ההחלטה
- טיפול אישי על ידי צוות מקצועי
- הטיפול יושלם תוך 5 ימי עסקים. אם הבקשה לא תאושר, התשלום יוחזר במלואו.
1
ב"ה
תיק 1022324/1
לפני כבוד הדיינים:
הרב נחום שמואל גורטלר, הרב אליהו הישריק, הרב מימון נהרי
המערערת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד דין עדני)
נגד
המשיב: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד שי זוהר ועו"ד אורי חיים)
הנדון: מי המוחזק כשיש ספק בכתובה–נימוקים
החלטה –
נימוקים מורחבים לפסק הדין*
הרב נחום שמואל גורטלר
נידון א: כאשר יש ספק – האם האישה מפסידה כתובתה?
נידון ב: "איני יודע אם פרעתיך" – האם בכל מקרה הנתבע חייב לשלם?
מאחר שהדבר מצוי מאוד בתביעות כתובה, שיש ספק השקול לבית הדין אם מגיע לאישה כתובה, לכן נאריך בשאלה זו ונלבן דין זה להלכה.
"איני יודע אם פרעתיך" ו"איני יודע אם נפטרתי"
הנה ידוע הדין שאם תובע טוען "אתה חייב לי ממון" והנתבע משיב "איני יודע אם פרעתי" הנתבע חייב לשלם (חושן משפט סימן עה סעיף ט) ואם הנתבע משיב "אכן הייתי חייב ממון, אולם איני יודע אם נפטרתי" וטענתו היא באופן שלא היה לו לדעת האם פרע – בדבר זה נחלקו הראשונים אם הנתבע חייב או פטור ומחלוקת זו תובא להלן.
טעם המחייבים ב"איני יודע אם נפטרתי" הוא: היות שיש חזקת חיוב שהנתבע חייב, אינו יכול להיפטר בטענת שמא. וטעמם של הפוטרים, שמה שאמרו "איני יודע אם נפטרתי – חייב לשלם" הוא משום שיש ריעותא בטענתו, אבל כאשר נתבע טוען "שמא נפטרתי" באופן שאין ריעותא בטענתו – באופן זה אין עדיפות לברי על השמא, ואמרינן המוציא מחברו עליו הראיה.
כדי לברר עניין זה משורשו, אלו הספקות שעלינו לברר:
2
א. תובע הטוען "ברי לי שלא פרעת" והנתבע טוען "איני יודע אם פרעתי" ובאופן שלא היה לו לדעת אם פרע, או במקרה שיש ספק השקול אם פרע.
ב. במקרה שיש ספק השקול לכל העולם אם הנתבע פרע, והתובע טוען שהנתבע לא פרע, והנתבע טוען "ברי לי שפרעתי".
כדי לברר דין זה, נבאר תחילה מספר הלכות בדיני סוטה.
כשיש ספק השקול לבית דין אינה גובה כתובתה אף בטוענת ברי והבעל טוען "איני יודע אם פרעתיך"
המקנא לאשתו בפני עדים והאישה נסתרה בפני עדים, דינה שצריכה לשתות מי המרים (מי סוטה). ואם אינה רוצה לשתות, היא אסורה לבעלה ויוצאת ללא כתובה (סוטה פרק ד משנה ב, בגמרא דף כד ע"א), והוא דין סוטה האמורה בתורה.
על סוטה זו נאמר בפסוק (במדבר ה יב) "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל" וגו' ודרשו חז"ל (סוטה פרק ד משנה א, בגמרא דף כג ע"ב) שדווקא אישה נשואה שותה, ולא ארוסה. ומבואר במשנה שארוסה אינה שותה ויוצאת ללא כתובה.
שנינו במשנה (סוטה דף כד ע"א) שאדם שקינא לאשתו ונסתרה, ולפני ששתתה מת בעלה, בית שמאי אומרים שנוטלת כתובתה, ובית הלל אומרים שאינה נוטלת.
וביארה הגמרא (שם כה ע"א) שבית שמאי סוברים ששטר העומד לגבות כגבוי דמי, ובית הלל סוברים ששטר העומד לגבות אינו כגבוי.
נאמר בפסוק (במדבר ה יג) "ועד אין בה", ודרשו חז"ל (סוטה דף לא ע"א) שסוטה שותה כאשר אין עד המעיד שנטמאה בזמן שנסתרה, אבל אם יש עד שנטמאה אינה שותה, אלא יוצאת ללא כתובה.
מאידך שנינו במשנה (שם) שאם אחת מהנשים ששונאות אותה (כגון חמותה, ובת חמותה, צרתה, יבמתה ובת בעלה), מעידה שנטמאה בעת הסתירה, אינה שותה, ויוצאת ונוטלת כתובתה.
והנה הבית מאיר (אבן העזר סימן קעח סעיף טו) דן בדינים אלו, וכתב שלכאורה נראה שהטעם שסוטה שמת בעלה וכן סוטה ארוסה שאינן יכולות לשתות אינן נוטלות כתובתן הוא משום שסוטה שקינא לה בעלה ונסתרה – יש ספק השקול אם נטמאה, ומספק אינה יכולה להוציא ממון. ברם, לפי זה הקשה, מדוע סוטה שנסתרה ואחת מהנשים השונאות אותה מעידה שנטמאה, שדינה שאינה יכולה לשתות והיא אסורה לבעלה מספק, נוטלת כתובתה – הרי יש ספק שמא נטמאה, וצריך להיות הדין שלא תיטול כתובתה מספק, ומה שונה דין זה ממתו בעליהן עד שלא שתו, שדעת בית הלל (כדלעיל) שאינה שותה אך אינה נוטלת כתובתה?
ועל כן ביאר הבית מאיר שסוטה שאינה רוצה לשתות, עשאה הכתוב כוודאי טמאה שהיא אסורה לבעלה, ולכן מפסדת כתובתה.
אך מה שארוסה אינה שותה ומפסדת כתובתה הוא משום שכיון שידעה שאינה יכולה לשתות, ונסתרה, והיא גרמה להיאסר על בעלה, לכן מפסדת כתובתה.
לעומת זאת, אישה שנסתרה, ואחת מהנשים ששונאות אותה מעידה שנטמאה בזמן הסתירה, אינה יכולה לשתות ונאסרת על בעלה, אולם אין זה בגרמתה אלא בגרמת אותן נשים, הלכך נוטלת כתובתה, כיוון שיש ספק אם נטמאה, והיות ויש חזקת חיוב שהבעל חייב בכתובתה, ואין לו ראיה שהאישה זנתה והפסידה כתובתה, על כן גובה כתובתה.
3
והקשה האחיעזר (חלק א סימן ו אות ח) על דבריו, שאם כן מדוע בעד אחד מעידה הפסידה כתובתה, הרי גם באופן זה צריך שיהיה כ"איני יודע אם פרעתיך". ותירץ שבאופן שיש עד אחר שמעיד שנטמאה – בעלה פטור מכתובתה כיוון שרגלים לדבר שנטמאה, ועל כן בעלה נאמן במקרה זה גם בטענת ברי על ידי אחר (שטוען ברי על פי העד).[1] אבל כשאחת הנשים ששונאות אותה מעידה שנטמאה – אינה מפסידה כתובתה, כיוון שהבעל אינו יכול לטעון טענת ברי על פיהן.[2] ומכל מקום, סוטה שלא שתתה ומת בעלה, אינה יכולה לשתות ואינה נוטלת כתובתה, ומשום שעתה היא באה לגבות את הכתובה מהיתומים, וכלפי היתומים יש ספק אם התחייבו בתשלום הכתובה מעולם, והרי זה "איני יודע אם התחייבתי" שפטור.[3]
"איני יודע אם פרעתיך" במקום שיש ספק שקול
לפי מה שיתבאר להלן, שבמקום שיש ספק לכל העולם אם החייב פרע, יש ראשונים הסוברים שהנתבע פטור, אם כן דינו של הבית מאיר צריך עיון. ויש לומר שבסוטה יש לאישה חזקה שהיא מותרת לבעלה ויש חזקת חיוב שהבעל התחייב לה כתובה, ומצטרף לזה ה"ברי" שלה, וזה מועיל לעניין לגבות כתובתה, ורק לעניין היתר האישה לבעלה או לזה שנסתרה עמו התורה אסרתה עד שתשתה.
מכל מקום נראה שמה שאמר הבית מאיר שבספק אם הבעל טוען איני יודע אם נפטרתי מתשלום הכתובה – אם הוא ספק השקול הבעל חייב לשלם – זה דווקא כאשר הבעל טוען "שמא נפטרתי" אבל אם הבעל טוען "ברי לי שנפטרתי" אף שהמקרה הוא ספק השקול לכל העולם, מכל מקום הבעל פטור שהמוציא מחברו עליו הראיה. וכך עולה גם מדברי האחיעזר שכתב שבספק השקול והבעל טוען "ברי לי – על ידי אחר – שנפטרתי" הבעל פטור מלשלם הכתובה, דאמרינן המוציא מחברו עליו הראיה.
העולה מדברינו, שבכל מקרה שיש ספק השקול לבית דין אם האישה הפסידה כתובתה והאישה טוענת טענות שלפי דבריה לא הפסידה כתובתה, והבעל מכחישה וטוען שהדברים לא היו כדברי האישה, אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה. והבעל פטור מלשלם לאישה כתובתה.
נמצאנו למדים, שגם בספק אם יש חוב של כתובה, יש לפטור את הבעל מספק, ואין בזה הכלל שהאישה מוחזקת בכתובה.
4
דין נתבע הטוען "איני יודע אם פרעתיך" במקום שלא הווה ליה לנתבע לדעת אם פרע
כתב הנימוקי יוסף (בריש פרק הגוזל והמאכיל – בבא קמא לט ע"א) בשם הרא"ה שהשוכר בהמה כדי שירכב עליו שלוחו והבהמה מתה ביד השליח, וטוען השוכר "שמא מתה הבהמה באונס" – השוכר פטור. וביאר שכיוון שפוסקים ששומר מתחייב לשלם רק בשעה שהבהמה מתה בפשיעה, לכן הווי כ"איני יודע אם התחייבתי"[4] אולם אדם ששכר בהמה כדי לרכב עליה, ומסר הבהמה לשומר והבהמה מתה ביד השומר, וטוען השומר "איני יודע אם מתה בפשיעה או באונס" השוכר חייב לשלם, כי מאחר שפשע במה שמסר את הבהמה לאחר בלא רשות, השתעבדו נכסיו משעת פשיעה ועל כן הווי כ"איני יודע אם נפטרתי" וחייב לשלם עד שישבע שמתה באונס או שיבואו עדים שמתה באונס.
וכעין זה כתב הקצות החושן (סימן שמ ס"ק ד) בשם הריטב"א (חידושי הריטב"א "החדשים" בבא מציעא צז ע"ב ד"ה ש"מ) שאף למאן דאמר שנכסי השומרים משתעבדים משעת משיכה (וראה בבא קמא קיב ע"א בזה), הם משתעבדים רק בתנאי – אם יתברר יארע דבר המחייבם לשלם ובאופן זה משתעבדים הנכסים למפרע, ועל כן אם יש ספק אירע דבר המחייבם אין זה ברור שנכסיהם השתעבדו בשעת המשיכה וכשיש ספק הוי איני יודע האם התחייבתי.[5]
והמהרש"ל בים של שלמה שם (בבא קמא פרק י סימן ג) כתב שהשומר הווי כ"איני יודע אם פרעתיך" ומכל מקום אינו חייב אלא אם כן הבעלים תובעים אותו ב"ברי שאתה חייב לי", ועל כן כתב שאין נפקא מינה אם נתן השוכר לאחר לרכב על הבהמה ברשות או שלא ברשות, ובכל אופן, אם הבעלים טוענים "ידוע לי שהבהמה מתה באופן שאתה חייב" – השומר חייב, ואם הבעלים טוענים "שמא" – השוכר פטור. ועיין בקצות החושן שם שהביא דבריו.
אם שומר שטוען לפטור הווי כ"איני יודע אם פרעתיך" או כ"איני יודע אם התחייבתי"
הש"ך (חושן משפט רצא ס"ק מד) הביא את דברי הבית יוסף, שהעתיק מספר תלמידי הרשב"א שכתבו שאם השומר שהוא שומר שכר מסר לשמור לאשתו או למי שהבעלים רגילים להפקיד אצלו, השומר השני נשבע שלא פשע ונפטר משום שהוא שומר חינם, ואולם אם אינו רוצה להישבע שמתה או אבדה באונס, דעת הרמב"ן והרשב"א שהשומר הראשון חייב עד שישבע שמתה או אבדה באונס, ודעת הרא"ה שהשומר הראשון פטור דהווי כ"איני יודע אם התחייבתי".
5
והש"ך כתב שהעיקר דהווי כ"איני יודע אם פרעתי" שמשעה שקיבל החפץ לשומרו הוא התחייב להחזירו, וכל עוד שאינו טוען טענה ודאית שנפטר מלהחזיר את החפץ הוי כאיני יודע אם פרעתי.[6] וכתב שכן משמע מדברי הרא"ש (הובאו דבריו בשולחן ערוך סימן שמ סעיף ג) שפסק שאם אמר השואל איני יודע האם מתה מחמת מלאכה או מתה באונס דחייב לשלם ומשום שהוא כ"איני יודע אם פרעתיך".[7] וביאר הש"ך שעל כן השמיט הרמ"א (בסימן שמ) את דברי הנימוקי יוסף בשם הרא"ה כי ודאי הרא"ש והרא"ה חולקים בזה.
ב"איני יודע אם פרעתיך" ויש חזקת חיוב אך לא הווה להו למידע
על כן תמה הש"ך על הלבוש שהביא את דברי הרא"ש ואת דברי הנימוקי יוסף וכתב שהדברים סותרים. והקצות החושן (סימן שמ ס"ק ד) כתב שהעיקר כהנימוקי יוסף, ומה שטען הש"ך דהווי כ"איני יודע האם החזרתי" אינו נכון. זאת כיוון שכל זמן שהבהמה קיימת אין השומר מתחייב להחזיר את הבהמה או דמיה – שהבהמה ברשות בעליה עומדת, ושעת הפשיעה היא המחייבת את השומר ועל כן הווי כ"איני יודע אם התחייבתי". ואת שיטת המהרש"ל (הנזכרת לעיל) דחה הקצות החושן וכתב שאם טענת השואל הווי כ"איני יודע אם פרעתיך" השומר היה צריך להיות חייב אף אם המשאיל טוען "שמא" ואין לפטור את השואל משום שהמשאיל טוען שמא במקום דלא הווה ליה למידע, שכל שהשואל טוען "איני יודע אם פרעתיך" חייב. וכן כתב המשנה למלך (שאלה ופיקדון פרק ד הלכה א).
והנתיבות (סימן רצא ביאורים ס"ק כח) כתב שהמחלוקת בין הש"ך לנימוקי יוסף תלויה בשאלה אם נתבע הטוען "איני יודע האם פרעתיך" במקום שלא הווה ליה למידע חייב או פטור, שדעת הש"ך שהנתבע חייב, ודעת הנימוקי יוסף שהנתבע פטור.[8]
6
כשיש ספק לכל העולם אם פרע או לאו אין לחייבו אף ב"איני יודע אם פרעתיך"
כתב הרמב"ן (בבא מציעא דף צז ע"ב) שאם קיבל פרה חצי יום בשאלה וחצי יום בשכירות והפרה מתה ולא ידוע מתי מתה – דין שאלה זו תלוי במחלוקת רבא ורב פפא (בבא קמא קיב ע"א) שנחלקו אם נכסי השומרים משתעבדים משעת שאלה או שמשתעבדים מעת שאירע להם דבר המחייב בתשלומים. ולפי רבא שסובר שנכסי שואל משתעבדים משעת שאלה, אם כן באופן האמור הוי איני יודע אם פרעתי וחייב, ולרב פפא שנכסי שואל משתעבדים משעה שחל עליו חיוב תשלומים, הוי כאיני יודע אם התחייבתי ופטור. והנה מכך שהגמרא ביארה את המשנה שם בשומר הטוען איני יודע אם מתה בשעת שאלה או בשעת שכירות שחייב לשלם, וביארה הגמרא שמדובר כשיש עסק של שבועת מודה במקצת ביניהם, והגמרא לא ביארה את המשנה שהשומר חייב משום שנכסי השומר משתעבדים משעת שאלה, הרי הגמרא להדיא סוברת שהעיקר כרב פפא.[9] ועל כן פסק הרמב"ן כרב פפא, וכן כתב הרשב"א שם.
מפשטות דברי הרמב"ן והרשב"א ניתן ללמוד שדעתם שלווה הטוען איני יודע אם פרעתי, ובאופן שלא הווה ליה למידע אם פרע, הלווה חייב לשלם מחמת שיש חזקת חיוב שחייב, ואינו יכול להיפטר בטענת שמא אף במקרה דלא הווה ליה לידע אם פרע. ועל כן פירשו ששם מדובר שהשומר שטוען איני יודע אם בשעת שאלה או בשעת שכירות, דהוי כאיני יודע אם התחייבתי.
והריטב"א כתב שגם לפי רבא הווי כ"איני יודע אם התחייבתי", משום שלרבא נכסי השואל משתעבדים משעת שאלה, אולם שיעבוד זה חל בתנאי אם יתברר אחר כך שקרה דבר המחייב את השואל. ואם יש ספק אם נעשה מעשה המחייב את השואל הוי כאיני יודע אם התחייבתי. והרמב"ם פסק כרבא. וכתב רבי עקיבא איגר על המשניות שהרמב"ם סובר כהריטב"א.
והקצות החושן (ס"ק ג) כתב בעניין זה וזו לשונו:
"ובדעת הרמב"ם נראה דסבירא ליה דעד כאן לא אמרו איני יודע אם פרעתיו חייב אלא היכא דליכא רגליים לדבר ואין מקום לספק פירעון, אבל היכא דהספק לפנינו אפילו ספק פירעון נמי פטור. וכן מבואר מדברי הרשב"א בחידושיו פרק הזורק (גיטין דף עח ע"ב ד"ה רבה) שם רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הכא בשתי כתי עדים עסקינן ז"ל, הקשה הרב ר' אלחנן ז"ל אם כן הא דתני לעניין החוב מחצה [על מחצה] יחלוקו היינו נמי בשתי כתי עדים, ואמאי יחלוקו אדרבה הווה ליה למימר אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מאריה, ותירצו בתוספות דהכא לתרווייהו אית להו חזקה, למלווה איכא למימר אוקי אחזקתו שהיה חייב לו הלווה קודם שנפל הספק הזה, וללווה איכא חזקה דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מאריה הלכך יחלוקו. ואם תאמר אדרבה הווה ליה כ'מנה הלוויתי ואיני יודע אם פרעתיך' שהוא חייב, ויש דשאני התם דליכא רגליים לדבר שפרעו אבל הכא הרי נולד ספק זה לפניך והלכך יחלוקו עכ"ל. ואם כן הכי נמי בשאלה חצי יום כו' הספק לפניך. אלא דלהרשב"א כל כי האי גוונא שהספק לפנינו חולקין והרמב"ם סבירא ליה דפטור לגמרי."
7
עכ"ל הקצות החושן.[10]
ברם, ברמב"ן וברשב"א (בבא מציעא דף צז ע"ב) שהבאתי לעיל מבואר שאם מתה הבהמה, ויש ספק אם מתה בחצי יום של שכירות או בחצי היום של שאלה אין לפטרו מחמת שכשנולד הספק בפנינו. ולעיל נתבאר שהם סוברים שלא ניתן לפטור לווה שטוען איני יודע אם פרעתי מחמת דלא הווה ליה למידע אם פרע.
והריטב"א בגיטין (דף עח ע"ב) הביא את תירוץ התוספות בלשון זו: "ולא דמי למנה הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דחייב דהתם ליכא רגלים לדבר שפרעו אבל כאן דאיכא עדים לא, והלכך יחלוקו."
ולדברי התוספות יש לומר שרק בתרי ותרי אמרינן שהנתבע יכול לומר עדי אומרים אמת, ואי אפשר להוציא ממני ממון,[11] אבל בשאר ספקות המתחדשים הדין הוא שאם אומר "איני יודע אם פרעתי" חייב לשלם, ויש לומר שגם הרשב"א התכוון לתירוץ זה שאם לא כן הרי דבריו סותרים זה את זה. ולכן נראה שהתירוץ הנכון בדברי הרמב"ם שמפרש כהריטב"א וכפי שכתב רבי עקיבא איגר.
שוב ראיתי בתוספות הרא"ש (בבא מציעא צז ע"ב) וזו לשונו:
"והלה אומר איני יודע חייב.דוקא שאומר איני יודע אם הלויתני אבל אם אמר הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך חייב אפילו לרב נחמן כדאיתא בפרק הגוזל בתרא, ואפילו הכי פריך שפיר לרב נחמ
- מדור פסקי דין והחלטות באדיבות מיקיפדיה - האנציקלופדיה הפתוחה.