עפמ"ק 35978-02-19 – אריה אלון נ' עירית חולון

ההחלטה

1

בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט לעניינים מקומיים בחולון (כב' השופט א. צ'כנוביץ), מיום 1.1.2019 לפיו הורשע המערער על פי הודאתו בעבירה לפי סעיף 9 (6) לחוק עזר לחולון (העמדת רכב וחנייתו) התשע"א-2011 (להלן: "חוק העזר") ונגזר עליו קנס בסך 1,500 ₪ או 4 ימי מאסר תמורתו והתחייבות להימנע מעבירה דומה על סך 500 ₪ לתקופה של שנה.

להלן בתמצית טיעוני המערער

1. בית המשפט קמא שגה בכך שהרשיע את המערער למרות שהודה רק בחלק מהעובדות ולא קבע דיון לשמיעת הוכחות.

2. היתה הנחיה של הקלה באכיפה באזור בסוף שבוע עד שעה 07.30 בבוקר יום ראשון, ולאחר הדיון קם צורך להזהיר הציבור, כי עומדים לשנות את המדיניות, ועל כן הוצמדו מכתבי אזהרה לפני מתן דוחות לחונים במקום.

3. מעולם לא נרשמו דוחות בנסיבות דומות ועל כן עולה טענה של אכיפה בררנית.

4. עומדת למערער טענת התיישנות, הדו"ח נרשם ביום 24.9.2017 וכתב האישום הוגש בנובמבר 2018.

2

5. בית משפט קמא גזר על המערער קנס בשיעור של פי שש מהקנס המקורי. מאחר ולא היו נסיבות אמיתיות לחומרא, דהיינו, נותר מספיק רוחב כביש פנוי למעבר כלי רכב, ראוי היה להסתפק בקנס המקורי. המערער חנה חניה חלקית על אי תנועה ולא על מדרכה, המקום איננו מיועד להולכי רגל, ורכבו לא הפריע הפרעה ממשית לתנועה.

ה ר ק ע

בתאריך 24.9.2017 נרשמה למערער הודעת תשלום קנס בגין עבירה לפי סעיף 9(6) לחוק עזר וחניה על מדרכה באופן שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה.

ביום 20.4.2018 ביקש המערער להישפט, הוגש נגדו כתב אישום וביום 1.1.2019 זומן לבית המשפט קמא לדיון.

המערער העלה מספר טענות מקדמיות ביניהן התיישנות, חוסר סמכות של בית המשפט קמא לדון בעבירה נשוא כתב האישום, וכן נטען כי המפקח שרשם את הדוח לא קיבל הכשרה מתאימה.

הטענות הללו נדחו על ידי בית משפט קמא. בית משפט קמא קבע, כי המערער הודיע על רצונו להישפט ביום 20.4.2018 וכתב האישום הוגש בנובמבר 2018 (זימון נשלח ב- 1.11.18), כך שלא חלפה תקופת ההתיישנות של שנה.

לענין הכשרת הפקח, הטענה נטענה בעלמא וללא תשתית עובדתית לכך. המערער לא סתר את חזקת התקינות המנהלית העומדת לרשות. כן נדחתה טענת חוסר סמכות של בית משפט קמא מאחר וכתב האישום הוגש בגין עבירה על פי חוק העזר ולא על פקודת התעבורה, ובית משפט קמא מוסמך לדון בכך.

לאחר שנדחו הטענות המקדמיות המערער הודה, כי העמיד את רכבו במקום ובזמן כמפורט בכתב האישום וחזר על טענותיו לענין ההתיישנות. כן טען, כי לא חנה על מדרכה אלא על אי תנועה בנוי, וכי לא היתה כל הפרעה לתנועה בחנייתו, כמו כן, טען לאכיפה בררנית.

בית משפט קמא דחה בהכרעת דינו את טענות המערער, הרשיעו על פי הודאתו, וגזר עליו קנס בסך 1,500 ₪ והתחייבות על סך 500 ₪.

על פסק דין זה הוגש הערעור נשוא הדיון.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בחומר הראיות שבתיק בית משפט קמא שוכנעתי, כי יש לדחות את הערעור מהטעמים שיפורטו בהמשך.

3

אין חולק כי המערער החנה את רכבו עם שני גלגליו על אי תנועה בנוי. מהתמונה שצורפה לדוח והוגשה בהסכמה לבית משפט זה בדיון, ניתן ללמוד, כי הרכב חנה בחלקו בתוך נתיב הנסיעה. גם אם אפשר היה לנסוע לצד רכבו של המערער כנטען, אין ספק כי העמדת רכב שחלקו בתוך נתיב הנסיעה גורמת להפרעה ממשית לתנועה ולא רק להפרעה פוטנציאלית כנדרש, ומאטה את נסיעתם של כלי רכב בנתיב דנן.

העמדת רכב כפי שהועמד הרכב על ידי המערער, מהווה סכנה לכלי רכב אחרים הנוסעים בנתיב דנן. כך שבמעשיו עבר המערער על הוראות סעיף 9(6) לחוק העזר.

המערער הודה כי חנה במקום ובזמן כמפורט בכתב האישום, אולם טען בין היתר, כי לא הפריע בחנייתו לתנועה. מדובר בעבירה של אחריות קפידה ועל כן די בהוכחת הרכיב העובדתי בו כאמור הודה המערער. המערער אף לא טען כי עשה כל שביכולתו על מנת להימנע מביצוע העבירה.

לגבי ההפרעה לתנועה רשאי היה בית משפט קמא להסיק זאת ממראה עיניו מהתמונות. מה גם שמספיקה הפרעה פוטנציאלית לתנועה וזאת עשה בית משפט קמא.

אינני סבורה שהיה צורך לקבוע דיון לשמיעת הוכחות במקרה זה. המערער הודה בעובדות , לא כפר בתמונות שצורפו לדוח, ואף לא ביקש להביא ראיות כלשהן מטעמו. כך שלא היה צורך לקבוע דיון לשמיעת ראיות.

באשר לטענת ההתיישנות, אכן בהתאם לסעיף 230 לחסד"פ לא ניתן לשלוח הזמנה למשפט אם חלפה יותר משנה מיום שהתקבלה הודעתו להישפט ויש לעשות זאת תוך שנה.

ביום 20.4.2018 פנה המערער למשיבה וביקש להישפט, שהרי מדובר בעבירה שהינה ברירת משפט, ובהתאם לבקשתו, הוגש כתב אישום בנובמבר 2018 והמערער זומן לדיון. אם המערע