ההחלטה
- טיפול אישי על ידי צוות מקצועי
- הטיפול יושלם תוך 5 ימי עסקים. אם הבקשה לא תאושר, התשלום יוחזר במלואו.
1
ב"ה מדינת ישראל
בתי הדין הרבניים
תיק 1216998/4
לפני כבוד הדיינים:
הרב שלמה שפירא
המבקשת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד צבי מימון)
נגד
המשיב: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד יפית אדרי־אוליאל)
הנדון: הזדקקות בית הדין לבחון ראיות למרות אמירת אגב של בית הדין הגדול בהליך קודם כי לכאורה אין כאלה
בקשה דנא
לפניי בקשת רשות ערעור שנייה באותו עניין שעימה – וכדי לאפשרה למעשה – בקשה לעיון חוזר בהחלטתי הקודמת שבה דחיתי את בקשת רשות הערעור הקודמת.
דחיית הבקשה במישור התקנוני
נעיר תחילה כי בהיבט התקנוני אין מקום להגשת בקשות ממין זה כלל, דחיית בקשת רשות ערעור היא החלטה סופית בתיק – ולכל היותר רשאית הייתה המבקשת הטוענת כי החלטה זו חסרה הייתה נימוקים , לבקש כי בית הדין ינמק את החלטתו.
בית הדין הגדול אינו משמש ערכאת ערעור על החלטותיו הסופיות שלו עצמו. בקשה לעיון חוזר שהיא למעשה בקשה לסתירת הדין – בין שמושאה הוא החלטה של דחיית בקשת רשות ערעור ובין שהוא כל החלטה אחרת – מצריכה עמידה בתנאי סף הקבועים בתקנות הדיון בהקשר של סתירת הדין, היינו הצבעה על עובדות או ראיות חדשות שלא היו לפני בית הדין עת נתן את ההחלטה שמבוקשים העיון הנוסף בה וסתירתה והנמקה בדבר אי־היכולת להביא את אותן עובדות או ראיות לפני בית הדין בפעם הראשונה.
בהעדר קיומם של תנאים אלה מן הדין לדחות בקשה כזו על הסף.
דחיית הבקשה לגופה
ברם גם לגופו של עניין דין בקשה זו להידחות וכפי שיבואר להלן.
אליבא דהמבקשת:
2
ביום 9.9.19 פסק בית הדין הגדול […] אין תוקף להסכם הגירושין […] וזכותו של כל אחד מיחידי הצדדים להגיש תביעה לאיזון משאבים […]
אולם כאשר […] מתבקש לבצע התחשיב […] נערם מכשול […] בזבוז כספיה של המבקשת במימון האקטואר ולחוסר תכלית […] הצדדים היו נשואים מאז 2003 […] הנכסים […] נצברו בתקופת החיים המשותפת […] ולטענת המבקשת מאז שנת 1998. במסגרת פסק הדין קבע בית הדין […] הסכם הממון שנחתם בין בני הזוג בחודש יוני 2003 בוטל […] משמעות פסק הדין […] בני הזוג לשעבר הנם שותפים בכל משאבים שצברו […] בתקופת החיים המשותפים. הסכם הממון עובר לנישואין בוטל.
לאחר דברים אלה מצטטת המבקשת, לכאורה כאסמכתה להם, מהאמור בפסק דיננו:
מעתה עצם רישום הדירות החדשות על שם שני הצדדים מורה על כוונת מתנה – כוונת שיתוף שמבטלת את הסכם הממון.
לאחר ציטוט זה ממשיכה היא לטעון כי לאור האמור דברי בית הדין האזורי בהחלטתו שבה מונה האקטואר לצורך איזון הנכסים כי "בית הדין עורך חלוקת רכוש על פי חוק כפי שהסכימו הצדדים, זאת בהתחשב גם בהסכם הממון שנערך על ידם בזמן נישואיהם" יביאו להיותו של תחשיבו של האקטואר חסר משמעות ושכר טרחתו שאותו תשלם ישולם לשווא, שהלוא "בתחשיב האקטואר ייאלץ הוא לעשות הבחנה מה נכנס תחת הסכם הממון […] כאשר […] הסכם הממון בוטל". היא מוסיפה לטעון כי תחשיב זה גם יהיה בלתי אפשרי שהרי בית הדין הגדול כבר קבע בפסק דינו האמור כי כספי הצדדים "התערבבו" כהגדרתה.
לו הכרנו את פסק דיננו רק מתוך בקשת המבקשת היינו אכן תמהיםעל בית הדין האזורי, אלא שלפחות את דברינו שלנו מכירים אנו באופן בלתי־אמצעי. בית דיננו קבע בפסק דינו כי להסכם הגירושין שכרתו הצדדים אין כל תוקף, למרות אישורו בשעתו בבית הדין, מהטעמים שפורטו בפסק הדין. אולם לגבי הסכם הממון שכרתו הצדדים טרם נישואיהם לא נכללה קביעה קטגורית בדבר בטלותו במסקנות פסק דיננו.
הציטטהשהביאה המבקשת לקוחה מנימוקיו של החתום מטה, לא ממסקנות פסק הדין, ואף בזיקה לנימוקי החתום מטה הרי שהיא לוקה בהוצאת דבר מהקשרו. להלן נביא שוב את הציטוט כפי שהביאתו המבקשת ולאחר מכן נביא את הציטוט בהקשרו המקורי. אך קודם לכן נזכיר ונסביר גם כמה עובדות וכמה עקרונות יסוד משפטיים שהמבקשת התעלמה מקיומם ושאף מטעמם אין טענותיה צודקות ואין רלוונטיות לציטוט שהביאה מדבריי.
עובדות ועקרונות משפטיים
א. פסק דיננו עסק בערעור על פסק הדין של בית הדין האזורי שקבע כי הסכם הגירושין בתוקף ובכלל זה סעיף 36 לו שעסק בחלוקת רכוש הצדדים וקבע למעשה כי לא יחול עליהם משטרו של חוק יחסי ממון וכל אחד מהם ייוותר בעליהם של הזכויות והחובות הרשומים על שמו. זה עניינו של פסק הדין שעליו הוגש הערעור וזה עניינו של פסק הדין שבו אכן התקבל הערעור: הסכם הגירושין, לא הסכם הממון.
3
ממילא אף לו נאמר בתוך פסק דיננו כי גם הסכם הממון בטל הוא – ולא כך נאמר – כל עוד הייתה זו אמירת אגב שאינה מליבת פסק הדין ולא עליה נשענת מסקנתו – אולי היה מקום להניח שהייתה זו נשארת עמדתנו גם אילו הייתה שאלה זו עצמה מגיעה לפתחנו בגלגול שני, אך כל עוד לא כך היה לא הייתה היא מחייבת את בית הדין האזורי. וכמובן לא מן הנמנע גם כי גם עמדתנו הייתה משתנה בגלגול שני שבו היינו צריכים לעסוק בטענות על אודות הסכם הממון לגופן ובראיות הנוגעות אליהן כשהללו נחוצים ועיקריים להכרעתנו, ומה גם שחלו תמורות גם בהרכב בית הדין ואפשר שעמדה שהייתה בשעתו עמדת רוב תהיה בהרכב החדש לעמדת מיעוט, ולצורך העניין אין זה משנה בעיניי כי עמדתי היא.
ב. בפסק דיננו הובאה תחילה דעתי ונימוקיי ואחריהם דעת חברי הגר"א כץ שהצטרף למסקנתי. עד לאותו שלב עסקו הדברים אך ורק בהסכם הגירושין ולא בהסכם הממון שנכרת טרם הנישואין, פרט לאמירת אגב מובהקת שנאמרה כחלק מתיאור הרקע להסכם הגירושין ולצורך ההסבר מה הביא אולי את הצדדים לצורך לחזור ולקבוע בהסכם הגירושין את שכבר קיבל מענה לכאורה בהסכם הממון, וכך נאמר בפסק הדין:
[…] הבעל שהיה בעת הנישואין בשירות קבע רכש זכויות רבות לפני הנישואין, ולפיכך אישרו הצדדים הסכם ממון […]ההסכם קובע שלאשה אין זכויות במה שצבר הבעל לפני הנישואין. בני הזוג חיו ביחד כשבע־עשרה שנה. בשנים אלו מכר הבעל חלק מהרכוש […] והצדדים קנו בית שנרשם על שם שניהם. דבר זה לכשעצמו ריקן לכאורה מתוכן את הסכם הממון, שהרי הבעל נתן, הקנה ורשם מרצונו רכוש השייך לו בלבד על שם האישה […]
זו אמרת אגב מובהקת שאף בעצמה לא נאמרה בהחלטיות אלא "לכאורה" כפי שמפורש בה, שלא עסקה בעניינו של מושא הערעור עצמו ושאף לא קבעה קביעות משפטיות בדבר בטלות ההסכם אלא תיארה רקע עובדתי לכאורי.
לא זו בלבד שאין אמירה זו מחייבת את בית הדין האזורי עתה אלא שבהיותה חלק מנימוקיי שלי אי אפשר אף לקבוע כי היא אמירתו של בית הדין הגדול כאורגן, שהלוא חברי הגר"א איגרא חלק על דעתי וחברי הגר"א כץ שהצטרף לעמדתי שהייתה משום כך לעמדת הרוב לא אמר אלא שמצורף הוא למסקנותיי, לא בהכרח לכל נימוקיי וכל שכן שלא לאמירות אגב שנכללו בהם.
ג. אחר הדברים האלה הובאה בפסק הדין דעתו החולקת של חברי הגר"א איגרא שבה עלתה שאלת הסכם קדם־הנישואין לא כשאלת אגב אלא כדבר העומד בליבת נימוקי פסק הדין. כמוני וכמו חברנו הגר"א כץ עסק הגר"א איגרא כמובן בשאלת הסכם הגירושין. עמדתי הייתה כי הסכם הגירושין אינו תקף מאחר שיש בסיס איתן לקביעה כי בעת שנכרת ואושר לא הבינה המערערת אל נכון את היקפי ויתוריה הכלכליים וכי בית הדין שאישר את ההסכם לא מילא אחר דרישת החוק לוודא כי היא מבינה את משמעויותיו ותוצאותיו של ההסכם ועושה אותו מרצון חופשי. על כך חלק הגר"א איגרא שנימק את עמדתו בין השאר בהתאמה שהייתה לדעתו בין הוראות הסכם הגירושין להוראות ההסכם שקדם לנישואין שאיש מעימנו לא חלק על תוקפו המשפטי העקרוני וספק בדבר תוקפו כלל לא עלה לדיון לפנינו.
בהקשר זה שבתי אני והבהרתי את עמדתי, הבהרה שממנה לקוח הציטוט שבטענות המבקשת השתא ושכמובן אינה משקפת את דעת הגר"א איגרא עצמו ואף הגר"א כץ – אומנם ייתכן שהסכים לה, אך – לא הביע דעתו אחריה שוב, ומשכך אף לו היה עולה ממנה כדברי המבקשת השתא, ואי אפשר לקבוע כך וכדלהלן, ודאי שאי אפשר לקבוע כי היא עמדת בית הדין כולו או עמדת הרוב.
הקשרו של המצוטט מפסק דיננו בדברי המבקשת
וכאמור, אף מהבהרתי האמורה, ואף לו הייתה מוסכמת, אי אפשר ללמוד כנטען עתה.
4
כך ציטטה המבקשת:
מעתה עצם רישום הדירות החדשות על שם שני הצדדים מורה על כוונת מתנה – כוונת שיתוף שמבטלת את הסכם הממון.
וכך נאמר בפסק הדין (הדגשות נוספו עתה לצורך האמור כאן ואינן בהכרח במקור):
ראיתי מה שכתב עמיתיהגר"א איגרא, ולהבנתו הצדדים השתיתו יחסיהם על הסכם הממון שנחתם ביניהם לפני הנישואין […] בהמשך לקביעה זו מניח עמיתי שכל הנכסים שצברו הצדדים במשך הנישואין כולם הם פירות הרכוש שנצבר לפני הנישואין. ומשכך על פי הסכם הממון הם שייכים לבעל בלבד […]
ואכן לו היינו קובעים שהנכסים שהיו בבעלות הבעל בעת הנישואין הם או חליפיהם נשארו בידו בעת הגירושין, ודאי שהכל היה נשאר ברשותו […]
עם זאת אין אני יכול לקבל כדבר מוכרח ופשוט שמי שהיה בעל מפעל בעת הנישואין וערך המפעל עלה, עליית הערך שייכת לו בלבד […] יש להבדיל בין עליית ערך דממילא, שבזה ודאי אין לצד השני חלק, לבין השבחה בגין יוזמות והשקעות שנוצרו ממאמץ ועבודה אחרי הנישואין […]
עם זאת דברים אלו אינם שייכים למקרה שבפנינו ולדעתי הסכם הממון שנחתם בעת הנישואין אינו מעלה ואינו מוריד […] הממון נקב בנכסים שהיו שייכים לבעל בעת הנישואין והיו רשומים על שמו […] הדירה ואחת החנויות בבאר שבע נמכרו, לאחר מכן נקנה בית […] נמכר ונקנתה דירה ב[…] שנרשמה על שם הצדדים. כמו כן הבעל מכר זכויותיו בחברה […] על פי ההסכם הוא שייך לו. אך לטענת האישה הבעל הקים אחרי הנישואין מספר חברות […]
מעתה עצם רישום הדירות החדשות על שם שני הצדדים מורה על כוונת מתנה – כוונת שיתוף שמבטלת את הסכם הממון. גם לגבי העסקים החדשים – אין ראיה כלשהי שהיו חליפי הנכסים שהוזכרו בהסכם הממון וגם אם כן, הדבר מצריך בדיקה, האם הם רק חליפיהם, או נוצרו בגין עבודת ומאמצי הבעל אחרי הנישואין. סוף דבר אין ראיה כלשהי שהאמור בהסכם הינו חליפי הרכוש שהוזכר בהסכם הממון. כשעל פניו זהו רכוש חדש שנצבר.
הפסקה הבאה בדבריי שבה לדבר בהסכם הגירושין, מושא הערעור, ולמדה לגביו ולגבי קביעותיי בדבר הבנתו בידי הצדדים והבנת בית הדין את תוכנו וממילא יכולתו לוודא את הבנת הצדדים את משמעויותיו ותוצאותיו מהאמור לגבי הסכם קדם־הנישואין. וכך כתבתי:
לאור האמור מאחר ולדעתנו משמעות סעיף 36 להסכם לא הייתה ידועה לבית הדין, אין ראיה שהנכסים המוזכרים שם באופן כללי, הם חליפי הרכוש שהוזכר בהסכם הממון, ובשעת אישור ההסכם לא הובהר מהו הרכוש הרשום על שם כל אחד מיחידי הצדדים, משכך יש לקבוע כפי שכתבנו לעיל, שאין תוקף חוקי לאישור ההסכם.
במסקנות פסק הדין כאמור לעיל הוזכר אך ורק הסכם הגירושין.
אין בפסק הדין כל קביעה בדבר היות הסכם הממון הקודם משולל תוקף משפטי, ולהפך: הגר"א איגרא הדגיש כי תקף הוא והחתום מטה הדגיש גם הוא כדבר פשוט וברור את הנגזרת מקביעה זו כי לו קבענו זהות בין הנכסים מושאי הסכם זה לאלה שהיו רשומים על שם הבעל בעת הגירושין היה עלינו לקבוע כי כולם שייכם לו מבלי שנזדקק כלל לבחינת תוקפו של הסכם הגירושין.
5
אף לגבי הסכם הגירושין סבר הגר"א איגרא כי ההנחה בדבר הזהות או למצער הזיקה בין הנכסים האמורים בו לאלה שבהסכם הראשון דיה כדי לבסס גם את הסברה כי הסכם הגירושין עצמו אכן הובן כראוי.
החתום מטה הסכים במפורשכאמור עם הקביעה העקרונית הראשונה אלא שקבע, קביעה שכאמור דינה גם כאמירת אגב – אף כי עודני סבור כמובן כי נכונה היא – כי הדירות שנרכשו מתמורת הנכסים שהוזכרו בהסכם הראשון
- מדור פסקי דין והחלטות באדיבות מיקיפדיה - האנציקלופדיה הפתוחה.