ע"פ 5622/08 – מרדכי משה נ' מדינת ישראל (פסק-דין)

1

השופט י' דנציגר:

2

  לפנינו ערעור על הכרעת הדין מיום 1.4.2008 ועל ההחלטה וגזר הדין מיום 14.5.2008 של בית המשפט המחוזי בנצרת (הנשיאמ' בן דוד, סגן הנשיא (בדימוס)נ' ממןוהשופטב' ארבל) בתפ"ח 1074/04, בגדרם הורשע המערער בעבירה של רצח לפי סעיף 300 (א) (2)+(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:חוק העונשין) (שתי עבירות); עבירות בנשק לפי סעיפים 144(א) ו-(ב) לחוק העונשין; התפרצות לבניין שאינו מקום מגורים או תפילה לפי סעיף 407 (א) לחוק העונשין; חטיפה לשם רצח או סחיטה לפי סעיף 372 לחוק העונשין; שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402 (ב) לחוק העונשין; גניבת רכב לפי סעיף 413ב (ב) לחוק העונשין; הצתה לפי סעיף 448 רישא לחוק העונשין; השמדת ראיה לפי סעיף 242 לחוק העונשין; ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין. בגין הרשעתו השית בית המשפט על המערער עונש של שני מאסרי עולם לריצוי במצטבר וכן חמש שנות מאסר בפועל לריצוי בחופף עם מאסרי העולם.

כתב האישום

1. על פי האישוםהראשון, המערער החזיק ללא רישיון שני אקדחים: אקדח 9 מ"מ ואקדח "טו-טו". המערער התקין באקדחים משתיקי קול והתקנים מיוחדים המיועדים לקליטה ולאיסוף התרמילים הנפלטים מהאקדחים בעת ביצוע ירי. כן החזיק המערער תחמושת המתאימה לשני האקדחים וכן תחמושת לכלי נשק אחרים.

2. על פי האישוםהשני, המערער רצח את המנוח יעקב להב ז"ל (להלן:להב), אשר התגורר בשכנות אליו ואשר המערער "לא סבל אותו". ביום 22.8.2004 נפגש המערער עם להב, נסע עמו לאזור תעשייה בגליל והשניים נכנסו למבנה תעשייתי במטרה לבצע גניבה או פשע. בשלב מסוים, בעודו עומד מאחורי להב, כיוון המערער את אקדח 9 המ"מ שנשא אל ראשו של להב וירה בו ירייה אחת מטווח אפס וזאת במטרה להמיתו ומבלי שקדמה לכך התגרות. הקליע חדר לראשו של להב מאחור וגרם למותו המיידי. המערער הפך את להב על גבו והשכיבו כשראשו בתחתית המדרגות ורגליו על המדרגות התחתונות ועזב את המקום.

3

3. האישוםהשלישיעניינו במעשה רצח נוסף שאירע כחודש לאחר הרצח נושא האישום השני. על פי הנטען באישום זה, המערער רצח את המנוח ראמי מוקטרן ז"ל (להלן:ראמי). במהלך ביקור משפחתי בירדן הכיר ראמי קרובת משפחה תושבת ירדן והשניים התארסו בחודש אוגוסט 2004. במהלך החודשים שקדמו לאירוע המתואר באישום זה, הגיש ראמי בקשה לקבל עבור ארוסתו אשרת כניסה לישראל, אולם בקשתו לא אושרה. בשלב מסוים פנה ראמי אל המערער ושאל אותו אם יוכל לסייע בידי ארוסתו לקבל אשרת כניסה לישראל. המערער, אשר ראה לנגד עיניו הזדמנות להרוויח כסף קל על חשבון ראמי, אמר לראמי כי הוא מכיר אדם חשוב (להלן:האדם השלישי) שיוכל לסייע לו בבעייתו תמורת סכום של 5,000$. ראמי פנה אל אביו וביקש ממנו 5,000$. אולם אביו סרב תחילה, כיוון שהעניין נראה לו מפוקפק. ראמי, שהיה נואש להביא את ארוסתו ארצה, התחנן לפני אביו עד שלבסוף נטלו ראמי ואביו הלוואות ואספו סכום של 4,500$. המערער הסכים לטפל בענין האשרה עבור סכום זה ואמר לראמי שילווה לו את יתרת הסכום ושראמי יחזיר לו אותה בעתיד. המערער הודיע לראמי כי עליהם להיפגש עם האדם השלישי, באזור רמת הגולן, ולמסור לו את הכסף בתמורה לעזרתו בהשגת האשרה. המערער תכנן לרצוח את ראמי ולגנוב את כספו. יום לפני הנסיעה מסר המערער לראמי את מספר הטלפון הנייד שלו וכן מספר של טלפון נייד נוסף, שלא היה רשום על שם המערער, אותו רכש המערער במיוחד לצורך הקשר עם ראמי, על מנת שעקבותיו של ראמי לא יובילו אליו. ראמי מסר את שני מספרי הטלפון לאביו. ביום 27.9.2004 נסעו המערער וראמי מטבריה לרמת הגולן, לפי הנחיית המערער, והמערער כיוון את הרכב, בו נהג ראמי, אל אזור מבודד ביער אודם. בשלב מסוים שלף המערער את אקדח הטו-טו, כיוון אותו אל ראמי מאחור וירה כדור אחד לעבר ראשו במטרה להמיתו ומבלי שקדמה לכך התגרות. הכדור חדר לראשו של ראמי והוא נפטר. המערער נטל את המעטפה עם הדולרים, הוציא את גופתו של ראמי מהרכב, הניחה לצד הדרך ועזב את המקום ברכב של ראמי. המערער הגיע חזרה לטבריה, רכש בשר וישב לסעוד את לבו בחברת משפחתו. מאוחר יותר באותו היום הגיע המערער לבית ידידוגיגיוהפקיד בידיו מעטפה ובה 3,900$ מסכום הגניבה וכן הטמין בחצרו תיק ובו אקדח הטו-טו ואקדח ה-9 מ"מ. כל אחד משני האקדחים היה מצויד במשתיק קול ובמתקן לאיסוף תרמילים וטעון במחסנית וכדורים. בהמשך לכך, נסע המערער עם רכבו של ראמי לאזור קיבוץ עין הנציב, החנה את הרכב בשדה מאחורי גלילי צינורות שעמדו במקום, במרחק 200 מטרים מהכביש הסמוך. המערער העלה את מכוניתו של ראמי באש, על מנת להיפטר מן הראיות לרצח, ועזב את המקום חזרה לטבריה באמצעות חברו, העונה לשם מורנו, שאסף אותו ברכבו.

4. המערער הודה לפני בית המשפט המחוזי בעובדות האישוםהראשוןוהורשע בהן. יצוין כי בית המשפט פנה לדון באישוםהשלישיטרם הדיון באישוםהשני, בהתאם לסדר הכרונולוגי שעל פיו התבררו החשדות כלפי המערער. המשך הדיון יערך בהתאם לסדר כרונולוגי זה.

5. באשר לאישוםהשלישי; המערער אישר לפני בית המשפט המחוזי כי הוא נסע עם ראמי לרמת הגולן. המערער טען כי הוא אכן התכוון לסייע לראמי להשיג את האשרה, ואף קבע להיפגש ברמת הגולן עם אדם אשר יכול היה לסייע בידיו. אולם, לגרסתו, בשלב מסוים הוא ביקש מראמי שיעביר לידיו את הכסף. כשראמי סירב הוציא המערער את האקדח כדי "להמחיש" לפני ראמי את אמינותו. ראמי נלחץ והחל להכות את המערער ובשלב זה, לטענת המערער נפלט כדור מהאקדח וגרם למותו של ראמי.

4

6. לפני בית המשפט המחוזי הוצגו הודעות המערער במשטרה ותיעוד שחזור שערך וכן תיעוד של שיחותיו עם מדובב משטרתי. בית המשפט קבע כי המערער גרם למותו של ראמי בכוונה תחילה. מסקנה זו התבססה, בין היתר, על דברים שמסר המערער למדובב. בית המשפט הפנה בעניין זה, בין היתר, לדברים הבאים: הודאת המערער לפני המדובב כי הוא רכש מכשיר סלולארי חדש וכרטיס "טוקמן" (להלן:המכשיר בעל כרטיס הטוקמן) מתוך כוונה שלא להשאיר עקבות לשיחותיו עם ראמי, וזאת בניגוד להכחשותיו בחקירה; הודאת המערער לפני המדובב כי הוא לא התכוון בפועל לסייע לראמי בהשגת האשרה, בניגוד לגרסתו בחקירה; הודאת המערער לפני המדובב בכך שהוא דרך את האקדח אל מול פניו של ראמי, בניגוד לגרסתו בחקירה לפיה הוא נשא את האקדח כשהוא מלכתחילה במצב דרוך; התייעצויות שונות שקיים המערער עם המדובב בקשר לגרסה שאותה עליו להציג לחוקרים כדי לזכות בהקלה בעונש שיושת עליו בסופו של דבר; וכן הודאת המערער לפני המדובב, בסופו של יום, כי הוא נטל את הכסף מראמי והחביא את האקדח בחצר בית חברו גיגי.

7. בית המשפט המחוזי הוסיף והפנה לכך שהמערער רכש זמן קצר לפני האירוע את המכשיר בעל כרטיס הטוקמן, ועשה בו שימוש רק לשם קיום הקשר עם ראמי; כי המערער בדה את הסיפור אודות האדם השלישי שיסייע לראמי להשיג את האשרה; כי האקדח היה מצויד במשתיק קול ובשקית לאיסוף תרמילים, שהמערער הודה לפני המדובב כי הוא זה שהתקינם; כי הכדור חדר לעורפו של ראמי, עובדה שאינה מתיישבת עם פליטת כדור תוך התקוטטות פנים אל פנים; דו"ח רופא משפטי אשר קבע, בניגוד לטענת המערער, כי הקליע נע מאחורה קדימה וכי הכדור נורה מאקדח שהיה מכוון במצב אופקי לעברו של ראמי; חוות דעת של פקד גיברץ, לפיה לא יכול היה להיווצר ירי לא רצוני מאקדח הטו-טו, בשל מנגנון ה"חצי דריכה" שבו; וכן כי המערער לא הגיש עזרה לראמי, לא קרא לעזרה אך נטל את כספו של ראמי והחביא אותו.

5

8. באשר לאישוםהשני; בתשובתו לכתב האישום טען המערער כי הוא ירה על להב כחלק מהגנה עצמית. כן טען המערער במהלך חקירותיו, כי עובר לירי בלהב הוא שמע קולות, סבר כי מדובר בשטן וביצע את הירי על פי הוראת הקולות. כשנתיים "לתוך המשפט" שינה המערער את גרסתו במסגרת "בקשה לחזור מהודיה". בבקשה זו טען המערער כי הוא ולהב הגיעו לאזור התעשייה בלוויית "אדם נוסף" (להלן:בן-דיין), כי להב התגרה בו ובבן-דיין ובתגובה ירה בן-דיין בלהב ירייה אחת בראשו. המערער טען כי הוא עצמו ירה גם כן ירייה אחת, אשר פגעה בקיר סמוך. המערער טען כי הוא כבש גרסה זו כדי לא לחשוף את זהותו של בן-דיין, "שהינו בעל משפחה ואבא לילדים". כן טען המערער כי הוא חשף בסופו של יום את שמו של בן-דיין רק לאחר שחבר רבנים ביצע עבורו "התרת נדרים". נטען כי פלט איכון מכשיר הטלפון של בן-דיין תומך בגרסת המערער, לפיה בן-דיין היה נוכח בזירת הרצח ובסמוך למועדו. בית המשפט המחוזי איפשר למערער להציג גרסה זו. אולם, בשלב מאוחר יותר שינה המערער את גרסתו בשלישית, והפעם טען כי הוא כלל לא נכנס למבנה, אלא המתין בחוץ עד שבן-דיין יצא מהמבנה וסיפר לו כי הוא ירה בלהב.

9. בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו הראשונה של המערער לפיה הוא פעל תוך הגנה עצמית, שעה שלטענתו להב "השתולל במקום והתנפל עליו" בהיותו נתון תחת השפעת סמים. בית המשפט ציין בעניין זה כי גרסת ההגנה העצמית הועלתה על ידי המערער לראשונה רק לאחר שהפך לחשוד; כי המערער נטש גרסה זו לטובת גרסת "בן-דיין"; כי בשיחותיו עם המדובב לא טען המערער כי פעל מתוך הגנה עצמית; כי גרסת המערער באשר לאירועים אינה הגיונית, וכי לא ניתן הסבר מדוע הפנה להב את גבו למערער; כי המערער הצביע לפני חוקריו על המקום המדויק בו מצא להב את מותו ועל נסיבות נפילתו של להב, באופן המתיישב עם הממצאים בזירה; כי המערער הודה כי ירה במנוח מאקדח בקליבר של 9 מ"מ, כפי שנמצא בפועל; וכי המערער הודה במעשים באופן חלקי במסגרת תשובתו הראשונה לאישום. בנוסף, דחה בית המשפט את גרסתו של המערער בדבר מעורבותו של בן-דיין ברצח וקבע כי מדובר בגרסה כבושה ולא אמינה וכי לבן-דיין לא היה כל קשר לאירוע זה. בתוך כך קבע בית המשפט כי התנהלותו של המערער מלמדת כי הוא אינו ראוי לאמון.

החלטת בית המשפט המחוזי מיום 14.5.2008

10. לאחר הרשעתו, וטרם גזר דינו, טען המערער כי הוא זכאי לעונש מופחת לפי סעיף 300א לחוק העונשין, כאשר הוא ביסס טענתו על חוות דעת פסיכיאטרית מאת ד"ר למברג מיום 4.4.2007. בחוות דעת זו נקבע כי המערער סבל מהפרעה דו-קוטבית בעת ביצוע מעשי הרצח.

6

11. בית המשפט המחוזי דחה את טענתו של המערער בהחלטה מיום 14.5.2008. צוין כי לאחר מעצרו נשלח המערער להסתכלות בבית החולים "שער מנשה" וכי בתום ההסתכלות נערכה אודותיו חוות דעת על ידי ד"ר פובר וד"ר זברסקי, שקבעו כי המערער כשיר לעמוד לדין ואחראי למעשיו. בית המשפט קבע כי המערער אובחן כמי שסובל מהפרעת אישיות דיסוציאלית אך נשללה האפשרות כי פעל מתוך תכנים פסיכוטיים. בנוסף, בית המשפט עמד על חוות דעת פרטית שהוכנה בעניינו של המערער על ידי ד"ר לופי, בעקבות בדיקה שנערכה ביום 27.9.2005. במסגרת חוות דעת זו נקבע כי המערער אינו סובל מהפרעות פסיכוטיות, אלא מהפרעת אישיות אנטי חברתית ברמה קשה. משכך, בית המשפט דחה את חוות הדעת של ד"ר למברג ועל יסוד חוות הדעת של ד"ר פובר וד"ר זברסקי וכן חוות הדעת של ד"ר לופי, יחד עם יתר הראיות בדבר התנהלותו של המערער, קבע בית המשפט כי מצבו הנפשי של המערער אינו עומד בתנאי 300א לחוק העונשין.

12. בגזר דינו דן בית המשפט המחוזי בשאלה אם המערער ירצה את מאסרי העולם שיושתו עליו בחופף או במצטבר. נקבע, כי על פי הכלל לא ירוצו עונשי מאסר בפועל שהושתו על נאשם במצטבר, אלא במקרים חריגים הדורשים הנמקה מיוחדת ובהתאם לנסיבות המקרה. בית המשפט קבע כי מעשיו של המערער עולים בגדר אותם מקרים חריגים, כך ששני מעשי הרצח האכזריים שביצע מצדיקים שירצה את שני מאסרי העולם במצטבר. מכאן העונשים שברישא.

בקשה להעברת מוצגים לבדיקת המערער

13. בערעורו, העלה המערער טענה עובדתית חדשה, לפיה כלל לא היה מעורב במעשי הרצח בהם הורשע, וכלי נשקו לא שימשו לביצוע מעשים אלו. לשם הוכחת טענה זו הגיש המערער בקשה להעברת מוצגים לבדיקתו, במסגרתה עתר כי נורה למשיבה להעביר לעיון מומחה מטעמו את כלי הנשק, משתיקי הקול, חלקי הקליעים ופיסות המתכת הרלוונטיות.

14. המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי למערער הייתה הזדמנות לבצע את הבדיקות המבוקשות בעת ניהול ההליך לפני הערכאה הדיונית, וציינה בעניין זה כי המערער הסתייע בחוות דעת מומחה לביסוס טיעוניו לפני הערכאה הדיונית. כמו כן, לטענתה, גרסתו החדשה של המערער אינה מעוגנת בחומר הראיות אשר עמד לפני בית המשפט המחוזי, ועל כן, לטענתה, קטנים הסיכויים כי קבלת הבקשה תוביל לשינוי תוצאת המשפט.

7

15. ביום 17.2.2015 דחינו (השופטיםצ' זילברטל,ד' ברק-ארזואנוכי) את בקשת המערער וקבענו, בין היתר, כי מדובר בבקשה אשר יכולה הייתה להיות מוגשת בנקל לפני הערכאה הדיונית; כי המערער לא הצביע על התפתחות טכנולוגית ספציפית כלשהי אשר לא הייתה זמינה בעת המשפט ואשר השפיעה על האפשרות לערוך את הבדיקות במועד המתאים; כי בשלבים שונים של ההליך טען המערער כי לא הוא ביצע את הירי אשר גרם למותו של להב אלא אדם אחר, ולתמיכה בטענה זו הוא יכול היה, לוּ חפץ בכך, לבקש לערוך את הבדיקות המבוקשות על ידו כעת; כי ההליכים בעניינו של המערער התמשכו זמן רב, כפועל יוצא של התנהלותו, ובמצב דברים זה נראה כי מתחייבת הקפדה יתרה על האינטרס בדבר סופיות הדיון; וכי המערער לא העלה טעמים ממשיים שבגינם ראוי לאפשר לו לחזור בו מהגרסה העובדתית שהציג לפני הערכאה הדיונית. לפיכך, נקבע כי על פניו לא קיים סיכוי ניכר כי הבדיקות המבוקשות יניבו את התוצאה המיוחלת על ידי המערער או כי הן יובילו לשינוי תוצאת המשפט.

הטענות בערעור

16. המערער – באמצעות באי כוחו, עו"ד אבי מוסקוביץ' ועו"ד שלמה אלכביר – זונח את הגרסה לפיה הוא כלל לא היה מעורב בשני מעשי הרצח, כאמור בבקשה שהגיש להעברת מוצגים לבדיקתו, וחוזר על הטענות שהעלה במסגרת גרסתו האחרונה לפני בית המשפט המחוזי. באשר להרשעתו ברצח ראמי; טוען המערער כי שגה בית המשפט כאשר דחה את גרסתו לפיה הירי באישום השלישי התבצע בשגגה. לדבריו, שליפת אקדח הטו-טו נעשתה על ידו כפעולה שמטרתה לשדר "אמינות" מצדו, באשר לכוונתו להשיג את אשרת הכניסה לארוסתו של ראמי. אולם ראמי נבהל למראה האקדח, כך לטענת המערער, והחל בין השניים עימות שבמהלכו רמי דחף את המערער לכיוון הדלת וניסה למלט עצמו מתוך הרכב. לדברי המערער, דחיפותיו של ראמי הביאו אותו למצב שכיבה על גבו, וכאשר ניסה לחזור למצב ישיבה נפלט כדור מאקדחו, מבלי שלחץ על הדק האקדח, ופגע לראמי בגב ראשו. משכך, טוען המערער כי לא מתקיים בעניינו היסוד הנפשי הדרוש להרשעתו ברצח ראמי.

17. באשר להרשעתו ברצח להב; טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי שעה שהסתמך על הודאתו של המערער באישום זה חרף מצבו הנפשי של המערער ובפרט כאשר העניק משקל יתר "להתרברבות המערער בפני המדובב אודות מעלליו". המערער חוזר על גרסתו האחרונה לפני בית המשפט, לפיה בן-דיין הוא זה שרצח את להב. לטענתו, מפלט איכון מכשיר הטלפון של בן-דיין עולה כי בן-דיין היה נוכח בזירת הרצח ובסמוך למועדו. בנוסף, המערער טוען כי יש להבין את התנהגותו ה"לא רציונאלית" במהלך המשפט, במסגרתה כבש את גרסתו בדבר מעורבותו של בן-דיין ברצח להב, על רקע מצבו הנפשי ונטילה בלתי מבוקרת של תרופות מצדו.

18.   בנוסף, מלין המערער כנגד עונש המאסר בפועל שהושת עליו וטוען כי נוכח מצבו הנפשי יש להשית עליו ענישה מופחתת מכוח סעיף 300א לחוק העונשין, או לחילופין, להורות כי שני מאסרי העולם שהושתו עליו ירוצו בחופף.

8

19. המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד תמר בורנשטיין – סומכת ידה על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי ועל מסקנותיו שנומקו לטענתה כדבעי. המשיבה גורסת כי טענות המערער חוזרות על גרסתו לפני בית המשפט ובעיקרן מכוונות כנגד קביעותיו העובדתיות, וזאת מבלי שהוא מעלה עילה המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים אלו. לשיטת המשיבה יש להיצמד לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט ולדחות את הערעור.

דיון והכרעה

20. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור על נספחיה, בחומר הראיות, בהכרעת דינו ובגזר דינו של בית המשפט המחוזי, וכמו כן לאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפנינו, אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני ראשיו.

התערבות בממצאי עובדה של הערכאה הדיונית

21. הרשעתו של המערער נסמכת על תצרף עובדתי איתן וחד משמעי המוכיח את אשמתו בכתב האישום המיוחס לו. חלק ניכר מטענותיו של המערער מופנות, במישרין או בעקיפין, כנגד ממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי. אולם ככלל, ערכאת הערעור תימנע מלהתערב בממצאי עובדה של הערכאה הדיונית, אשר בידה הופקדה מלאכת ההתרשמות הישירה והבלתי אמצעית מהעדים והראיות שהובאו לפניה [ראו למשל: ע"פ 9352/99יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 644-643 (2000); ע"פ 2202/08פסקו נ' מדינת ישראל, פסקה 37 והאסמכתאות שם (7.3.2012) (להלן:עניין פסקו); ע"פ 8902/11חזיזה נ' מדינת ישראל, פסקה 42 (15.11.2012)].

22. הזדמן לי לציין בעבר, כי במהלך השנים נקבעו שלושה חריגים לכלל זה [ראו: ענייןפסקו, פסקה 37 והאסמכתאות שם; כן ראו: ע"פ 2478/12אגבריה נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (13.5.2015); ע"פ 5303/12פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (27.2.2014); ע"פ 458/14אדרי נ' מדינת ישראל, פסקה כד (29.1.2015)]. החריגהראשוןמתייחס למקרים שבהם הממצאים מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעת העדים, באופן שבו הערכאה הדיונית מאבדת את יתרונה על פני ערכאת הערעור [ראו: ע"פ 398/89מנצור נ' מדינת ישראל, פסקה 4 לפסק דינו של השופטג' בך(19.1.1994)]; החריגהשנימתייחס למקרים שבהם ממצאי הערכאה הדיונית יסודם בשיקולים שבהגיון ובניסיון החיים [ראו: ע"פ 5937/94שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832, 835 (1995)]; והחריגהשלישיעניינו במצבים בהם נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות על ידי הערכאה הדיונית, כגון התעלמות מסתירות בעדות היורדות לשורשו של עניין או התעלמות מגורמים רלבנטיים להערכה של משקל העדות [ראו: ע"פ 4977/92ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993); ע"פ 3579/04אפגאן נ' מדינת ישראלפ"ד נט(4) 119, 125-124 (2004)].

9

23. לא עלה בידי המערער להצביע על טעם בעטיו יש להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. התשתית העובדתית שקבע בית המשפט מבוססת כדבעי ומקובלת עלי במלואה. לטעמי, קביעות עובדתיות אלה מעוגנות היטב בחומר הראיות אשר נאסף לחובתו של המערער והן מצביעות על אשמתו של המערער במעשים המיוחסים לו בכתב האישום מעל לכל ספק סביר. אביא את עיקרי הדברים.

רצח ראמי

24. כזכור, המערער חוזר על הגרסה שהעלה לפני בית המשפט המחוזי ומודה שירה בראמי, אולם טוען שירי זה בוצע בהיעדר כוונה מצדו לגרום למותו. לטענתו, הירי בראשו של ראמי בוצע בשגגה, באופן בלתי רצוני ומבלי שהמערער לחץ על ההדק. אולם, מסקנתו של בית המשפט לפיה המערער ירה בראשו של ראמי בכוונה להביא למותו מבוססת היטב ואין להתערב בה.

10

25. התנהגותו של המערערלפניביצוע הירי בגב ראשו של ראמי אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם גרסתו. ימים ספורים לפני הנסיעה עם רמי רכש המערער את המכשיר בעל כרטיס הטוקמן, נוסף על המכשיר סלולארי אחר שכבר היה ברשותו. בית המשפט המחוזי קבע כי המכשיר בעל כרטיס הטוקמן, שכידוע חברת הסלולאר אינה מחזיקה רישום לגבי בעליו, שימש את המערער לשיחות התיאום שביצע עם ראמי טרם צאתם לדרך (עמוד 288 להכרעת הדין). שיחותיו המוקלטות של המערער עם המדובב המשטרתי מאשרות שהמערער רכש את המכשיר בעל כרטיס הטוקמן מתוך כוונה שלא להשאיר עקבות לשיחותיו עם ראמי, פן ייוודע שראמי היה בקשר איתו (עמוד 283 להכרעת הדין; ת/170, קלטת 7, עמוד 28). בנוסף, עולה כי המערער חפץ בכספו של ראמי מבלי שיכול היה למעשה להשיג את אשרת הכניסה עבור ארוסתו, כפי שהבטיח לו (עמוד 284 להכרעת הדין). מסקנה זו גם היא נלמדת משיחותיו המוקלטות של המערער עם המדובב, כאשר באחת מהן נשמע המערער מספר למדובב כי "אני ניסיתי יעני לרמות אותו שאני נותן לו עזרה" (ת/170, עמוד 68). מניע כספי זה הוא שעמד בבסיס מעשיו של המערער. יתרה מזאת, משיחותיו עם המדובב עולה כי המערער דרך את אקדח הטו-טו אל מול פניו של ראמי (ת/170, עמוד 6) וכי לדריכה זו וכן לירייה שבאה בעקבותיה לא קדם מגע פיזי בין המערער לראמי (ת/170, עמוד 62). ממצאים אלו מפריכים את גרסת המערער בדבר העימות הפיזי שלטענתו קדם לפליטת הכדור. לכך מצטרפת העובדה, בהתבסס על דו"ח הנתיחה של ראמי, כי הכדור שחדר לגב ראשו של ראמי נורה מאקדח שהיה מכוון אליו במצב אופקי פחות או יותר (עמוד 290 להכרעת הדין). עובדה זו אינה מתיישבת עם גרסתו של המערער, לפיה הירי בוצע בזווית של 45 מעלות, שעה שהמערער ביקש לחזור למצב ישיבה. בנוסף, שוכנעתי כי אין לקבל את טענת המערער כי הירייה נפלטה מהאקדח באופן לא רצוני, מבלי שהמערער סחט את ההדק. טענה זו עומדת בסתירה לשתי חוות הדעת של פקד פבל גיברץ, מהמחלקה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל, לפיהן סוג האקדח ומצבו, בפרט מנגנון "חצי דריכה" שבו, אינם מאפשרים פליטת כדור כפי שטען המערער (ת/172 ו-ת/173). בעניין זה מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט, לפיה יש לדחות את חוות הדעת הנגדית מטעם המערער בהיותה כללית ותיאורטית. לא למותר לציין כי המערער הצטייד מבעוד מועד באקדח הטו-טו, משתיק קול ושקית לאיסוף תרמילים, והוא זה שבחר להוביל את ראמי למיקום מבודד ביער אודם, למרות שתחילה התכחש לכך (עמודים 289-288 להכרעת הדין). עובדות אלה שוללות את גרסתו של המערער מניה וביה.

26. אולם בזאת לא מתמצה חומר הראיות, המצביע בצורה נחרצת על רצונו של המערער להביא למותו של ראמי וליטול את כספו. התנהגותו של המערערלאחרהירי בראשו של ראמי מצביעה גם היא על רצונו של המערער במותו. מהראיות עולה כי המערער לא התנהג כמי שביצע ירי בשגגה. נהפוך הוא. לאחר שראמי כבר נורה ונפגע אנושות לא עשה המערער דבר כדי להגיש לו עזרה. המערער נמנע מלהזעיק עזרה; נטל את כספו של ראמי; נסע מן המקום כשהוא מותיר את ראמי מתבוסס בדמו ושרוע לצד הדרך; סעד את לבו בחיק בני משפחתו; הסתיר את יתרת הכסף שנטל מראמי; הטמין בחצרו תיק ובו אקדח הטו-טו ואקדח ה-9 מ"מ, כאשר כל אחד משני האקדחים היה מצויד במשתיק קול ובמתקן לאיסוף תרמילים וטעון במחסנית וכדורים; ולבסוף הצית את מכוניתו של ראמי על מנת שלא להותיר עקבות שיובילו אליו (עמוד 290 להכרעת הדין). כל אלו מעשים שמתיישבים עם כוונתו של המערער להביא למותו של ראמי ועל רצונו של המערער ליהנות מכספו של ראמי מבלי להותיר עדים ועקבות אשר יוכלו לחשוף את זיקתו למעשה. בוודאי שהתנהגות שכזו אינה עולה בקנה אחד עם התנהגותו של אדם שביצע ירי בשוגג בחברו, כטענת המערער.

27. עינינו הרואות כי תצרף הראיות המצביע על רצונו של המערער לרצוח את ראמי הוא ברור וחד משמעי. בדין הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער ברצח ראמי ובעבירות הנלוות למעשה הרצח ואיני רואה מקום להתערב במסקנתו.

רצח להב

11

28. בחקירתה הראשונה של המשטרה בעניין רצח להב, לא אותרו על ידה חשודים במעשה ואף לא היה לה קצה חוט שהיה בו כדי לקשר בין המערער לבין רצח להב. המערער הוא זה שקשר עצמו לראשונה לרצח להב כאשר סיפר על כך, מפיו ומרצונו שלו, למדובב המשטרתי במסגרת שיחה שקיימו בנוגע לאפשרויות להקלה בעונש שיושת על המערער בגין רצח ראמי (עמוד 295 להכרעת הדין). המערער טען בגרסתו השלישית לפני בית המשפט המחוזי, וטוען כעת במסגרת ערעורו, כי בן-דיין הוא זה שרצח את להב. בית המשפט דחה גרסה זו של המערער. קביעה זו בדין יסודה. אפרט להלן מדוע איני רואה מקום להתערב בה.

29. כזכור, תחילה הודה המערער שירה בלהב למוות תוך כדי שהוא מעלה טענה להגנה עצמית. שנתיים לאחר מכן איפשר לו בית המשפט המחוזי לשנות את גרסתו ולטעון שבן-דיין הוא זה שרצח את להב. גם הגרסה בדבר מעורבותו של בן-דיין עברה תמורות במה&