ע"א 595/88 – ש. שלמה רכב בעמ נ' דור צמח ואח'

המחלוקת

הצדדים הציגו גרסות שונות לנסיבות התרחשות התאונה: לפי גרסת התובעת, הנהג החל להסיע את הרכב בשער אל תוך , לאחר שעבר את כל הבדיקות הרלוונטיות בשתי העמדות בשער ולאחר שראה כי המחסום הורד, ואז ובמפתיע הרים מחדש מפעיל המחסום את המחסום ובשל כך המחסום פגע בגחון של החלק הקדמי של הרכב. מנגד, לפי גרסת הנתבעים, הנהג החל להסיע את הרכב לכיוון המחסום, לאחר שאמנם עבר את כל הבדיקות אך בטרם הורד המחסום ובטרם התחלף הרמזור בכיוונו של הנהג מאדום לירוק, ובשל כך התנגש הרכב במחסום.

המחלוקת בין הצדדים ממוקדת בשאלת אחריות הנתבעים בנזיקין לתאונה, כאשר במישור הנזק ושיעורו אין, למעשה, מחלוקת, והנתבעים גם לא הציגו שמאי נגדית השמאי מטעם התובעת שצורפה ואף לא ביקשו לחקור את השמאי מטעם התובעת. הנתבע מוחזק אפוא להיות בלתי שנוי במחלוקת.

הראיות שהציגו הצדדים

· , על נספחיהם.

· שנמסרה לתובעת.

· טופס תחקור צבאי שנערך ע"י (ע"י עד ההגנה מר נתנאל שוורץ) לגבי התאונה.

· תמונות בצבע של נזקי הרכב.

· תמונות בצבע של השער ושל המחסום (לא מיום התאונה).

· עדויות שלושה עדים מטעם שני הצדדים בדיון בפניי: מטעם התובעת – הנהג; ומטעם הנתבעים – מפעיל המחסום וכן עורך התחקור הצבאי.

הכרעה

אני מוצא לדחות את התביעה.

כללי – על אופני ההכרעה האפשריים בהתקיים מחלוקת עובדתית

על-פי , על ביהמ"ש לשאוף ככל האפשר להכריע במחלוקת עובדתית המונחת לפתחו ולקבוע איזו מבין הגרסות המנוגדות המוצגות לפניו היא הגרסה הנכונה, בבחינת "". ההנחיה והשאיפה הינן אפוא לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים. יחד עם זאת, אותה הלכה פסוקה מכירה באפשרות שלפיה, לאחר בחינה מעמיקה של שהוצגה ובהיעדר אפשרות להעדיף גרסה עובדתית אחת על פני גרסה נגדית, ביהמ"ש מגיע למסקנה כי לא ניתן להעדיף גרסה אחת על פני גרסה נגדית (מצב של "ספק שקול") וכי, לכן, על ביהמ"ש להכריע את הדין עפ"י נטלי ההוכחה הרלוונטיים, מבלי לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים ובאופן שבו מוטל עליו יפסיד בהליך משלא עלה בידיו להרים את נטל ההוכחה [ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז (5) 333 (1993); בר"ע (מחוזי י-ם) 2271/96 דהן נ' רייכמן (.6.97); בר"ע (מחוזי ב"ש) 642/01 טטרואשוילי נ' זפסלקי (.6.02); בר"ע (מחוזי י-ם) 4114/02 ניסים נ' בן אלי (.7.02); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז – מפעל תחבורה בע"מ (.5.13)].

על-פי , במשפט אזרחי יש לקבוע הרים את המוטל עליו כאשר, בסופו של משפט ועל יסוד מכלול הראיות שהוגשו ע"י כל , יש להסיק נוטה לכיוונו של שנטל ההוכחה מוטל עליו, כלומר שממכלול הראיות מוסק שגרסתו העובדתית של אותו בעל דין הינה מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסתו הנגדית של בעל הדין שכנגד [ע"א 78/04 המגן חברה בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (לא פורסם, 5.10.06); ע"א 8385/09 סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (.5.11); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז – מפעל תחבורה בע"מ (.5.13)].

מן הכלל אל הפרט

לאחר שבחנתי את טענות ואת ראיות הצדדים ובהתבסס על הדין החל הנ"ל, מצאתי להעדיף את גרסת הנתבעים על פני גרסת התובעת, כאשר לפי גרסת הנתבעים (אותה העדפתי) האחריות הבלעדית לקרות התאונה מוטלת על הנהג.

אנמק בקצרה את מסקנתי האחרונה:

· בליבת המחלוקת בין הצדדים השאלה, האם עובר לתאונה הורד המחסום (כגרסת התובעת) או לא הורד (כגרסת הנתבעים). מצאתי להעדיף את גרסת הנתבעים במחלוקת זו ולכן מסקנתי היא כי המחסום לא הורד עובר לתאונה, ומסקנת ההמשך המתחייבת היא שהנהג הסיע את הרכב אל תוך מחסום מורם ולכן התנגש הרכב במחסום.

· אין חולק למעשה כי הנהג הסיע את הרכב לכיוון המחסום, מבלי להסתכל ברמזור הרלוונטי שליד המחסום, ולכן אין בפי התובעת כל גרסה לגבי האור שדלק ברמזור בשעת התאונה. ואילו מעדויות הנתבעים עולה ברורות, כי מדובר במנגנון הפעלה אוטומטי (ללא מגע יד אדם) של הרמזור, שלפיו הרמזור מתחלף מיד מאדום לירוק רק כאשר המחסום מורד ומגיע אל תחתיתו (וכשהמחסום לא בתחתיתו האור הוא אדום). מצאתי לקבל עדויות אלה, שנשמעות סבירות ומשכנעות, וגם בהיעדר כל עדות סותרת. לפיכך ומשאין חולק שבשעת התאונה המחסום לא היה בתחתיתו המסקנה המתחייבת היא, שהנהג הסיע את הרכב כאשר הרמזור הדולק בכיוונו הוא אדום. התרשמתי שהנהג היה ער בעדותו לכך שמסקנה כזו מתבקשת בנסיבות, ולכן העיד הנהג שישנו פער זמנים בין הורדת המחסום לבין הידלקות האור הירוק ברמזור. אך טענה אחרונה זו לא גובתה בכל ראייה וגם עומדת בסתירה לעדויות הנתבעים המשכנעות, אותן מצאתי לקבל.

· חשוב לציין כי, נוכח מיקום הרמזור הנראה בתמונות שהוצגו, משונה ומעורר תמיהה שהנהג לא שם לב לרמזור ולצבע האור הדולק בו בשעת התאונה. השער הרלוונטי בנוי בצורת מנהרה צרה כאשר הרמזור ממוקם בגובה נמוך יחסית ובולט מאוד ביחס לכיוון הנוסעים בשער אל תוך המחנה.

· מצורת השער והמחסום אני מתקשה לקבל כסבירה וכמשכנעת את עדות הנהג לפיה ראה בעיניו את המחסום כשהוא ירוד עובר לתאונה. לפי התמונות שהוצגו, לנהג לא אמור להיות שדה ראייה כה משובח במקום, וסביר שדה הראייה לא מאפשר ראייה כפי זו לה טען הנהג.

· הנהג מסר גרסה שלפיה מפעיל המחסום הרים מחדש את המחסום, ולכן נוצרה ההתנגשות בין הרכב לבין המחסום. לא מצאתי תימוכין בראיות ובהיגיון לגרסה זו. ראשית, הנהג עצמו העלה גרסה זו כהשערה בלבד; שנית, ההשערה מתבססת על הנחה (לפי מפעיל המחסום הבחין לפתע בילדים שישבו ברכב ולכן ביקש למנוע את כניסת הרכב למחנה, למרות שכבר הוריד תחילה את המחסום), אך גם ההנחה לוקה בספקולטיביות ובהיעדר וס (מפעיל המחסום העיד שתפקידו מתמצה בנטילת כרטיס אישור כניסה הנמסר לנהג בעמדת הבידוק הראשונה – והכרטיס ניתן ביחס לרכב על כל יושביו – ובהורדת המחסום, והוא לא מבצע כל בדיקה משלו); ושלישית, מצאתי לקבל את עדות פעיל המחסום, לפיה הוא כלל לא הספיק להוריד את המחסום ולפיה לא ביצע כל פעולה פתאומית כנטען ע"י הנהג.

· הנהג העיד כי מפעיל המחסום קרא לו "עצור" (ר לאותה פעולה פתאומית שלא הוכחה), אך טען כי הוא אינו יודע מדוע פעיל המחסום קרא לו לעצור. הדבר אינו סביר, משהוכח שהשניים שוחחו לאחר התאונה ונוכח חשיבות הדבר עבור הנהג. סביר היה לצפות שהנהג יברר מאז ועד היום מה ומדוע בדיוק עשה ואמר מפעיל המחסום.

· ממצאי התחקור הצבאי תומכים בגרסת הנתבעים. מדובר בתחקור לא מעמיק ודל בראיות לכאורה, אך עדיין בתחקור שלא נטען ולא הוכח שלעורכו הייתה סיבה להעדיף צד כזה או אחר בתאונה. יצוין כי לפי גרסת הנהג, כפי שהובאה בממצאי תחקור זה, הוא לא מסר שהמחסום הורד עד הסוף תחילה אלא דיבר רק על הרמת המחסום.

· לחובת התובעת נזקפת בנסיבות העובדה שמפקדו של הנהג לא הובא לעדות. לפי העדויות שהוצגו בפניי, המפקד לא נכח אמנם בזירת התאונה, אך ילדיו נכחו בה (היו ברכב בשעת התאונה) והוא עצמו הגיע למקום לאחר התאונה ושוחח עם מפעיל השער. יש להניח אפוא שגם למפקד זכורים דברים שמסר לו מפעיל השער, ולו בדיעבד, ואפשר שהיה בעדות המפקד על כך כדי לשפוך אור על נסיבות התאונה.

סיכום

התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעים (שכר שני עדי ההגנה בשתי הישיבות בו חויבו הנתבעים בסך כולל של 1,400 ש"ח) וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 2,000 ₪.

פסה"ד יישלח ע"י המזכירות לב"כ שני הצדדים.

ניתן היום, כ"ט חשון תשע"ד, 02 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.