ע"א 7699/11 – אברהם פלקסר נ' חנינא ברנדס

3. ביום 1.6.1998 סיים המערער את עבודתו במשרד. במקביל להפסקת העבודה התרחשו, בין היתר, אירועים ורים בטיול לארצות הברית של עובדי המשרד, אליו המערער לא הגיע במפתיע, על אף שהיה אחראי על סידוריו המנהליים, הוא לא הודיע על כך ואף לא ניתן היה לאתרו. לאחר מקרה זה נודע למשיב כי בשבוע שקדם לאותה החופשה גרס המערער, באמצעות מזכירות המשרד, כמות גדולה של מסמכים שונים ואף יצא מהמשרד בשעת לילה כשהוא בשתי מזוודות.

4. ביום 30.12.1999 כונסה מסיבת עיתונאים על ידי העיתונאי מר יואב יצחק במהלכה הוצג תחקיר אותו הוא ערך, לפיו מר ויצמן, אשר כיהן בעת ההיא כנשיא המדינה, קיבל לידיו סכומי כסף גדולים מידידו אדוארד סרוסי. במסגרת התחקיר נטען כי כספים אלו הופקדו , שכאמור נוהל על ידי המשיב, ומשם "נותבו" לחשבונותיו של מר ויצמן עצמו . התחקיר התבסס על מסמכי שהגיעו לידי יואב יצחק. טרם פרסום התחקיר, ביום 20.12.1999 פנה יואב יצחק ללשכת הנשיא וביקש את התייחסותו למספר שאלות הנוגעות להעברות הכספים . מר ויצמן ביקש להיוועץ בעניין זה עם המשיב. לצורך כך ביקש המשיב לעיין בתיק הנאמנות. ואולם, תיק הנאמנות לא נמצא במחלקת החשבות ובמשרד, ונותר ממנו אך מספר מצומצם של מסמכים. החיפושים הנרחבים שנעשו לאיתור התיק לא נשאו פרי. כך גם לא נמצאו מסמכי המקור של אותם המסמכים שפורסמו על ידי העיתונאי יואב יצחק.

5. נוכח השתלשלות הדברים האמורה, התעורר חשדו של המשיב כי המערער אחראי להיעלמותם של המסמכים. המשיב שיתף בחשדו זה את מר ויצמן וגורמים נוספים שעמם נועץ בעניין. דבר החשד הגיע אף לידיעת אמצעי התקשורת. בהמשך לאמור, ביום 5.1.2000 שלח המשיב מכתב תלונה דאז, השופטת עדנה ארבל, בו נאמר כי הוא חושד שמסמכי נלקחו או הועתקו על ידי המערער. כך, בין היתר, נכתב: "למען הזהירות אני מבהיר כי אין לי הוכחות ברורות למעורבותו [של המערער, צ.ז.] אך הנסיבות, וכן הצגת העתקי המסמכים ורים בידי מר יצחק, מחש אותו בכך" (להלן: התלונה).

העבירה את התלונה לחקירת המשטרה. במסגרת הליכי החקירה נעצר המערער לשישה ימים. בסופו של דבר, ביום 8.3.2001 החליטה פרקליטות מחוז תל אביב (פלילי) לסגור את תיק החקירה "מחוסר ראיות".

6. לאחר הדברים האלו, הגיש המערער המחוזי תביעה כנגד המשיב בה עתר לתשלום פיצוי בסכום של 5,000,000 ש"ח, בגין הנזקים שנגרמו בשל מעשי המשיב, בעילות לפי : כבוד האדם וחירותו, הוצאת , שקר מפגיע . במסגרת התביעה טען המערער כי לא היה לו כל חלק בהעברת מסמכים או מידע למר יואב יצחק, וכי למשיב לא היה כל יסוד לחשוד בו כי הוא עשה כן. לטענת המערער, המשיב העליל עליו עלילת כזב ולתמיכתה אף תיאם . המניע לעלילה, טען המערער, הוא חשיפת מסמכי של מר ויצמן, אשר העמידה את המשיב באור שלילי כמי שלא הקפיד על סודיות ענייני לקוחותיו, וכדי להמעיט מאחריותו ולגלגל את האשמה הלאה, בחר בו המשיב "כשעיר לעזאזל" בעניין זה.

של המחוזי

7. המחוזי, רחב היקף, בחן לעומק את טענות הצדדים ואת ודחה את תביעת המערער על כל חלקיה. בית המשפט לא קיבל את טענת המערער כי המשיב העליל עליו עלילת כזב וקבע כי היה יסוד לחשדותיו של המשיב.

הדגיש כי אין צורך לקבוע האם המערער הוא זה שהעביר את המסמכים במישרין או בעקיפין ליואב יצחק, שכן השאלה בה יש להכריע, אינה אלא האם, בנסיבות המפורטות, חשדו של המשיב במערער והגשת התלונה בגינו היו סבירים. הובהר, כי "החשד עשוי להיות סביר גם אם בדיעבד מתברר שאין הוא נכון". בכדי להכריע בשאלה זו בחן בית המשפט את ורה במכלול הנסיבות אשר היה בהן להקים את חשדו של המשיב. כך, בין היתר, נקבע כי מסמכי , ובהם החשבון הנדון, הוחזקו בתיקיית החשבות או לחלופין תויקו על ידי המערער עצמו, באופן, שהלכה למעשה, הם היו נגישים אך ורק לו; נקבע כי מקורם של מסמכי הנאמנות שהגיעו לידי יואב יצחק הוא במשרד, ומועד היעלמותם המדויק מהמשרד אינו ידוע, אך הוא התרחש בתקופה בה עבד המערער במשרד, וכי המשיב לא היה מודע להיעלמותם של המסמכים עד ל"פיצוץ הפרשה". חיזוקים נוספים לחשד מצא במידע אותו קיבל המשיב מעמיתו למקצוע ומכרו, עו"ד כהן, לפיו מהשיחות אותן ניהל עו"ד כהן עם המערער (לאחר שזה עזב את המשרד) עלה כי הוא נוטר טינה למשרדו של המשיב ומחזיק במידע ור בענייני מס , אשר יכולים להזיק למשרד. נקבע גם כי החיפוש שנערך במשרד לאיתור מסמכי מייד לאחר פנייתו של יואב יצחק למר ויצמן היה יסודי ולא הניב כל תוצאה. לצד האמור, בית המשפט קבע כי דפוסי התנהגותו החריגים של המערער, כגון היעלמות מהמשרד לפרקי זמן ממושכים ועוד (עליהם העידו אנשי המשרד), אינם כשלעצמם יכולים להוות תשתית לחשדותיו של המשיב, אלא הם לכל היותר בגדר "רקע" לדברים בלבד.

דחה את טענת המערער כי המשיב פרסם בכך ששיתף בחשדותיו את הנשיא ויצמן ומספר מצומצם של שותפים במשרד, ונועץ בעניין בעו"ד חיצוני – עו"ד דן שיינמן. נקבע, כי: "ברנדס היה נתון תחת חובה חוקית או לכל הפחות מוסרית לגלות את חשדו ללקוח ולשותפים והייתה לו זכות לפרוש את פרטי החשד לפני שבו נועץ". כך גם נקבע, כי גם אם דברי המשיב שנאמרו במסגרת זו אינם חוסים תחת הגנת "אמת דיברתי", הרי שמתקיימת לגביו חזקת תום הלב הקבועה בסעיפים 15(2) ו-(3) לחוק איסור , תשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור ), שעניינה הוא חובה מוסרית לפרסם את הדברים, והגנה על עניין אישי כשר של המפרסם. כן נקבע, כי לא מתקיימים תנאיה של חזקת היעדר הקבועה בסעיף 16(ב) לחוק איסור , זאת כיוון שהמשיב נקט באמצעים סבירים לבחון את אמיתות החשד. באשר לפרסומים השונים בכלי התקשורת, בהם פורסם כי המשרד שוקל להגיש תלונה כנגד המערער, נקבע כי אין ראיה הקושרת את המשיב לפרסומים אלו, וייתכן שהמידע הגיע לכלי התקשורת ממקור אחר, כמו בא כוחו של הנשיא ויצמן, עו"ד יעקב ויינרוט.

כך גם נדחתה טענתו של המערער כי התלונה כשלעצמה מהווה . נקבע כי התלונה הוגשה מתוך אמונתו של המשיב באמיתות החשד במערער, כאשר המשיב נקט בצעדים סבירים לבירור אמיתותה, וכי התלונה נוסחה באופן זהיר ומסויג. לפיכך נפסק כי התלונה חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור – הגנת הגשת תלונה . נוכח קביעה זו אף נדחתה טענת המערער כי הגשת התלונה מקימה אחריות בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות.

כמו כן, דחה את טענותיו של המערער כי המשיב הוציא דיבתו רעה בכך שמסר לחוקרי המשטרה כי הוא נטל, ללא היתר, סכומים של 200,000 ש"ח ו-10,000 דולר מכספי המשרד, וכן זייף את הסכם העסקתו. נקבע כי שלוש אמירות אלו חוסות תחת ההגנה הניתנת לפרסום שהוא תלונה הנמסרת לרשות החוקרת. מכל מקום, נקבע כי בנוגע לסכום של 200,000 ש"ח, המשיב ראה את המערער כזכאי לסכום זה, ועיקר טרונייתו של המשיב בעניין זה הייתה כלפי שאפשר את המשיכה בניגוד להוראות המשרד. בנוגע לסכום של 10,000 דולר, נקבע כי לא הובאה ראייה המאפשרת להכריע באופן אובייקטיבי על גורל הכסף, אך גרסת המשיב סבירה יותר ולפיכך אף אמירת המשיב בעניין זה אינה בגדר .

לאחר דחה את התביעה על כל חלקיה, בבואו לבחון את רכיב ההוצאות נדרש בית המשפט להתנהלותם של באי כוח המשיב, וכך קבע: " והיקף החיוב בהן הם עניין לענות בו. התנהלות הצדדים במשפט היא גורם בן משקל בגדרה של החלטה כזאת. בעניין דנן הגעתי לכלל מסקנה שהתנהלות באי כוח הנתבע חרגה מן התחום הראוי עד כדי כך שהניחה מעקשים על דרכו של בית המשפט". בית המשפט הוסיף ופרט כי לאורך הדיונים עלבו ו של המשיב במערער (אשר לא היה מיוצג), השפילו אותו באופן קשה וחריף, הפריעו לחקירותיו הנגדיות באופן תדיר, והדברים הגיעו עד כדי התיאור הבא:

"עיון בפרוטוקולים של עדויות העדים החשובים במשפט מראה כי בקושי ניתנה לתובע נגדית הולמת. קשה לתאר את היקף ההתערבות של פרקליטי הנתבע במהלכי החקירה הנגדית של עדי המפתח. אף על פי שבסופו של דבר, כיוון שהגנתי על זכותו של התובע לחקור את העדים, כל חקירה וחקירה מיצתה את עצמה, הדבר העמיס והכביד הכבדה יתרה על זמן השפיטה. גרוע מזה; קשה לבדוק היום איזו התערבות גרעה מן התכליתיות של החקירה הנגדית".

בשל נסיבות אלו חויב המערער בהוצאות המשיב בסכום של 40,000 ש"ח בלבד.

כלפי זה הוגש הערעור שבפנינו.

טענות הצדדים

8. בתמצית ייאמר, כי המערער משיג הן על קביעותיו העובדתיות של המחוזי והן על המסקנות המשפטיות שהוסקו מהן. המערער שב את המבססת לשיטתו את , ואשר לטענתו יש בה להפריך את גרסת המשיב ואת קביעות . כך, מונה המערער שורה של ראיות אשר לשיטתו בית המשפט התעלם מהן, ואשר יש בהן כדי להוכיח כי המשיב ידע על היעלמות מסמכי מהמשרד זמן רב לפני פרסום התחקיר של מר יצחק. באופן דומה תוקף המערער את קביעות בית המשפט בדבר נגישותו למסמכי ; מהות המידע שסיפק עו"ד כהן למשיב והרלוונטיות שלו לצורך וס חשדו של המשיב; קיומו של חיפוש במשרד המשיב מייד עם פנייתו של יואב יצחק לנשיא ויצמן. מכל מקום טוען המערער, כי אין הצדקה עובדתית ומשפטית להחלת ההגנות הקבועות בחוק איסור על הפרסומים שהמשיב אחראי להם.

כך גם טוען המערער כי עדותו המכרעת של יואב יצחק סוכלה משום שבשל טענת שהעלו באי כוח המשיב נפגעה יכולתו לחקור אותו. על אף מצב דברים זה, טוען המערער, זקף לחובתו את החללים בעדותו של יצחק, משום שהוא לכאורה לא העמיק בחקירתו, ולא לחיסיון אשר בפועל מנע ממנו לעשות כן. לטענתו, היה על בית המשפט לזקוף לחובת המשיב את התנגדותו להסרת החיסיון העיתונאי. לטענת המערער חיסיון זה כבר נפרץ בעבר בראיון שהעניק יואב יצחק בסוגיה זו. ומכל מקום, לטענתו, היה מקום להסיר את החיסיון מאחר שמדובר בראיה רלוונטית ומהותית ולא ניתן להישען בעניין זה על ראיות אחרות.

כמו כן טוען המערער כי במהלך השנים הארוכות בהן התבררה תביעתו, עניינו לא זכה להליך הוגן ולבירור מלא. לטענתו, דרך ניהול הדיון הייתה בעייתית בהיבטים רבים. כך, נמנעה ממנו, על ידי ו של המשיב, האפשרות לקיים ונגדיות אפקטיביות, כאשר באי כוח המשיב שבו וקטעו את החקירות ואף השיבו על שאלות במקום העדים. לטענת המערער, מעיון בפרוטוקול ניתן ללמוד על היקף ההפרעות ומידת פגיעתם בניהול תביעתו. בשל התנהלות זו, טוען המערער, נפגעה יכולתו לחקור נגדית את המשיב ועדיו ולפיכך לא היה רשאי לבסס את קביעותיו על עדויותיהם.

9. מנגד, המשיב דוחה את טענות המערער. לטענתו כל תכלית הערעור היא הטרדתו, ואין כל פגם בקביעותיו העובדתיות ובמסקנותיו של המחוזי. המשיב פורש את אשר, לטענתו, מצביעה על מעורבותו הברורה של המערער בהיעלמותם של המסמכים. בנסיבות אלו, טוען המשיב, כל הפרסומים המיוחסים לו חוסים תחת הגנת "אמת דברתי" הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור . עוד טוען המשיב, כי מעשיו אף חוסים תחת הגנת הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור . המשיב דוחה את הפרשנות לה טוען בעניין זה המערער. לשיטתו, אין הכרח כי נתבע יוכיח את תום ליבו באמצעות החזקות הקבועות בסעיף הנ"ל, מאחר שהן חזקות ראייתיות גרידא. מכל מקום המשיב טוען כי תום ליבו הוכח הן בסיוע החזקות הקבועות בסעיפים 15(2), (3) ו-(8) והן באופן עצמאי.

לטענת המשיב, עלה בידו להראות כי בשל מכלול הנסיבות שקיומן הוכח, חשדו במערער היה סביר, אף אם בדיעבד יכול להתברר שחשד זה היה שגוי. המשיב שב וטוען כי הפרסומים שהמערער רואה בהם משום היו סבירים ומידתיים וההגנות הקבועות בחוק איסור חלות עליהם. כמו כן, המשיב טוען כי בשונה מטענות המערער, הרי שעדותו של מר יואב יצחק אינה עדות חשובה ומכרעת, מאחר שהשאלה שנדרשה לבירור באמצעותה היא האם במועד הגשת התלונה חשדו במערער היה סביר מבחינה סובייקטיבית, ולפיכך אין נפקות לשאלת המקור העיתונאי. מכל מקום, טוען המשיב, הוא כלל לא התנגד להסרה מלאה של החיסיון כי אם להסרה חלקית. לגופם של דברים טוען המשיב, כי אף אם יואב יצחק היה נחקר על המועד בו נודע למשיב לראשונה על היעלמות המסמכים לא הייתה לכך נפקות ראייתית, שכן עדות זו הייתה בגדר השערה או לכל היותר .

באשר לאופן בו התנהל הדיון, טוען המשיב, כי המחוזי הרחיק לכת בתיאור מידת התערבותם של באי כוחו שערך המערער, וכי בפועל לא נשללה מהמערער הזכות לחקירה נגדית. המשיב מציין כי שלב ההוכחות היה ארוך מאוד וכלל 21 ישיבות (!). הסיבה להתנגדויותיהם התכופות של באי כוחו, טוען המשיב, היא חוסר בקיאותו של המערער בכללי ניהול החקירות, ניסיונותיו להטעות עדים ובזבוז הזמן שנגרם עקב התנהלותו.

דיון והכרעה

10. כבר בראשית הדברים ייאמר כי לא מצאתי עילה להתערב בתוצאה אליה הגיע המחוזי. המחוזי בחן לעומקן את העדויות השונות ואת שהונחה בפניו ועל בסיסן קבע את ממצאיו. קביעותיו אלו נומקו ועוגנו בראיות ובהוראות הדין. ידועה ההלכה בדבר היקף התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות אשר נקבעו על ידי הערכאה המבררת. התערבות זו תהא מצומצמת ושמורה למקרים חריגים: "מושכלות ראשונים הם כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית על יסוד הראיות, אלא במקרים חריגים בהם נפלו פגמים או טעויות מהותיים בהחלטה, היורדים לשורש הדברים" (ע"א 8557/06 עיריית פתח תקווה נ' חב' אולימפיה בניה השקעות ופיתוח בע"מ, פסקה 9 (15.09.10)). על אף טענותיו של המערער כי של המחוזי רצוף בטעויות עו