ההחלטה
- טיפול אישי על ידי צוות מקצועי
- הטיפול יושלם תוך 5 ימי עסקים. אם הבקשה לא תאושר, התשלום יוחזר במלואו.
פסקי דין רכישה ו או הסרה יכולים להתעכב או לא להיות מאושרים כלל על ידי מערכת האתר - והתשלום יוחזר במלואו כמובן תוך 7 ימי עסקים מרגע החלטת ההנהלה וייתכן כי יותר. הסרת פסק דין הינו פסק הדין בלבד ולא כולל שום דבר נוסף כמו כתבה, סקירת משרד וכד'.
לפניי תביעה שעניינה שארעה ביום 10.6.08 בין מונית השייכת למר מרצי אייל (להלן- התובע 1), שהיתה נהוגה אותה עת ע"י מר שלום בר (להלן- התובע 2), לבין רכבו של מר מרלי צבי (להלן- הנתבע), שהיה אותה עת ע"י חברת איי. די. איי (להלן- הנתבעת).
לטענת התובעים, התובע 2 הסיע שני נוסעים במונית ברחוב שבי ציון לכיוון אזור ט', וכאשר הגיע לצומת הרחובות שבי ציון והמעפילים, הגיח רכב הנתבע משמאלו, מרחוב המעפילים, לא ציית לתמרור עצור יוון נסיעתו, ופגע במונית.
בעדותו של התובע 2 לפניי, טען כי המונית נפגעה בדלת הנהג. בחקירתו הנגדית, כאשר הטיח בו הנתבע כי הוא לא פגע בדלת הנהג של המונית, אלא המונית פגעה עם חזיתה ברכבו, השיב התובע 2 "אתה לא עצרת בעצור ונכנסת בי. אתה נתת מכה וסובבת לי את כל האוטו לפינה של העמוד".
לאחר שהנתבע טען שוב כי המונית היא שפגעה ברכבו, וכי התובע 2 נסע במהירות של 80 קמ"ש, השיב התובע 2, "אתה נכנסת בי ולא עצרת בעצור. נסעתי 40 קמ"ש".
לבקשת נציג הנתבעת, כי התובע 2 יצביע בתמונות היכן בדיוק פגע הנתבע במונית לפני שהדף אותה, השיב התובע 2 "אני לא זוכר, יכול להיות שזה מה שאתה מראה לי בתמונה שמסומנת נ/1".
לאור הקושי בעדותו של התובע 2, שכן בתמונות המונית לא נראים כל סימני פגיעה בדלת הנהג, טען התובע 1 "דלת הנהג לא נפתחה כשאני הגעתי למקום, והוצאנו אותו מהדלת השניה. לכן הוא אומר שהדלת נפגעה, התובע 2 לא יודע, אבל זו התאונה, הוא עד היום סובל מכאבים".
המומחה שהגישו התובעים ומתמונות המונית עולה, כי מרכב המונית נפגע בצורה קשה בחלקו הקדמי, לרבות בשתי הכנפיים, מכסה המנוע, פנים תא המנוע, לוח השעונים ועוד, וכן בדלת השמאלית-אחורית. לאור גובה הנזק, הוכרזה המונית כאובדן כללי.
התובע 1 פוצה ע"י חברת שלו, ולכן עתר כי הנתבעים יפצו אותו בגין ההשתתפות העצמית ששילם, הפסד 20 ימי עבודה, הוצאות גרירה והפסד פוליסה, בסך כולל של 22,993 ₪.
הנתבע טען , כי בעת התאונה היה רכבו מצוי בעצירה מוחלטת, כי הוא לא נכנס לתוך הצומת, אלא המונית סטתה מנתיב נסיעתה ופגעה ברכבו.
עם זאת, בעדותו לפניי טען הנתבע, כי עצר עצירה מוחלטת בצומת, החל לצאת בהדרגה מרחוב המעפילים, וונתו לנסוע ישר, ראה את המונית לפני הרמזור שבצומת שבי ציון-הרצל, אך לדבריו התובע 2 "טס" לעברו, וחזית המונית פגעה בכנף הימנית-קדמית של רכבו, הטיחה את רכבו אשר נתקע בעמוד, וכך נפגע רכבו גם בחלקו הימני-אחורי.
לשאלת כיצד נפגע רכבו בשני מוקדים, השיב הנתבע, כי אינו יודע איך זה קרה, ו"יכול להיות שהחלק הקדמי נפגע מהעמוד".
בחקירתו הנגדית, נשאל הנתבע כיצד מתיישבת טענתו לפיה הוא כמעט סיים את חציית הצומת, עם הטענה שרכבו נפגע בכנף הקדמית, והשיב, "לפני שאני סיימתי את הכביש, הוא נכנס בי עם החזית שלו ולא עם הצד".
הנתבעת טענה, נפרד, כי אינה יכולה לתת לנתבע כיסוי י בנוגע לתאונה, וזאת מאחר וביום הארוע הוא נהג ברכבו, בהיותו פסול מלנהוג.
הנתבעת צירפה דוח של חוקר פרטי, ממנו עולה כי הנתבע נפסל במשרד הרישוי בשל שיטת הניקוד ל-3 חודשים מיום 9.1.08, וכי כבר ביום 18.11.07 נמסרה הודעה על כך בדואר רשום לאשת הנתבע, אך הוא לא הפקיד את רשיונו.
עוד טענה הנתבעת, כי לאור גרסתו של הנתבע לפיה עצר בהוראת התמרור, החל לנסוע, ולפתע הגיחה המונית ב ופגעה ברכבו בעוצמה, הרי שהאחריות לתאונה מוטלת גם על התובע 2, אשר נכנס לצומת לא פנוי, נהג במהירות מופרזת ולא עשה דבר כדי למנוע את התאונה.
בנוסף, טענה הנתבעת, כי הנזק אותו דורשים התובעים הוא מופרז. לטענתה, הוצאות הגרירה אמורות להיות מכוסות בפוליסה של התובע 1.
לגבי הפסד הנחת העדר תביעות, לטענתה, על התובע 1 להוכיח את הפסד ההנחה בפועל, ולא את התייקרות הפוליסה לכשעצמה.
לגבי הפסד ימי עבודה, הנתבעת טענה כי התובע 1 לא הוכיח כי לא עבד במשך 20 יום, הוסיפה כי בדרישתו הראשונית ממנה דרש בגין ראש נזק זה סכום של 8,000₪ בלבד, וכי ממילא מדובר בסכומי ברוטו, מהם יש לקזז את הוצאותיו, כשהסכום נטו עומד על כ- 35% מההכנסות בלבד.
יצויין, כי במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע ע"י נציג הנתבעת, אישר הנתבע כי טינטין, החתומה על אישור המסירה להודעה שנשלחה אליו ממשרד הרישוי, היא אשתו, אך טען כי היא לא הודיעה לו על קבלת ההודעה, וכי רק בדיעבד גילה כי היא קיבלה עבורו הודעה על פסילה ממשרד הרישוי.
לשאלה מדוע לא הגיש תביעה לחברת לאחר שתיקן את רכבו, השיב הנתבע כי הדבר בטיפול של ו.
יצויין, כי במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע, הגיש נציג הנתבעת טופס שימוע בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכב (נ/1), אך מעיון במסמך, עולה כי כלל אינו קשור לנתבע.
במסגרת פרשת ההגנה העידה גם אשת הנתבע, הגב' טינטין מרלי. לטענתה, היא קיבלה את דבר הדואר האמור בדיוק כשעמדה לצאת למשמרת ערב , קראה אותו, הניחה אותו בתיקה, וכנראה שכחה לתת אותו לנתבע, מאחר ו"יש לי הרבה דברים בראש, יש לי הרבה צרות".
לאחר הדיון, הגיש הנתבע שמאי מטעמו, ממנה ומתמונות הרכב עולה כי רכבו נפגע לאורך צידו הימני, לרבות בכנף, בצמיג ובמתלה הקדמיים, וכן בכנף ובמגן האחוריים.
התובע 1 הגיש, לבקשת , אישור לפיו הוא עצמאי, אשר בשנת 2008 החזיק ב- 9 מוניות, ושההכנסה היומית המשוערת שלו, מכל מונית, היא 850 ₪ ברוטו. יחד עם זאת, באישור רואה החשבון שצורף , נכתב כי "הכנסתו היומית המשוערת בשנת המס 2008 סך כ- 850 ₪".
לגבי הפסד ימי העבודה, הסביר התובע 1 בכתב, כי החלטת בנוגע למונית ניתנה רק ביום 20.6.08, וכי לקח שקיבל את ההחלטה ועד רכש את הרכב המושבת.
התובע 1 לא הגיש אישור הפסדים מחברת שלו, למרות הנחייתי.
לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, ועיינתי , ובחומר הנוסף שהגישו הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי בלבד, ובנוגע לנתבע בלבד.
נשמעו לפניי שתי גרסאות מנוגדות לגבי נסיבות התרחשות התאונה, כאשר כל אחד מהצדדים הטיל את האחריות לפתחו של האחר. לצערי, איש מהצדדים לא הביא עדים לתמיכת גרסתו, למרות שהתובע 2 טען כי הסיע אותה עת שני נוסעים במונית, והימנעותו מהבאתם לעדות משמשת לרעתו.
אמנם, בטענות הנתבע נפלה סתירה מהותית, שכן טען כי כלל לא נכנס לצומת, אלא היה בעצירה מוחלטת בעת שהמונית סטתה לכיוונו, ואילו במהלך הדיון הסתבר כי הוא כן חצה את הצומת בעת התאונה, אלא שלטענתו עשה זאת לאחר שציית לתמרור, עצר והחל בנסיעה איטית.
סתירה זו מכרסמת באמיתות גרסתו של הנתבע.
יחד עם זאת, גם גרסתו של התובע 2 לא היתה אמינה עליי, שכן עמד על כך שהנתבע הוא זה ש"נכנס" במונית, ואף טען כי המונית נפגעה בדלת הנהג, למרות שלא הצליח להצביע בתמונות על מקום הנזק, ולמרות שגרסתו עמדה בסתירה מוחלטת לראיות הפיזיות, היינו, למוקד הנזק במונית.
בנסיבות אלו, ומאחר ואין בידי אפשרות להעדיף אחת הגרסאות על השניה, היה מקום לדחות את התביעה. יחד עם זאת, אני סבורה, כי ניתן ללמוד על נסיבות התאונה מהראיות האובייקטיביות לבדן.
גם אם גרסת התובע 2 לא היתה אמינה עליי, הרי שלא ניתן להתעלם מהעובדה שהנתבע חצה צומת הומה, כאשר בכיוון נסיעתו הוצב תמרור "עצור".
לפי תקנה 64 (ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן- התקנות):
"נוהג רכב המתקרב לצומת שלפניו מוצב תמרור המציין חובה לעצור, יעצור במקום שיוכל לראות את התנועה בדרך החוצה, ואם סומן קו עצירה – לפני קו העצירה, ויתן את לרכב אחר המתקרב או הנכנס לצומת מכביש אחר".
בתקנה 1 לתקנות מוגדר המושג "מתן " כדלקמן:
"אי המשכת הנסיעה או התחלתה כאשר על ידי כך עלול הנוהג ברכב הנדרש לתת לנוהגים ברכב אחר לאלצם לסטות מקו נסיעתם או לשנות את מהירות נסיעתם".
כלומר, על פי לשון התקנות, ניתן להבין כי , היא זכות אשר נמשכת גם מעבר לתחילת הנסיעה בקו הצומת, שכן גם המשכת הנסיעה לאחר מכן, אם היא מאלצת נהגים, האמורים להנות מהזכות, לסטות מקו נסיעתם או לשנות מהירות נסיעתם, מהווה .
ואכן נקבע בפסיקה, כי היא זכות נמשכת, אשר אינה מסתיימת עם הכניסה לצומת, אלא נמשכת מהכניסה לצומת ועד היציאה ממנו.
לפיכך, לפי דיני התעבורה, על הנתבע בענייננו הוטלה מוגברת לפני כניסתו לצומת, וחובה לתת לתנועה החוצה, עד לשלב בו סיים לחצות את הצומת.
מגרסתו של הנתבע עולה, כי הוא ראה את המונית כשהיתה לפני הרמזור של שבי ציון-הרצל, מרחק לא רב. גם אם הנתבע סבר שהוא יספיק לחצות את הצומת, היה עליו לאמוד את מהירות נסיעת המונית, להביט שוב, ובמקרה הצורך לעצור, בעיקר כאשר ראה שהיא נוסעת במהירות גבוהה יותר מזו שלה ציפה.
לפיכך, במבחן התוצאה נראה כי הנתבע לא נתן כמצוות התמרור.
- מדור פסקי דין והחלטות באדיבות מיקיפדיה - האנציקלופדיה הפתוחה.
