ע"א 5709/99 – עוד נפתלי נשר נ' כ א ד

6. על פי אישור ממוחשב , שצורף כנספח 6 לתיק המוצגים, המקרקעין עליו נבנתה נרכשו ביום 14/9/05 מהקיבוץ על ידי החייבת והמשיב במשותף, בסכום של 378,742 ₪.

7. ביום 28/11/11 נערך בין החייבת ובין המשיב ופירוק שיתוף (צורף כנספח 2 לתיק המוצגים), במסגרתו [סעיף 7(א)] העבירה החייבת אל המשיב את זכויותיה בנכס ללא תמורה, כאשר הצדדים מסכימים להמשיך להתגורר תחת קורת גג אחת בנכס, ובתקופה זו לא יידרש מי מהצדדים לשלם לרעהו [סעיף 7(ב)].

להלן: "".

8. ביום 24/1/12 ניתן תוקף של להסכם הגירושין ופירוק השיתוף על ידי לענייני משפחה בקריות, כעולה מפרוטוקול הדיון שצורף כנספח 3 לתיק המוצגים.

טענות הנאמן בבקשה ובסיכומיו

9. בבקשה לביטול הענקה ובסיכומיו טוען הנאמן, כי ויתור זה של החייבת על חלקה ללא תמורה במסגרת , הוא בגדר הענקה אסורה לפי סעיף 96(א) לפקודת [], תש"ם – 1980 (להלן: "הפקודה"), הקובע כדלקמן:

"העניק אדם נכסים ונעשה לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן".

10. טוען הנאמן כי במקרה דנן חל סעיף זה, כיוון שבקשת הוגשה ביום 24/6/13, ולפיכך ניתן לראות במועד זה כמועד בו נעשה על ידי החייבת , שבגינו ניתן לחייבת.

בנדון הפנה הנאמן לסעיף 84(א) לפקודה הקובע כי:

"יראו של חייב, בין על פי בקשתו ובין על פי בקשת נושה או נושים, כחלה למפרע בזמן שבו נעשה שבגללו ניתן נגד החייב וכמתחילה בזמן ההוא".

ממשיך הנאמן וטוען, כי היות שהמועד בו נחתם במסגרתו ויתרה החייבת, ללא תמורה, על חלקה בדירה לטובת המשיב, היה ביום 28/11/11 (להלן: "יום ההענקה"), תאריך זה נופל בתוך תקופת השנתיים שממועד תחילת (24/6/13), ומכאן ניתן לקבוע כי בכל מקרה אנו מצויים בגדרה של החלופה האמורה בסעיף 96(א) לפקודה.

(כאן ראוי להעיר כי הן הנאמן והן ב"כ החייבת ציינו כי החייבת הגישה את הבקשה למתן צו ביום 6/5/13, אולם תיק מלמד כי הבקשה הוגשה לבית משפט זה ביום 24/6/13, וכך קבעתי. יחד עם זאת, אין הדבר משנה את טענת הנאמן, שכן גם תאריך זה נופל תוך תקופת השנתיים מיום מעשה פשיטת הרגל).

11. מוסיף וטוען הנאמן, כי היות שמדובר בביטול הענקה בתוך שנתיים ועל פי סעיף 96(א) לפקודה, ממילא אין צורך להתייחס לשאלת כושר פירעונה של החייבת עובר ליום ההענקה, דבר שיכול היה למנוע את ביטולה של ההענקה, כאמור בסייפת סעיף 96(ב) לפקודה.

בכל מקרה, הוסיף וציין הנאמן, החייבת לא טענה שהוגש בתמיכה לבקשה לביטול הענקה (מש/1), כי במועד עריכת , היא הייתה בעלת כל חובותיה לנושיה, גם מבלי לקחת בחשבון את שווי זכויותיה בנכס.

עוד הוסיף הנאמן וטען ודה זו, כי על פי סייפת סעיף 96 לפקודה, יימנע ביטול הענקה אם יוכיח מקבל ההענקה, כי בעת ההענקה היה המעניק כשר פירעון של כל חובותיו, בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה (ע"א 5709/99 לוין נ' שילר פד"י נ"ה(4) 925, 950).

במקרה דנן, להוכחת כושר פירעונה של החייבת במועד הענקה, היה מוטל כולו על שכם המשיב, ככל שהיה ברצונו למנוע את ביטול ההענקה שנעשתה לטובתו. ברם, המשיב לא רק שלא הביא כל ראיה פוזיטיבית להוכחת כושר פירעונה של החייבת, נכון למועד עריכת , אלא שהוא בחר כלל לא להגיש מטעמו, והדבר משמש לחובתו.

12. מוסיף וטוען הנאמן, כי מחצית הזכויות בנכס היו שייכות לחייבת, כפי שעולה ממוצג 1 (אישור רמ"י), מוצג 6 (אישור כי המקרקעין עליהם נבנתה נרכשה במשותף על ידי החייבת והמשיב) ונוסח סעיף 7(א) , שם הגדירו הצדדים את , כ"דירת המגורים המשותפת".

בנוסף, בחלק ו' של דו"ח חובות ונכסים שהגישה גרת בקשה למתן (מוצג 5), ציינה החייבת כי העבירה 50% מהזכויות בדירה למשיב בהתאם .

13. מדגיש הנאמן, כי ויתורה של החייבת על חלקה בנכס לטובת המשיב מהווה הענקה במובן סעיף 96 לפקודה. לכן הוגשה הבקשה הנדונה, שמטרתה להביא לביטול גריעת נכס ממצבת הנכסים של , אשר ארעה עקב הענקת נכס בלא תמורה, בעת שהחייב היה , ובטרם נעשה (ע"א 3853/98 סדן נ' רוזנטל פד"י נ"ז(4) 699; ע"א 5709/99 המוזכר לעיל, עמ' 939).

בנדון מציין הנאמן, כי אפילו נערך הסכם הגירושין בין החייבת ובין המשיב ולא לצורך הברחת נכסים, הלכה היא כי בגדרו של סעיף 96 לפקודה, אין צורך להוכיח קיומה של כוונת מצד המעניק במובן של העדפת נושה, כוונה להבריח נכסים, או פגיעה אחרת בעיקרון המוסרי, וההענקה עשויה להתבטל גם אם לא הייתה מלווה בכוונה בלתי הוגנת מצד המעניק.

14. במקרה דנן הן החייבת והן המשיב ראו בנכס כנכס משותף, ולכן יש לברר אם במסגרת ופירוק השיתוף נערכה ביניהם התחשבנות, שתלמד כי תמורת ויתור על מחצית הזכויות בנכס, קיבלה החייבת מהמשיב כספים ו/או רכוש דומה.

דא עקא, עיון בכל סעיפי , מעלה כי המשיב לא נתן תמורה כלשהי לחייבת כנגד ויתורה על זכויותיה בנכס לטובתו.

הנאמן היה ער לטענתה של החייבת בתגובה לבקשה לביטול ההענקה, ל"איזון" שנערך כביכול בינה לבין המשיב במסגרת הסכם הגירושין, אך סבר כי מדובר בטענה שלא הוכחה, ונטענת "מן הפה אל החוץ", שאין בה אמת.

15. בהינתן כל אלה, סבור הנאמן כי הוכחו כל שלושת היסודות שקיומם מהווה תנאי לתחולת סעיף 96 לפקודה. היינו מדובר ב"נכס", שהיה שייך ל"חייבת", והיא "העניקה" אותו למשיב ללא קבלת תמורה כלשהי.

מדגיש הנאמן כי שמאי שמונה על ידי בית המשפט לשום את שווי הזכויות בנכס (השמאי אלי בוכריס) קבע מיום 7/11/16, כי שווי הנכס במצבו הנוכחי הוא 1,485,000 ₪, סכום שאינו זניח.

16. לכן טוען הנאמן כי יש לקבל הבקשה לביטול הענקה.

טענות החייבת מש/1 וסיכומיה

17. החייבת הגישה תגובה לבקשה לביטול הענקה, וצירפה אליה (מש/1), ותמצית טענותיה כדלקמן:

א. אין עילה להתערב שקיבל תוקף של .

ב. היא ויתרה על זכויותיה בנכס, כיוון שדירת המגורים נבנתה על מקרקעין שהמשיב קיבל מהקיבוץ מכוח זכויותיו כ"", במימונו ובמימון חלקי של מי , בעיקר אמו של המשיב, והלוואת שלמיטב ידיעתה עדיין קיימת.

ג. המשיב אינו קשור להסתבכותה הכלכלית, ואין לו חלק בחובותיה.

18. החייבת נחקרה חקירה נגדית על ביום 3/5/17, במסגרתה ציינה כדלקמן:

א. היא הודתה כי בזמנו היא והמשיב רכשו את המקרקעין עליו בנוי הבית (עמ' 6 לפרו' שו' 25-27).

ב. היא הודתה כי הנכס רשום בחלקים שווים על שם הצדדים (עמ' 6 לפרו' שו' 28-29).

ג. היא הודתה בחתימתה על (עמ' 6 לפרו' שו' 32-35; עמ' 7 לפרו' שו' 1).

ד. היא הודתה כי ויתרה על זכויותיה בנכס לטובת המשיב כיוון ש"אני אישית מעולם לא יכולתי לקנות . א רצה לחזור לקיבוץ, לי לא היה שום קשר לקיבוץ הזה אף פעם, א גדל בו, לי לא הייתה אפשרות לרכוש דירה כלשהי. א רצה לרכוש דירה בקיבוץ שהוא גר בו, התאפשר לו בגלל שהוא לרכוש את הדירה, רכשנו ביחד כי היינו נשואים באותה תקופה, גם לא היה לי עניין בקיבוץ. לא היה לי שום קשר לקיבוץ, שום קשר לכסף לדירה הזאת ולא לזכויות בדירה הזאת" (עמ' 7 לפרו' שו' 4-9).

19. בסיכומיה הדגישה החייבת כדלקמן:

א. רכישת הקרקע ובניית הבית, המימון העצמי, נעשו על ידי המשיב , ועל-ידי נטילת .

ב. נטל המשיב את תשלום על כתפיו.

ג. שיקף את חלוקת הנכסים באיזון בין בני הזוג, החייבת והמשיב, בהתאם לסעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973, במסגרתו הם יכולים להסכים על אודות נכסים שלא יאוזנו ביניהם בזמן הגירושין.

ד. נערך , קיבל תוקף של , ואין מקום להתערב בו, אחרת יפגע עיקרון סופיות הדיון.

ה. גם אין עסקינן , במובנו של סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, אלא עסקינן בחוזה אמיתי.

דיון והכרעה

20. ס' 96 לפקודה קובע כדלקמן:

"(א) העניק אדם נכסים ונעשה לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.

(ב) העניק אדם נכסים ונעשה אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.

(ג) "הענקה", לענין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה –

(1) בשל נישואין ולפניהם;

(2) לטובת קונה או בעל שעבוד ובתמורה בת-ערך;

(3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו."

משמע, הפקודה מבחינה בין הענקות שבוצעו עד שנתיים לפני ו של החייב, שדינן בטלות, בלא קשר לשאלת כושר פרעונו של החייב באותה עת, לבין הענקות שבוצעו בתקופה שבין שנתיים עד עשר שנים קודם לפשיטת הרגל, שאזיי בטלותן מותנית בשאלת כושר פרעונו של החייב במועד ביצוע ההענקה.

ודוק, הנטל להוכיח את כושר הפרעון במועד ביצוע ההענקה מוטל על מי שקיבל את אותה הענקה, קרי, על המשיב, ולא על הנאמן בפשיטת הרגל:

" בעניין זה מוטל על מקבל ההענקה, אשר מבקש כי הנכס יישאר בידיו (ע"א 255/69 פיק נ' הנאמן לנכסי שמואל פיק, פ"ד כג(2) 803 (1969); ע"א 5709/99 הנ"ל, בעמ' 951-950)."

[ע"א 3496/12 עו"ד עמית סייג נ' עו"ד איתן ארז נאמן בפש"ר (פורסם בנבו, 08.04.2013)].

21. הרציונל העומד בבסיס הוראת ס' 96 לפקודה הוא הגנה על נושי החייב מפני פגיעה במסת הנכסים של החייב:

"הרציונל העומד בבסיס הסעיף הוא הגנה על נושי החייב באמצעות ביטול הענקות וולונטריות שנעשו על-ידו עובר , בין אם אלו נעשו ללא תמורה ובין אם בתמורה מופחתת, שכן תוצאתן של הענקות מעין אלו תהא הקטנת נכסי החייב ופגיעה בכושר הפירעון שלו כלפי נושיו …"

[ע"א 8147/13 גרנות ונצ'ורס בע"מ נ' ארנון גיצלטר (פורסם בנבו, 08.11.2015)].

כך גם נפסק כי:

"תכליתו של סעיף 96 לפקודה היא למנוע ביצוע פעולות שיפחיתו בלא תמורה או בלא תמורה הולמת את מסת הנכסים של החייב. זאת, מתוך רצון להגן על כלל הנושים."

[ע"א 2887/13 שמעון נאור נ' חברת אל-יה נר השקעות בע"מ (פורסם בנבו, 16.08.2015)].

22. ממתי נחשב אדם לצורך ביטול הענקות?

התשובה לכך מצוייה בס' 84(א) לפקודה, הקובע כי:

"יראו של חייב, בין על פי בקשתו ובין על פי בקשת נושה או נושים, כחלה למפרע בזמן שבו נעשה שבגללו ניתן נגד החייב וכמתחילה בזמן ההוא".

23. סבורני כי אין מחלוקת בענייננו חל סעיף 96(א) לפקודה, שכן ארע תוך שנתיים מיום הענקה, כפי שציין ופירט הנאמן בבקשתו ובסיכומיו, וכמפורט בסעיפים 9-11 לעיל.

24. משזה מצב הדברים, ממילא שאלת כושר פרעונה של החייבת במועד ביצוע הענקה אינו רלוונטי לשאלת ביטול הענקה לפי סעיף 96(א) לפקודה.

יחד עם זאת אוסיף כי צודק הנאמן ל מקרה, להוכחת כושר פרעונה של החייבת במועד ההענקה מוטל על המשיב, והוא לא עמד בו, שכן אפילו לא הגיש במסגרת הבקשה לביטול הענקה (ראה סעיף 11 לעיל).

25. כן צודק הנאמן בטענתו, לנוכח טענות החייבת, כי אפילו נעשה אין בכך למנוע ביטול הענקה שהתבצעה במסגרתו בהתמלא התנאים לכך (ועל-כך נעמוד בהרחבה להלן), כיוון שאין צורך להוכיח כוונת מצד המעניק במובן של העדפת נושה, כוונה להבריח נכסים או פגיעה אחרת בעיקרון המוסרי, וההענקה עשויה להתבטל גם אם לא הייתה מלווה בכוונה בלתי הוגנת מצד המעניק (ראה סעיף 13 לעיל).

בנדון ראה שלמה לוין ואשר גרוניס, , מהדורה שלישית, עמ' 321.

26. הגנה אפשרית שעומדת לחייבת ולמשיב מצויה בסייפת סעיף 96 לפקודה, והכוונה לכך כי הענקה נעשתה "בשל נישואין ולפניהם" – סעיף 96(ג)(1) לפקודה.

הגנה זו לטעמי, אינה רלוונטית במקרה דנן, שכן לא מדובר בנכס שהגיע למעניק בעקבות נישואיו, אלא בנכס שנרכש על ידי בני הזוג יחדיו, לאחר נישואיהם, כאשר החייבת עצמה הודתה בחקירתה כי עד לעריכת היה מדובר . לפיכך אין כל קשר בין הנישואין של בני הזוג ובין הנכס [השווה לעניין זה – פש"ר(ת"א) 1500-12-14 ארז חבר, מנהל מיוחד נ' כונ"ר ואח' (החלטה מיום 14/2/16)].

אומנם החייבת טענה ובסיכומיה כי המקרקעין ניתנו על ידי הקיבוץ, ובניית הבית נעשתה בעיקר על ידי כספים של מי של החייב, אולם טענותיה אלה לא הוכחו.

הוכח כי המקרקעין נרכשו מהקיבוץ בסכום של 378,742 ₪ על ידי שני בני הזוג (נספח 6 לתיק המוצגים), ולא ניתנו על ידי הקיבוץ ללא תמורה למשיב.

אפילו לא הוכח ע"י החייבת ו/או המשיב כי המקרקעין נמכרו להם ע"י הקיבוץ בהנחה ניכרת ממחיר השוק, מכוח היותו של המשיב "" של חבר קיבוץ.

בכל מקרה לא הובא על-ידי החייבת ו/או המשיב מי מטעם הקיבוץ להעיד על נסיבות מכירת המקרקעין לחייבת ולמשיב ו/או על אודות סכום המכירה (שאולי היה נמוך ממחיר השוק), והדבר משמש לחובת גרסת החייבת והמשיב בבקשה הנדונה, מכח הכלל שבפסיקה על אודות הימנעות מהבאת עדים רלוונטיים שיפורט להלן.

הוכח כי נבנתה בתקופת נישואי הצדדים.

טענת החייבת כי מי של המשיב מימן את רכישת המקרקעין ו/או את בניית הבית, במיוחד אמו של המשיב, לא הוכחה שכן לא הובאו כל מסמכים תומכים בטענה זו.

אף לא הובאו לעדות מי של המשיב, שלא לדבר על כך שהמשיב עצמו בחר שלא הגיש עדות ראשית בבקשה הנדונה.

מצב דברים זה משמש לחובת גרסת החייבת והמשיב בבקשה הנדונה, מכח הכלל שבפסיקה הקובע לאמור, כי צד שנמנע מלהביא עד רלבנטי בהעדר הסבר אמין וסביר, מעורר מדרך הטבע את החשד שיש דברים בגו, וכי נמנע מהבאתו לעדות כי הוא חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה נגדית. לשון אחרת, זה פועל לחובתו, ויש בו בכדי לתמוך בגרסת הצד היריב. על כן, ביהמ"ש רשאי להסיק מאי רלבנטי כאמור, מסקנות מחמירות וקיצוניות נגד מי שנמנע מהבאת העד.

לעניין זה ראה: יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1649, מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע – 2009.

27. גם טענת החייבת כי עסקינן שאושר על ידי ולכן אין מקום להתערב בו, היות שהדבר פוגע בסופיות הדיון, אין בה כדי למנוע בחינת הענקה אסורה על פי סעיף 96 לפקודה, וביטולה, ככל שנמצא כי התמלאו התנאים לכך.

28. ההלכה בנושא ביטול הענקה שנעשתה במסגרת הסכם גירושין ו/או סוכמה היטב של המחוזי בתל אביב, בפש"ר(ת"א) 1500-12-14, שהוזכר לעיל (כב' השופטת פלינר), ונצטט את הדברים:

"סקרתי לעיל את המבחנים הכלליים לאורם יבחן ביטול הענקה. עם זאת, דומה שהתפתח "תת ענף" בנושא זה, וקיימים מבחנים נוספים אותם יש לבחון עת ההענקה הנטענת בוצעה לכאורה במסגרת ו/או ו/או הסכם הפרדת רכוש.

בפס"ד כץ הנזכר לעיל, קבעה כב' השופטת טאובר כדלקמן: 'טרם אדון בהוראות לגופן, אציין כי, על פי ההלכה הנהוגה, כאשר נדרשת הכרעה בעניין נפקות הסכמות אליהן הגיעו בני זוג במסגרת הסכם גירושין או , ראוי לעשות זאת במשנה זהירות ובכפוף לנסיבות המקרה ואמת הסבירות. האמור נובע מכך עשוי להוות ביטוי לרצונם הכנה של בני הזוג לסיים את ביניהם ולעבור למשטר של הפרדה רכושית. רצון זה ראוי כי יכבד'.

בעניין זה קבע העליון בע"א 4374/98 עצמון נ' רפ פ"ד נז(3) 433, 444 כי:

'הכרה בריבונותם של בני הזוג להתנות תנאים בעניין ההסדר הרכושי ביניהם עולה בקנה אחד עם הגישה הרואה בנישואין קשר חופשי בין שני יחידים, המותיר בידם את הברירה לשמור על זהותם הנפרדת… תפיסה זו משמיעה לנו כי גם בין בני זוג, במסגרת האוטונומיה של כל אחד מהם, ובכלל זה בכל הנוגע להסדרת יחסיהם הרכושיים, יש לקיים את עקרון ולאפשר להם, עקרונית, לקבוע את חלוקת הרכוש ביניהם בכפוף למגבלות שנועדו להגן במקרה הצורך על מי מביניהם שנזקק להגנה תוך התחשבות באינטרס המשפחה ויחידיה'.

ובבש"א (ת"א) 12735/07 עו"ד עדי בראונשטיין בתפקידו כנאמן לנכס