ההחלטה
- טיפול אישי על ידי צוות מקצועי
- הטיפול יושלם תוך 5 ימי עסקים. אם הבקשה לא תאושר, התשלום יוחזר במלואו.
פסקי דין רכישה ו או הסרה יכולים להתעכב או לא להיות מאושרים כלל על ידי מערכת האתר - והתשלום יוחזר במלואו כמובן תוך 7 ימי עסקים מרגע החלטת ההנהלה וייתכן כי יותר. הסרת פסק דין הינו פסק הדין בלבד ולא כולל שום דבר נוסף כמו כתבה, סקירת משרד וכד'.
ב"כ – עו"ד ליאב עמר
ב"כ – עו"ד אושי אלמליח
1. לפניי תביעת התובע לתשלום הפרש, גמול בגין עבודה וזכויות סוציאליות נוספות בגין תקופת עבודתו וסיומה בסך 231,936 ₪.
2. אביא להלן את העובדות שאינן שנויות במחלוקת, טענות הצדדים, אתאר את עיקר הדיון שהתקיים, ואפרט את הכרעת בית הדין.
העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים
3. הנתבעת הינה חברה בע"מ, הרשומה בישראל, ועיקר עיסוקה בייצור, עיצוב והתקנות מורכבות של חלקי פנים לרכבים במפעלה שבאזור התעשייה "כנות".
4. התובע הועסק אצל הנתבעת החל מחודש 1/2009 ועד להפסקת עבודתו בחודש 9/2018 בעקבות תאונה שהיה מעורב בה.
5. תלושי השכר משקפים נאמנה את התשלומים ששולמו לתובע.
6. התובע התגורר בעיר אשדוד ובמסגרת עבודתו הוא נדרש לאסוף עובדים מסביבתו לעבודה וממנה לביתם ברכב של המעסיק אשר הוצמד אליו.
טענות התובע
7. לטענת התובע הסתיימו באופן המזכה את התובע ומגיע לו לפיכך הפרש פיצויי .
8. שכרו של התובע הופחת החל מחודש 7/2016, ולפיכך הוא זכאי לטענתו להפרשי שכר ממועד זה ועד למועד הפסקת עבודתו.
9. כמו כן נטען כי עד לאמצע 2016 נדרש התובע להסיע את עובדי הנתבעת בדרכו לעבודה וממנה לביתו 5 ימים בשבוע, ולפיכך הוא זכאי להפרשי שכר וגמול בגין עבודה בגין שעות אלה.
10. נטען כי התובע הועסק 10 שעות ביום, והנתבעת ניכתה שעה הפסקה על אף שלא שהה בהפסקה יותר מחצי שעה ביום, ולפיכך עתר לשכר וגמול בגין עבודה .
11. התובע עתר לחלף הפרשה לפנסיה בגין הפרשי השכר לטענתו, להפרש וחופשה.
טענות הנתבעת
12. לטענת הנתבעת 8.33% משכרו של התובע הופקדו מדי חודש בחודשו ולפיכך לא נותרה לו זכאות להפרשי כלשהן. אפילו במועד בו היקף משרתו צומצמה בעקבות המלצת רופא תעסוקה, הופקדו בגינו 8.33% מהשכר ערב ההפחתה, ובכך הפקידה עבורו הנתבעת לפיצויים ביתר.
13. טענת התובע להפרשי שכר בגין הפחתת שכרו לכאורה אינן ברורות. בשנת 2016, ובעקבות מצבו הרפואי של התובע, ובהמלצת רופא תעסוקתי מטעמו ולבקשתו של התובע הופחת היקף משרתו, ושכרו שולם בהתאם.
14. באשר לטענות התובע להפרשי שכר וגמול בגין עבודה עקב ביצוע הסעות – בתחילת עבודתו של תובע סוכם עמו כי יוצמד אליו רכב ובלבד שיאסוף בדרכו לעבודה עד 4 עובדים ויחזיר תם בסוף יום העבודה, ובנוסף ישולמו לו 500 ₪ נטו בגין הזמן שהתווסף בעקבות כך. התובע והעובדים התגוררו באשדוד והוא נדרש להסיע אותם בדרכו לעבודה מביתו זמן קצר.
15. באשר לטענות התובע לזכאותו בגין הפרשי שכר ושעות נוספות בגין היקף העבודה שבוצעה על ידו טענה הנתבעת כי עד לחודש 7/2016 עבד בין השעות 07:00 ל- 17:00 במשך 5 ימים בשבוע, ובכל יום היה זכאי לשעת מנוחה על חשבונו. החל מ-7/2016 התובע עבד 6 שעות ביום בין השעות 07:00-13:00, 5 ימים בשבוע.
16. באשר ליתר רכיבי התביעה הכחישה הנתבעת את זכאותו של התובע בגינם וטענה כי שולמו לתובע מלוא הזכויות הסוציאליות המגיעות לו, וכי טענותיו של התובע בתביעה לאקוניות.
17. הנתבעת העלתה טענת קיזוז בגין הלוואות שניתנו לתובע ולא הוחזרו בסך 13,126 ₪.
ההליך בבית הדין
18. ביום 4.11.21 התקיים דיון מקדמי בפני חברתי כב' השופטת שגית דרוקר, בסיומה ניתן צו להגשת עדות ראשית.
19. התובע הגיש עדות ראשית מטעמו, מטעם ליאת איילי ושלמה רווח. הנתבעת לא הגישה תצהירים מטעמה.
20. בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 12.6.23 התייצבו התובע ומר שלמה רווח והם נחקרו על . התובע משך את תצהירה של ליאת איילי[1] וביום 15.6.23 נשמעו סיכומי הצדדים בעל פה.
21. הדיונים תועדו בהקלטה ופרוטוקולי הדיונים, ההוכחות והסיכומים, תומללו ונסרקו לתיק ביום 31.7 וביום 1.8 בהתאמה.
דיון והכרעה
22. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עיינתי היטב בכתבי הטענות על נספחיהם, ובסיכומי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה הקטן ולהלן נימוקי .
הערות פתיחה
23. תחילה יוער כי התובע זנח כבר בשלב הגשת מטעמו את התביעה לחלף הפרשה לפנסיה, וחופשה ובסיכומיו זנח אף את התביעה להשלמת לאחר שהוכח כי לתובע שולמו פיצויי בשיעור גבוה מהסכום שהיה זכאי לו לשיטתו ולפיכך תביעותיו של התובע ברכיבים אלה נדחות כבר בשלב הזה. נוכח האמור, המחלוקת העיקרית שנותרה נטושה בין הצדדים הינה באשר לזכאותו של התובע להפרשי שכר בשל הפחתת משרתו ביולי 2016 ובתביעה לגמול בגין עבודה נוכח היקף העבודה במפעל ובגין הסעות העובדים.
24. עוד נבקש להטעים כי הנתבעת בחרה שלא להגיש ראיות בהליך דנן. אומנם, אין חובה על נתבע להביא עדים מטעמו התובע והוא רשאי להוכיח כי אין ממש בטענות תובע מעדות התובע עצמו וממסמכים שיוגשו באמצעותו[2]. עם זאת, ההלכה הידועה[3] בעניין זה קובעת כי אי הבאת עדות או ראיה רלוונטית תפעל לרעת מי שנמנע להציגה:
"כלל נקוט בידי מימים ימימה, שמעמידים בחזקתו, שלא ימנע ראיה, שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".
25. הצדדים בתיק דנן היו חלוקים על מהותו של בין הצדדים באשר לשעות העבודה, תשלום בגין זמן הנסיעה וכיו"ב עניינים עובדתיים. לפיכך, בהעדר אסמכתאות בכתב שמחובתה של הנתבעת לערוך באשר למהותם של תנאי העבודה ושעות עבודתו של התובע, הימנעותה מלהעיד גורמים שהיו יכולים לשפוך אור על הפלוגתאות בין הצדדים בעניין זה, תיזקף לחובתה.
התיישנות
26. בדיון המקדמי, העלתה הנתבעת לראשונה ובלשון בא כוחה[4]:
"נאלצתי להתמודד עם מאוד לא מבואר . מהדברים שעולים כאן היום אנו עומדים על ככל שהתביעה מתייחסת לתקופה של בין 2009 עד 2013."
27. בסיכומיו טען התובע כי מדובר שצריכה להיטען , ומשלא נטענה הרי שדינה להידחות.
28. המסגרת הנורמטיבית המתווה את עקרונות ההתיישנות הכללית מעוגנת בחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות" או "החוק").
29. סעיף 2 לחוק קובע את עקרון :
"תביעה לקיום זכות כלשהי נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע , לא יזקק לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה".
30. סעיף 3 לחוק ההתיישנות קובע מגבלה באשר להעלאת הטענה שלפיה:
"אין נזקקים אם לא טען הנתבע טענה זו לאחר הגשת התובענה".
31. סעיף 5 לחוק קובע, כי של תביעה שאינה במקרקעין היא 7 שנים.
32. של התובע נוסח בצורה לאקונית, ולא ברור ממנו אם כלל נתבעו זכויות בגין תקופה העולה על :
א. התביעה ל"הפרשי שכר עקב הפחתת שכר" הינה בגין התקופה שמחודש 7/16 ועל כן ברי כי לא התיישנה;
ב. התביעה ל"הפרשי שכר וגמול עקב ביצוע הסעות" נעדרת פירוט ולא נאמר בה מפורשות בגין איזו תקופה עותר התובע לפיצוי. אמנם צוין בסעיף 24 כי "התובע ביצע הסעות לעובדי הנתבעת בסמוך לתחילת עבודתו ועד לאמצע שנת 2016", אולם החישוב שנערך בסעיף 32 מתבסס על תקופה בת 7 שנים בדיוק[5];
ג. גם בתביעה ל"שכר וגמול שלא שולמו" לא פירט התובע בגין איזו תקופה נערך החישוב, אולם הוא עתר בסעיף 36 לכתב התביעה לפיצוי בעניין זה בגין 37 חודשים בלבד;
ד. גם בתביעה להפרשי פנסיה, הבראה וחופשה לא ציין התובע בגין איזו תקופה הוא עותר לפיצוי ולא טרח לפרט את התחשיב שעומד בבסיס תביעתו בעניין זה;
33. מכאן, עקב חוסר הבהירות שבטענותיו של התובע בכתב התביעה, אי העלאת לא תיזקף לחובתה של הנתבעת ומקובלת עליי טענתה כי רק בדיון המקדמי למדה מב"כ התובע כי בטענותיו הוא עותר לזכויות החורגת .
34. טענות התובע בעניין זה לא היו נהירות לאורך ההליך כולו ואפילו בסיכומיו לא ניתן היה להתחקות אחר חישוביו של התובע, אם הן חורגות מתקופת ההתיישנות או לאו. כך, מחד גיסא התנגד התובע בסיכומיו להעלאת מאוחרת ומאידך גיסא טען כי התובע זכאי לזכויות בגין תקופה של 7 שנים שקדמו להגשת התביעה[6] בלבד.
35. על כן אני סבור כי הנתבעת העלתה בהזדמנות הראשונה, ועל אף שכלל לא ברור אם התובע עותר לזכויות החורגות ממילא לא ייפסקו לו זכויות בגין תקופת עבודתו הקודמת ליום 31.8.13 (בשים לב למועד הגשת התביעה ביום 31.8.20).
היקף שעות העבודה
36. תחילה נבקש לעמוד על היקף שעות עבודתו של התובע במפעל, ללא קשר לזמן הנסיעה לעבודה שהוארך עקב ההסעה של העובדים.
37. התובע לא פירט את מתכונת העבודה במפעל והסתפק בטענה כי נדרש לצאת מביתו מדי יום ב- 6 בבוקר וחזר לביתו בשעה 18:00[7]. לאורך המשפט, הן והן בעדותו בפנינו, גרסתו של התובע בעניין זה התרחבה.
38. טענה הנתבעת כי התובע עבד במתכונת עבודה קבועה, 5 ימים בשבוע מהשעה 07:00 ועד השעה 17:00, ושהה בהפסקה למשך שעה ביום.
39. שוכנענו כי גרסתה של הנתבעת לגבי מתכונת העבודה במפעל, לפיה העבודה התבצעה 5 ימים בשבוע, מהשעה 07:00 ועד השעה 17:00[8] מהימנה. התובע העיד כי היה צריך להגיע לעבודתו עד השעה 07:00[9] וכי העובדים במפעל היו מסיימים את העבודה בשעה 17:00[10] ותמך בכך בגרסתה של הנתבעת.
40. לפיכך, המסגרת הכללית של שעות עבודתו של התובע במפעל הייתה 10 שעות ברוטו. עם זאת, הצדדים היו חלוקים לגבי אורכה של ההפסקה אותה יש לנכות מהמסגרת הכללית. הנתבעת טענה לשעת הפסקה בעוד התובע טען לחצי שעת הפסקה ביום לכל היותר[11].
41. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ובהתחשב בכך כי הנתבעת לא הגישה ולא חקרה את התובע לעניין משך ההפסקה הגעתי לכלל מסקנה, כי החל מיום תחילת עבודתו, התובע שהה בחצי שעת הפסקה מדי יום כטענתו.
42. מכאן, מתכונת העבודה של התובע הייתה 9.5 שעות עבודה ביום, שהם 47.5 שעות בשבוע עד יולי 2016 שאז אין חולק כי היקף משרתו קטן משמעותית וככלל לא בוצעו על ידי התובע .
43. היקף העבודה בשל הסעות עובדים
44. סעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 מגדיר מהן שעות עבודה: "שעות עבודה" פירושו – הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה".
45. ככלל, שעות בהן עשה עובד דרכו אל מקום העבודה, אינן שעות בהן "עמד העובד לרשות העבודה" כלשון החוק ועל כן אינן מזכות בתשלום שכר[12]. נפסק כי אין לכלול את הזמן בו נסע העובד ממעונו למקום עבודתו ובחזרה ממנה, כשעות עבודה המזכות בשכר, זאת מן הטעם שהעובד אינו עומד לרשות העבודה בעת הנסיעה[13].
46. בהיעדר , , או חוזה בין הצדדים המורה כי זמן הנסיעה יחשב כשעות עבודה, וככל שהעובד בדרכו לעבודה אינו מסיע בעצמו עובדים למקום העבודה ומחזירם לביתם, אין הוא זכאי או גמול בגין זמן זה[14].
47. בענייננו, אין חולק כי התובע הסיע עובדים למקום העבודה והחזירם לביתם לאחר העבודה. לפיכך, על יסוד הפסיקה שהובאה לעיל, ברי כי התובע זכאי עבור זמן הנסיעה, שהתווסף לזמן הנסיעה הרגיל אלמלא אסף עובדים לעבודה.
48. התובע טען כי אלמלא הסיע עובדים היה זמן הנסיעה בין 12-15 דק[15] מביתו לעבודה. טען כי זמן הנסיעה היה 20 דקות[16].
49. גרסתו של התובע לא נסתרה, הוא לא נחקר עליה והנתבעת לא הגישה ראיות מטעמה כאמור. עם זאת עקב חוסר האח בין עדותו הראשית בעניין זה, ובשים לב כי מסר לנו את זמן הנסיעה לעבודה מבלי לפרט את זמן הנסיעה מהעבודה לביתו, ובהינתן כי שעת החזרה הביתה היא בשעת תנועת שיא, ולאחר בדיקת המרחקים בגוגל מפות ועל פי שכל הישר, אני סבור כי נכון להעמיד את זמן הנסיעה של התובע לעבודה וממנה, ללא הסעת העובדים על חצי שעה לכל כיוון לפחות ועל סך כולל של שעה ביום.
50. כאמור טענתו הבסיסית של התובע, טרם הורחבה ובעדותו, הייתה כי יצא מביתו בשעה 6 בבוקר וחזר לביתו ב- 18:00 וגרסתו לעניין זה לא נסתרה, ובהעדר ראיות מטעם הנתבעת היא מקובלת עלינו.
51. מכאן, ובשים לב לגרסתו של התובע לגבי מועד היציאה מהבית ומועד החזרה מהעבודה שלא נסתרה כאמור, אנו קובעים כי הסעת העובדים לעבודה וממנה האריכה את זמן הנסיעה בשעה ביום, ועל זמן זה זכאי התובע לתשלום.
52. עם זאת, שוכנענו כי התובע קיבל תשלום בגין זמן הנסיעה בדמות " הנסיעה" ונסביר.
53. התובע הודה בעדותו כי קיבל 500 ₪ נטו שהם כ-800 ₪ ברוטו לחודש בגין הסעת העובדים לעבודה וממנה לביתם[17].
54. בשים לב כי שכרו של התובע, בתקופה בה הסיע עובדים עמד על 7,000 ₪ ברוטו, הרי ששכרו השעתי עמד על 37.63 ₪[18]. על כן, בגין שעת עבודה ביום הוא היה זכאי לשכר של 188.15 ₪ לשבוע[19] ולסך של 809 ₪ לחודש[20]. בשים לב כי בתלושי שכרו שולמו לתובע סכומים הנעים סביב סכום זה, הרי שנחה דעתי כי התובע קיבל תשלום מלא בגין הסעת העובדים.
אכן בתלושי השכר, הסכום ששולם בגין החזר הוצאות הנסיעה השתנה, לעיתים נפל מ-800 ₪ ולעיתים עלה על סכום זה. לא מצאתי לנכון לעשות חישוב מדויק, מדי חודש בחודש, בהעדר פירוט ימי היעדרות, חופשה וחגים שככל הנראה השפיעו על התנודות בתשלום. בכל מקרה, נראה כי התובע קיבל שכר מלא בהתאם לסיכום בין הצדדים בגין זמן הנסיעה לעבודה וממנה.
55. הזמן שהתובע הקדיש להסעת העובדים, האריכה את יום עבודתו ולכן, ההארכה הזו תישקל בחישוב הגמול שהגיע לו בגין עבודה .
56. אומנם לתובע נמסר רכב לשימושו, לטענת הנתבעת כהטבה בגלל המאמץ להסיע עובדים, אולם משלא כימתה הנתבעת את שווי ההטבה ולא עתרה ממילא לקיזוזה מהסכום שייפסקו לתובע, לא מצאתי מקום להתחשב בטענותיה בעניין זה.
גמול בגין עבודה
57. בסעיף 26ב'(א) לחוק שתחולתו מיום 1.2.2009, נקבע כי "בתובענה של עובד לתשלום , לרבות גמול או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו".
58. להוראה בדבר העברת המתייחסת לשעות העבודה הרגילות, קרי היקף המשרה כמלאה או חלקית, יש להוסיף את העברת הנטל למעסיק במקרה של העדר הודעה לעובד, וזאת בהתאם לסעיף 5א' לחוק הודעה לעובד ואת הפסיקה הנוגעת להעברת הנטל שאף קדמה לסעיף החוק[21].
59. כאשר עסקינן במחלוקת על שעות עבודה, בין רגילות ובין נוספות, נדרש העובד להעמיד גרסה עובדתית, ביחס להיקף המשרה הרגיל וביחס להיקף שעות העבודה הנוספות, לפי מהות המחלוקת.
- מדור פסקי דין והחלטות באדיבות מיקיפדיה - האנציקלופדיה הפתוחה.