התמורה לא נרשמו על שמם משום שהרכבי התמורה היו מעוקלים. הנתבעים טוענים שלא הייתה מגבלה בהעברת רכבי התמורה על שם התובעים וכי הסיבה לכך לא בוצעה היא אי הנפקת . אני מקבל את טענת הנתבעים, מהנימוקים אשר יפורטו להלן.
34. לא הייתה מגבלה ברכבי התמורה
של שרון נטען כי עם קבלת שני רכבי התמורה ועיון ברישיונות הרכב, הסתבר לתובעים כי רכבי התמורה מעוקלים [ס' 6 של שרון]. שרון טען כי צירף לתצהירו העתק רישיונות הרכב, אך בפועל צירף רק העתק של רישיון רכב1 [נספח ד' לתצהיר של שרון].
לטענת פרץ, היה רשום עיקול רק על רכב1, ולא על רכב2, והעיקול על רכב1 ניתן היה להסרה.
אני מקבל את עדותו של פרץ, מהנימוקים הבאים:
34.1. פרץ צירף רישיון של רכב2 [נספח 2 של פרץ], בו לא רשום עיקול. אמנם, הרישיון הודפס ב- 24.5.2009, אך אני מקבל את עדותו של פרץ ומאמין לו, שגם במועד מסירת רכב2 לתובעים, לא היה מוטל עליו עיקול.
34.2. עדותו של שרון כי לא יכול היה להוציא רישיון של רכבי התמורה [פרוטוקול 3.10.13, עמ' 22, ש' 10] סותרת את עדותו שהוא העביר את רכבי התמורה טסט [פרוטוקול 7.11.12, עמ' 15, ש' 2] וכי הוציאו להם רישיון שעדיין היה מעוקל [פרוטוקול 7.11.12, עמ' 14, ש' 32].
34.3. שרון העיד כי במועד מסירת רכבי התמורה, עיין מאיר ברישיונות הרכב ומצא שהם מעוקלים [פרוטוקול 7.11.12, עמ' 14, ש' 20], וכי הוציאו להם רישיון שעדיין היה מעוקל [פרוטוקול 7.11.12, עמ' 14, ש' 32], למרות זאת, צירף שרון רק העתק רישיון רכב1. מכך שלא צורף רישיון רכב2 ושמאיר לא העיד, אני מסיק שלוּ היה מוצג רישיון רכב2 ומאיר היה מעיד, היה הדבר תומך בעדותו של פרץ, דהיינו שרק רכב1 היה מעוקל ואילו רכב2 לא היה מעוקל.
34.4. פרץ העיד, ואני מקבל את עדותו כי העיקול שהיה רשום על רכב1, היה עיקול ישן, שהחוב בגינו שולם, וניתן היה להסירו [פרוטוקול 3.10.13, עמ' 27, ש' 30].
35. הנתבעים לא העבירו את הבעלות ברכבי התמורה משום שלא קיבלו
אני מקבל את טענתו של פרץ כי הסיבה לכך שלא הועברה הבעלות ברכבי התמורה היא שהתובעים לא מסרו לחברה את [ס' 12 ], ושלוּ הייתה נמסרת לה, הייתה החברה משלימה את רישום הזכויות ברכבי התמורה על שם התובעים [ס' 8, 10, 28 ו- 29 ; ס' 12, 14, 18, 19, 27, 30, 31, 32, 34 ו- 45 ; פרוטוקול 3.10.13, עמ' 24, ש' 24; עמ' 25, ש' 1 ו- 5; עמ' 28 ש' 23].
כאמור לעיל, השתכנעתי שלא הייתה מגבלה להעביר את הבעלות ברכבי התמורה על שם התובעים. אני מקבל את עדותו של פרץ שלא היה לחברה אינטרס להשאיר את רכבי התמורה על שמה [פרוטוקול 3.10.13, עמ' 27, ש' 28]. החברה מסרה את רכבי התמורה לתובעים סמוך למועד חתימת ההסכם העיקרי, כפי שהתחייבותה. התובעים לא השיבו את החזקה ברכבי התמורה לחברה ועל כן, אינני רואה שום אינטרס סביר של החברה להימנע מרישום הזכויות ברכבי התמורה על שם התובעים. לכן, השתכנעתי שלוּ היו התובעים מוסרים את לחברה, הייתה היא מעבירה את הבעלות ברכבי התמורה על שמם.
36. התובעים טוענים כי בין הצדדים סוכם פיצוי מוסכם בשיעור 70$ לכל יום איחור ברישום הזכויות ברכבי התמורה, עבור כל רכב. נוכח זאת, תבעו התובעים סכום של 529,872 ₪.
37. השתכנעתי שהצדדים לא סיכמו ביניהם פיצוי מוסכם בשיעור 70$ לכל יום איחור ברישום הבעלות ברכבי התמורה (למרות שהסכום הוסף בכתב יד בהסכמי התמורה), וכי גם אם היה מוכח שסוכם הנטען, יש להפחיתו, בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל ), התשל"א-1970 (להלן" "חוק החוזים-תרופות"). להלן אפרט את נימוקיי.
38. לא סוכם בשיעור 70$ ליום
הנטען הוסף בכתב י
- מדור פסקי דין והחלטות באדיבות מיקיפדיה - האנציקלופדיה הפתוחה.
