רע"פ 8860/12 – מקסים קוטלאייר נ' מדינת ישראל

1

 

 

 

 

 

השופט א' שהם:

פתח דבר

2

1. נהג נחשד בנהיגה ברכב בשכרות, בעקבות בדיקת אויר נשוף שנערכה לו. הוא זומן לשימוע בפני קצין משטרה המוסמך לכך, ובתום השימוע נפסל רישיונו למשך 30 ימים. לכאורה, התמלאו התנאים לפסילה מינהלית של רישיונו, ואולם, הנהג לא יּודע כי הוא רשאי להיוועץ בעורך דין, טרם קיומו של השימוע ולהיות מיוצג על-ידו, באותו הליך. השאלה העומדת על הפרק היא כפולה: השאלה האחת היא, האם קיימת חובה ליידע נהג פלוני בדבר אפשרותו (או שמא זכותו) להיוועץ בעורך דין לקראת הליך השימוע; וככל שהתשובה לשאלה זו חיובית – השאלה הנוספת היא, בהנחה שלא נמסר לנהג על זכותו להיוועצות בעורך דין, מה משמעתו של פגם זה, לעניין ההחלטה המינהלית לפסול את רישיונו, והאם הדבר מביא לבטלותה של החלטת הפסילה.

2.לפנינו שתי בקשות רשות ערעור: האחת(רע"פ 8860/12), על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטכ' סעב), בעפ"ת 318-12-12, מיום 6.12.2012. בהחלטה זו, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש ברע"פ 8860/12 (להלן:המבקש) על החלטתו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כב' השופטא' סלאמה –סג"נ), בפ"מ 9005-11-12, מיום 29.11.2012.

           הבקשה השניה(רע"פ 2759/13), נסבה על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטכ' סעב), בע"ח 44547-03-13, מיום 28.3.2013, בגדרה דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת ברע"פ 2759/13 (להלן:המבקשת) על החלטתו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כב' השופטש' בנג'ו), בפ"מ 4770-03-13, מיום 21.3.2013.

רקע והליכים קודמים

עניינו של המבקש

3.בבדיקת שכרות שנערכה למבקש, נתגלו בגופו, בעת שנהג ברכב, 480 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף, ולפיכך הוא זומן לשימוע בפני קצין משטרה, על-מנת לשקול פסילה מינהלית של רישיון הנהיגה שלו. ביום 24.11.2012, נערך למבקש שימוע, כאמור, בסיומו החליט קצין המשטרה, מתוקף סמכותו לפי סעיף 47(ה)(3) לפקודת התעבורה, [נוסח חדש] (להלן:פקודת התעבורה), לפסול אותו מינהלית מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך 30 ימים.

3

4.המבקש הגיש בקשה לבית משפט השלום לתעבורה (להלן:בית המשפט לתעבורה), בהתאם להוראות סעיף 48 לפקודת התעבורה, לבטל את החלטת הפסילה המינהלית של רישיונו. במסגרת בקשתו, לא טען המבקש להעדר תשתית ראייתית בעניינו, אלא ביקש למקד את הדיון בטענה כי נפל פגם בשימוע שנערך לו, וזאת, כיוון שהוא לא יוּדַע בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין, עובר לקיומו של הליך זה. בהחלטתו מיום 29.11.2012, דחה בית המשפט לתעבורה את הבקשה.

           בית המשפט לתעבורה עמד על אמות המידה לפיהן אמורה להיבחן החלטת הפסילה המינהלית, היינו: האם יש בהמשך נהיגתו של המבקש כדי להוות סכנה לשלום הציבור, וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. בית המשפט לתעבורה מצא כי ישנן ראיות לכאורה לנהיגה בשכרות וקבע, כי לאור כמות האלכוהול הגבוהה אשר נמצאה, לכאורה, בגופו של המבקש, ובשל עצם נהיגתו של הלה בשכרות, אכן נשקפת ממנו מסוכנות לשלום הציבור, ולפיכך, לא ראה להתערב בהחלטתו של קצין המשטרה.

           אשר לשאלה הנוגעת לזכות ההיוועצות, נאמר בהחלטה כי אין בנמצא קביעה פסיקתית ברורה, לעניין היקפה של זכות ההיוועצות בעורך דין, במסגרת שימוע הנערך בנוגע לפסילה מינהלית, בהתאם לסעיף 47 לפקודת התעבורה – לא כל שכן, אין הלכה באשר לתוצאותיה של הפרת זכות נטענת זו. לפיכך, פנה בית המשפט לתעבורה אל הפסיקה העוסקת בנושא זכות ההיוועצות במסגרת חקירה פלילית, ובכלל זה, אל הדוקטרינה הפסיקתית שעניינה פסילת ראיות שהתקבלו שלא כדין. בהיקש מפסיקה זו, הגיע בית המשפט לתעבורה למסקנה, כי "אין זה נכון למתוח את קו הגבול של זכות ההיוועצות גם להליך השימוע באופן שהפרתה תביא אוטומטית לפסילת ההליך ובטלותו, שכן כאמור, נוכח אופיו המיוחד של הליך הפסילה המינהלית, גם אם לא התאפשר לנהג להתייעץ או להיות מיוצג על ידי עו"ד, אין בכך משום פגיעה משמעותית בזכותו להליך הוגן".

           מסקנתו זו של בית המשפט לתעבורה נסמכה, במידה רבה, על הזכות הנתונה לנהג להעמיד את החלטת הפסילה המינהלית לביקורת שיפוטית (סעיף 48 לפקודת התעבורה), במסגרתה מתבצעת בחינה מדוקדקת של ההחלטה "על כל אדניה", אשר "יש בה כדי 'לכפר' על ההפרה שנעשתה (אם אכן הופרה זכות כלשהי)". על-כן, קבע בית המשפט לתעבורה, כי לא נפל בשימוע שנערך למבקש "פגם מהותי ומשמעותי […] שיורד לשורשו של עניין ויש בו כדי לפגוע בהליך ולהביא לבטלותו". לפיכך, נדחתה הבקשה לבטל את הפסילה המינהלית.

4

           בית המשפט לתעבורה ציין, אגב אורחא, כי לו דרש המבקש במפגיע, להיוועץ בעורך דין לפני השימוע וקצין המשטרה היה מסרב לכך, היה"בכך משום פגיעה יותר מהותית בזכויותיו ואולי גם פגיעה בהליך בכללותו", ואולם, כאמור, לא אלה היו פני הדברים בעניינו של המבקש.

5.המבקש ערער על החלטתו של בית המשפט לתעבורה לבית המשפט המחוזי בחיפה. בהחלטתו מיום 6.12.2012, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. במסגרת זו, אישר בית המשפט המחוזי את קביעותיו של בית המשפט לתעבורה, הן בנוגע לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש, והן באשר למסוכנותו. כמו-כן, אושרה המסקנה, כי לא נפל פגם בהחלטתו של קצין המשטרה, לפסול מינהלית את המבקש מנהיגה ברכב.

           בית המשפט המחוזי נדרש, בהרחבה, במסגרת החלטתו, לטענה בדבר הפגיעה בזכות ההיוועצות, והחליט לדחותה, מן הטעמים שיפורטו להלן. בית המשפט המחוזי סקר את מקורותיה של זכות ההיוועצות בעורך דין, בציינו כי חובה זו חלה בהקשר של חקירת עצור (מכוח סעיף 32 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן:חוק המעצרים), ובהתאם לסעיף 19 לחוק הסנגוריה הציבורית, התשנ"ו-1995) (להלן:חוק הסנגוריה הציבורית)). עוד צוין בהחלטה, כי בפסיקה נותרה בצריך עיון שאלת החלתה של חובה זו גם בנוגע לחשוד המעוכב לצורכי חקירה, שאיננו עצור (ע"פ5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי, פ"ד סא(1) 461 (2006), פסקה 17 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז)ד' ביניש(להלן: ענייןיששכרוב)). בהתאם לכך, לא מצא בית המשפט המחוזי, כל עיגון בחוק או בפסיקה לזכות ההיוועצות ולחובת היידוע הנגזרת ממנה, ככל שמדובר בשימוע במסגרת הליך של פסילה מינהלית.

5

           בית המשפט המחוזי הזכיר, בנוסף, את עקרון הבטלות היחסית במשפט המינהלי, לפיו גם אם נפל פגם מסוים בהחלטה המינהלית – אין בכך כדי להביא, בהכרח, לבטלותה של ההחלטה, אלא-אם מדובר בפגם מהותי היורד לשורשו של ההליך. בית המשפט המחוזי הסתמך, לעניין זה, על רע"פ 4398/99הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 637 (2000) (להלן:ענייןהראל), במסגרתו נדון עקרון הבטלות היחסית, בהקשר בו עסקינן. בפרשה זו, אשר נסבה סביב הטענה כי לא התקיים הליך של שימוע, טרם החלטת הפסילה, שם בית משפט זה את הדגש על אפשרותה של המבקשת להשיג על החלטתו של קצין המשטרה לבית המשפט. לפיכך, נקבע כי ההחלטה המינהלית אינה בטלה, על-אף הפגם שדבק בה. לנוכח פסיקה זו, ומאחר שלגישת בית המשפט המחוזי הפסילה המינהלית נועדה "'להיות, לפי טבעה, מהירה ומרתיעה'", נקבע כי אין מקום לביטול החלטת הפסילה המינהלית "אך ורק בשל פגם, ככל שנפל, בזכות להיוועץ בעו"ד".

בקשתו של המבקש לרשות ערעור

6.ביום 7.12.2012, הגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו עו"ד שלומי בלומנפלד, את בקשת רשות הערעור שלפנינו. בבקשה נטען כי היא מעוררת שאלה משפטית עקרונית המצדיקה ליתן למבקש רשות ערעור, והיא – האם יש חובה ליידע נהג בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין, ואף להיות מיוצג על-ידו, בשימוע אשר אמור להתקיים בעניינו, בנוגע לפסילה מינהלית, לפי סעיף 47 לפקודת התעבורה.

           עוד נטען כי, לאור עליית קרנה של זכות ההיוועצות בפסיקה, עד לדרגה של "זכות יסוד", ועל רקע פסקי הדין בענייןיששכרוב– בו נקבעה דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, ובע"פ 1301/06עזבון אלזם נ' מדינת ישראל (22.6.2009) (להלן: ענייןאלזם) – בו זוכה המערער מהעבירות שיוחסו לו בעקבות הפרתה של זכות ההיוועצות, מן הראוי לקבוע כי קיימת חובה כאמור. כפועל יוצא מכך, נטען כי יש להמשיך ולקבוע כי, זכות זו הופרה באופן יסודי, בעניינו של המבקש, דבר המחייב התערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, לעניין תוקפה של הפסילה המינהלית.

           נטען בנוסף, כי קיימת בנידון דידן, פסיקה סותרת של הערכאות הנמוכות, ויש הכרח כי בית משפט זה יאמר את דברו, וגם מסיבה זו יש ליתן רשות ערעור, על-מנת שתוכרע הסוגיה בהלכה מחייבת.

6

           כמו-כן, הזכיר עו"ד בלומנפלד בבקשתו, את החלטת חברי השופטא' רובינשטייןברע"פ 2538/11בר נ' מדינת ישראל(24.5.2011) (להלן: ענייןבר), שם נדחתה, אמנם, הטענה כי קיימת חובה לעכב את עריכתה של בדיקת שכרות, על מנת לאפשר לנהג להיוועץ בעורך דין, אך במאמר מוסגר ציין השופטרובינשטייןכי "אין בכך כדי לשלול שיחה טלפונית מקום בו אילוצי הזמן – דוגמת ההכנות לבדיקה – מאפשרים זאת" (שם, בפסקה י"א). המבקש חפץ להיבנות מאמירה זו, שכן לטענתו, הובעה בענייןבר, נכונות עקרונית, להכיר בזכות ההיוועצות, אלא שבשל דחיפותה של בדיקת השכרות, הוחלט לדחות, בנסיבות אותו מקרה, את הבקשה למתן רשות ערעור. ואולם, ממשיך המבקש וטוען, כי בנידון דידן, בשונה ממעמד בדיקת השכרות, יש משמעות פחותה למימד הזמן, שהרי ממילא התאפשר למבקש לנהוג ברכב עד ליום השימוע (שהתקיים למחרת יום בדיקת השכרות) ולפיכך, לא הייתה מניעה, מבחינת שיקולי הדחיפות והזמן, ליידעו בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין, טרם קיומו של השימוע. עוד נטען, כי ניתן היה להודיע למבקש על זכותו להיוועץ בעורך דין גם במעמד השימוע גופו, ולדחות את המשכו על-מנת לאפשר לו להיוועץ בעורך דין.

תגובת המשיבה

7.המשיבה התבקשה להעביר את תגובתה לבקשה זו בכתב. בתגובת המשיבה נטען, כי המבקש לא הצביע על כל מקור בדין, בדבר קיומה של חובה ליידע נהג באשר לזכותו להיוועץ בעורך דין. לדידה של המשיבה, בהליך המינהלי בו עסקינן, כלל לא קיימת חובת יידוע על זכות היוועצות בעורך דין, השמורה אך לחקירה הפלילית, וגם כאשר מדובר בהליך פלילי, נפסק "כי פגם ביידוע חשוד בזכותו זו לא בהכרח יביא לפסילת ההליך וכל מקרה יבחן לגופו".

           עוד טענה המשיבה, כי הליך הפסילה המינהלי הינו הסדר מאוזן, ומטרתו העיקרית היא למנוע מנהג מסוכן להמשיך ולנהוג ברכב, ולסכן בכך את הציבור. המדובר בפסילה לזמן קצוב, וממילא ניתן לתקוף החלטה זו באמצעות פניה לבית משפט בבקשה לביטולה. צוין בתגובה, כי לאור תכליתה העיקרית של הפסילה המינהלית, היינו, מתן מענה מיידי ואפקטיבי למסוכנותו של הנהג, המגמה היא לערוך את השימוע על-ידי קצין המשטרה בהקדם, כך שניתן יהיה, במידת הצורך, לפסול את רישיונו של הנהג על אתר, ובמקרה זה, מימד הזמן אינו מאפשר לממש את זכות ההיוועצות, כמו-גם את חובת היידוע על קיומה של זכות זו.

8.בהחלטתי מיום 26.12.2012, הועברה הבקשה לרשות ערעור, לדיון בפני הרכב תלתא.

עניינה של המבקשת

9.נגד המבקשת הוגש דו"ח שהוא בחזקת כתב אישום, בו נטען כי ביום 16.3.2011, בשעה 03:07, היא נהגה ברכב בהיותה שיכורה, וזאת, לנוכח תוצאותיה של בדיקת אויר נשוף שנערכה לה, אשר העידה על הימצאותם של 340 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף, בגופה.

10. המבקשת זומנה לשימוע, ובסיומו החליט קצין משטרה לפסול מינהלית את רישיונה למשך 30 ימים, בהתאם לסמכותו מכוח סעיף 47(ה)(3) לפקודת התעבורה.

7

11. המבקשת הגישה לבית המשפט לתעבורה בקשה לבטל את החלטת הפסילה המינהלית. אף המבקשת לא חלקה על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתה, ולא טענה להעדר מסוכנות, אלא השליכה את יהבה, בדומה למבקש, על הטענה לפיה לא נמסרה לה הודעה בדבר זכותה להיוועץ בעורך דין, טרם השימוע שנערך לה. בית המשפט לתעבורה החליט, ביום 21.3.2013, לדחות את הבקשה.

           למרות שלא הייתה מחלוקת על כך, קבע בית המשפט לתעבורה, כי קיימת תשתית ראייתית להוכחת אשמתה של המבקשת במיוחס לה, והבהיר כי הנהיגה בשכרות טומנת בחובה, באופן אינהרנטי, מסוכנות לשלומו ולביטחונו של הציבור. לפיכך, נקבע כי מתקיימים התנאים לפסילה מינהלית של רישיון הנהיגה של המבקשת.

           אשר לטענה בדבר הפרת חובת היידוע לגבי זכות ההיוועצות, עמד בית המשפט לתעבורה, על כך כי בפרשות אשר נדונו בפסיקה, דובר בזכותו של עצור להיוועץ בעורך דין במהלךחקירה משטרתית. לגישתו של בית המשפט לתעבורה, כאשר מדובר בהליך חקירתי, קיימים פערי כוחות מובנים בין הנחקר לבין אנשי המרות המופקדים על עריכתה של החקירה. בהתאם לכך, הטעמים העומדים בבסיסה של זכות ההיוועצות, נעוצים ברצון לשלול מגורמי החקירה יתרון בלתי הוגן על הנחקר, בנוסף לפיקוח על אמינות החקירה, במטרה למנוע הודאות שווא. לעומת זאת, כאשר מדובר בפסילה מינהלית של רישיון הנהיגה, הרי שתכליתו של הליך זה, היא שמירה על שלום הציבור וביטחונו, באמצעות פסילה מינהלית מהירה, אך מוגבלת בזמן, של רישיון הנהיגה של נהג החשוד בביצוע עבירת תעבורה חמורה.

           עוד צוין, כי השימוע אינו בגדר הליך חקירתי, ובמהלכו הנהג לא נדרש להשיב על שאלות או למסור עדות. על-כן, ובשל הצורך בפתרון מניעתי, מהיר ואפקטיבי לשם שמירה על שלומם וחייהם של המשתמשים בדרך; ובשים לב לזכות ההשגה על החלטתו של קצין המשטרה, סבר בית המשפט לתעבורה, כי אין חובה ליידע את הנהג, העומד בפני שימוע, בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין.

           בהמשך לדברים האלו, הזכיר בית המשפט לתעבורה את דוקטרינת הבטלות היחסית, וקבע, כי אף לוּ הייתה חובה ליידע את המבקשת בדבר זכות ההיוועצות, הרי שבנסיבות העניין, אין מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין, באופן המחייב את ביטולו של צו הפסילה.   

8

12. המבקשת ערערה לבית המשפט המחוזי על החלטתו של בית המשפט לתעבורה. בהחלטה מיום 28.3.2013, אשר נסבה בעיקרה סביב הטענה בדבר חובת היידוע בנוגע לזכות ההיוועצות, חזר בית המשפט המחוזי, מפי כב' השופטכ' סעב, על עיקרי החלטתו המנומקת בעניינו של המבקש, ובהתאם לכך החליט לדחות את הערעור.

13. ביום 18.4.2013 הגישה המבקשת, באמצעות בא-כוחה עו"ד שלומי בלומנפלד, את הבקשה לרשות הערעור, המונחת לפנינו. מאחר שמדובר בבקשה זהה בתוכנה לבקשת המבקש, הוחלט, ביום 29.4.2013, להעביר את הבקשה לדיון בפני הרכב תלתא ולאחד את הדיון בשתי הבקשות.

טענות הצדדים

14. בדיון שנערך לפנינו, ביום 28.11.2013, ביקש עו"ד שלומי בלומנפלד לחדד מספר נושאים, במטרה לשכנענו ליתן רשות ערעור למבקשים ולקבל את הערעור עצמו. בהתייחס לטענה, לפיה ממילא קיימת ביקורת שיפוטית על החלטתו של קצין המשטרה, טען עו"ד בלומנפלד, כי היקף התערבותו של בית המשפט בהחלטות פסילה, הניתנות על-ידי קצין משטרה, הינו מצומצם ביותר, וההחלטה תבוטל או תשונה רק אם מתקיימות עילות ההתערבות בהחלטה המינהלית. לפיכך, כך נטען, אין בביקורת שיפוטית זו משום תחליף לזכות ההיוועצות, המהווה ערובה לכך כי זכויותיו של הנהג במהלך השימוע, לא תפגענה. בהקשר זה, הוסיף וטען עו"ד בלומנפלד, כי אין משמעות ממשית לזכות ההיוועצות מבלי שתעמוד לצידה גם חובת יידוע, בדבר קיומה של זכות זו.

           נטען בנוסף על-ידי עו"ד בלומנפלד, כי יש להבחין בין מקרה שבו השימוע נעשה באופן מיידי ועל אתר, כשאז קיים קושי במימושה של זכות ההיוועצות, לבין מקרה שונה, שבו השימוע נקבע למועד מאוחר יותר. במקרה אחרון זה, כך נטען, אין מניעה של ממש ליידע את הנהג בדבר זכותו להיוועץ בעו"ד, ולא ייגרם, עקב כך, נזק כלשהו לאינטרס הציבורי. לבסוף, טען עו"ד בלומנפלד, כי השימוע בו עסקינן, איננו בגדר הליך מינהלי רגיל, שכן דברי הנהג במהלכו של השימוע, עלולים לשמש כראיה נגדו במשפט הפלילי, על כל המשתמע מכך.

           לאור האמור, התבקשנו ליתן למבקשים רשות ערעור, לדון בבקשות כבערעורים, ולקבל את הערעורים עצמם.

9

15. בא כוחה של המשיבה, עו"ד אריה פטר, חזר על עיקרי טיעוניו הכתובים, שנמסרו בתגובה לבקשת רשות הערעור של המבקש. לגישתו של עו"ד פטר, נקבע זה מכבר, כי חובת היידוע בדבר זכות ההיוועצות מוגבלת להליך פלילי בלבד, ויש לדחות את הדרישה להחלתה של חובה זו, גם כאשר מדובר בפסילה מינהלית של רישיון הנהיגה. לדידו, קבלת גישתם של המבקשים, משמעה הרחבה בלתי ראויה וחסרת כל בסיס של זכות ההיוועצות, השמורה, כאמור, להליכים פליליים בלבד. עו"ד פטר הפנה לפסיקה זרה, ממנה ניתן ללמוד כי גם בשיטות משפט אחרות אין חובת יידוע בשלב כה מוקדם, לפני שמתקיימת חקירה או מתנהל הליך פלילי.

           בנוסף, טען עו"ד פטר, כי אפילו היה מדובר בהליך פלילי טהור, עדיין אין להחיל את חובת היידוע, משום שבשלב השימוע, חירותו של הנהג אינה מוגבלת, במובן של הגבלת חופש התנועה (גם אם אינו רשאי לנהוג ברכב), והוא אינו נתון בלחצי חקירה או מעצר, וגם מטעם זה יש לדחות את הבקשות לרשות ערעור.

דיון והכרעה

16. לאחר עיון בבקשות ובצרופותיהן ושמיעת טיעוני הצדדים, החלטנו ליתן רשות ערעור בשתי הבקשות הנדונות, ולדון בהן כבערעורים עצמם.

            כלל נקוט הוא בידינו כי רשות ערעור "בגלגול שלישי", שמורה אך לאותם מקרים מיוחדים, המעוררים שאלה משפטית נכבדה או סוגיה ציבורית כבדת משקל, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, וכן במקרים, יוצאי דופן, המגלים חשש לעיוות דין או כאשר עולה מהם אי-צדק למבקש (ראו מבין רבים, ר"ע 103/82חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ,פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"פ 6823/13נסים בראנץ נ' מדינת ישראל(28.11.2013); רע"פ 7135/13מחאמיד נ' מדינת ישראל(26.11.2013); רע"פ 6800/13קסטיאל נ' מדינת ישראל(26.11.2013)). לדעתנו, הבקשות שלפנינו אכן מעלות שאלה משפטית-ציבורית כבדת משקל הטעונה הכרעה, ולפיכך, נעתרנו, כאמור, לבקשות והחלטנו ליתן למבקשים רשות ערעור.

           עם-זאת, נקדים את המאוחר ונציין כי לעיצומו של עניין, החלטנו לדחות את הערעורים, מהנימוקים שיפורטו להלן.

זכות ההיוועצות – הבסיס הנורמטיבי

10

17.  זכותו שלעצורלהיפגש עם עורך דין ולהיוועץ בו, מוסדרת בסעיף 34 לחוק המעצרים, שכותרתו היא "זכות העצור להיפגש עם עורך דין". בנוסף לזכות הפגישה והייעוץ, הקבועה בסעיף 34(א) לחוק המעצרים, נקבע בסעיף 34(ב), כי מרגע שעצור פלוני מבקש לממש את זכותו זו, ולהיפגש עם עורך דין, יש לאפשר זאת "ללא דיחוי". עוד נקבע בסעיף 34(ג) לחוק המעצרים, כי פגישה כאמור, תיערך ביחידות ובאופן המבטיח את סודיות תוכן השיחה בין הצדדים, במהלכה.

           בפסק הדין המכונן בענייןיששכרוב, עמדה השופטת (כתוארה אז)ד' ביניש, על מעמדה של זכות ההיוועצות, באומרה:

"…נראה כי בפסיקתנו מסתמנת הגישה לפיה זכות ההיוועצות בעורך-דין היא זכות חוקתית. עם זאת, אף אם נאמר כי זכות ההיוועצות של עצור בעורך-דין אינה בעלת מעמד חוקתי על חוקי – ובעניין זה אינני רואה להביע עמדה – הרי על חשיבותה ומרכזיותה בשיטתנו המשפטית אין חולק. זאת ועוד; אף אם זכות ההיוועצות אינה נכללת בגדר המעגל הפנימי הצר של הזכות החוקתית לכבוד האדם וחירותו, הרי ניתן לקבוע כי בהשראתם של חוקי היסוד התחזק מעמדה של הזכות האמורה והחובה להתחשב בה; זאת, נוכח זיקתה האפשרית לכבודו ולחירותו של הנחקר ובהתחשב בהיותה חלק מהזכות להליך פלילי הוגן עליה…" (שם, פסקה 20).

           במהלך השנים, הלך מעמדה של זכות ההיוועצות והתחזק בפסיקתו של בית משפט זה, תוך התייחסות לזכות זו כזכות יסוד של הנחקר, שהינה חלק מן הזכות הבסיסית להליך הוגן, והיא נתפסת כבעלת מעמד רם בהשראתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראו למשל, ע"פ 5956/08אל עוקה נ' מדינת ישראל(23.11.2011), פסקה 10 לפסק דינו של השופטנ' הנדל, והאסמכתאות שם, וכן פסקאות 3 ו-4 לפסק דינו של השופטי' דנציגר, באותו עניין).

           ואולם, מושכלות יסוד הן, כי כשאר הזכויות הנהנות מדרגה נורמטיבית גבוהה ואף על-חוקית, גם זכות ההיוועצות, אינה מוחלטת "ויש שעליה לסגת מפני זכויות ואינטרסים מתחרים […]" (ענייןיששכרוב, פסקה 15, לפסק דינה של השופטתביניש, והאסמכתאות שם; וכן ראו: ע"פ 6659/06פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד סב(4) 329 (2008), פסקה 44 לחוות דעת הנשיאהביניש; בג"ץ 6302/92רומחיה נ' משטרת ישראל, פ"ד מז(1), 209 (1993), עמ' 213-212), וראו גם, סעיפים 34 ו-35 לחוק המעצרים, המטילים סייגים על מימושה של זכות ההיוועצות).

11

חובת היידוע

18. מן הזכות להיוועצות "נגזרות ומשתמעות הזכות לקבל הודעה על קיומה של זכות זו והחובה המוטלת על הרשויות להודיע על-כך לעצור" (בג"ץ 3412/91סופיאן נ' מפקד כוחות צה"ל באזור חבל עזה, פ"ד מז(2) 843 (1993), עמ' 850). חובת היידוע מעוגנת כיום בשני דברי חקיקה. הראשון והמרכזי מביניהם, הינו סעיף 32 לחוק המעצרים, המורה כלהלן:

"32.     הסברת זכויות לעצור

החליט הקצין הממונהלעצור את החשוד, יבהיר לו מיד את דבר המעצר ואת סיבת המעצר בלשון המובנת לו, ככל האפשר, וכן –

(1)     את זכותו שתימסר הודעה על מעצרו, לאדם קרוב לו ולעורך-דין ואת זכותו להיפגש עם עורך-דין, הכל בכפוף להוראות סעיפים 34 עד 36; וכן את זכותו להיות מיוצג על ידי סניגור כאמור בסעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי או לפי חוק הסנגוריה הציבורית…" (ההדגשות הוספו – א. ש.).

           והשני, הינו סעיף 19 לחוק הסנגוריה הציבורית, שזו לשונו:

"19. הודעה לעצור על אפשרות מינוי סניגור ציבורי

(א)     נעצר אדם והובא לתחנת משטרה או למתקן של רשות החוקרת על פי דיןאו שהוא חשוד בביצוע עבירה, יודיע לו הממונה על התחנה או על החקירה, בהקדם האפשרי, כי באפשרותו לבקש מינוי סניגור ציבורי אם הוא זכאי לכך לפי חוק זה…" (ההדגשות הוספו – א. ש.).

12

           מעיון בשני סעיפים אלה עולה, כי סעיף 19 לחוק הסנגוריה הציבורית, מרחיב את חובת היידוע, לעומת סעיף 32 לחוק המעצרים, שכן בחוק הסנגוריה הציבורית מתגבשת חובת היידוע למן הרגע שבו מדובר בחשוד בביצוע עבירה – להבדיל מעצור או מי שהוחלט לעוצרו. הבדל זה לא נסתר מעיניו של בית המשפט בענייןיששכרוב, שעה שנדונה היקפה של חובת היידוע. ואולם, מאחר שהדבר לא נדרש להכרעה בעניין שעמד על הפרק, נותרה הסוגיה בצריך עיון. עם-זאת, נדרשה השופטתבינישלסוגיה זו במסגרת חוות דעתה, ועל רקע חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, היא הביעה את דעתה, כי ראוי לאמץ פרשנות מרחיבה של המונח "עצור", כך שחובת היידוע תתגבש: "כל אימת שאדם חשוד בביצוע עבירה ומעוכב במשמורת המשטרה לצרכי חקירה, באופן שחירותו וחופש התנועה שלו מוגבלים; זאת, אף אם לא התקבלה החלטה מצד הקצין הממונה בדבר מעצרו של החשוד" (שם, פסקה 17).

           בפרשה אחרת, הובעה דעה מרחיבה לגבי היקף תחולתה של זכות ההיוועצות (גם אם לא היתה התייחסות מפורשת לחובת היידוע), עת נקבע, כי"על-פני הדברים, החובה הקבועה בחוק לאפשר פגישה עם סנגור 'ללא דיחוי' אינה מצומצמת למצבים בהם הנחקר שביקש זאת הינו עצור, והחובה האמורה חלה גם כאשר הנחקר המבקש להיפגש עם סנגורו מצוי במשמורת המשטרה לצרכי חקירה כשהוא אינו בבחינת 'עצור'" (ע"פ 9956/05אסף שי נ' מדינת ישראל(04.11.2009), פסקה 14 לחוות דעת הנשיאהבינישוכן עמדתו של השופטרובינשטיין, בפסקה י"ד לחוות דעתו (להלן: ענייןשי); וראו דיון בדבר חובת היידוע לגבי האפשרות למינוי סניגור ציבורי, בע"פ 8974/07לין נגד מדינת ישראל(3.11.2010), פסקאות כ"ו ו-כ"ז לפסק דינו של השופטרובינשטיין).

19. נסכם את התשתית הנורמטיבית בקצרה. עמדנו על כך שזכות ההיוועצותבמסגרת הדין הפלילי, אף אם היא אינה בעלת מעמד חוקתי על-חוקי, נתפסת כזכות בעלת מעמד רם ביותר, והיא בגדר זכות יסוד של הנחקר, הנגזרת, הן מן הזכות להליך הוגן במשפט הפלילי והן מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מזכות זו נובעת גם החובה ליידע את העצור (ולפי הפרשנות המרחיבה יותר, גם את החשוד המצוי בחקירה פלילית) בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין, ובמקרים המתאימים להודיע לו על אפשרותו לבקש את מינויו של סנגור ציבורי. אין צריך לומר, כי חובת היידוע וזכות ההיוועצות עצמה, שלובות זו בזו, ומשלימות האחת את רעותה.

           נציין, כבר עתה, כי אין בנמצא בשיטת משפטנו הוראת חוק, לפיה חלה זכות ההיוועצות בכלל וחובת היידוע בפרט, שעה שמדובר בהליך מינהלי, ובכלל זה גם הליך של שימוע לצורך פסילה מינהלית.

האם יש להחיל את זכות ההיוועצות ואת חובת היידוע בענייננו, בשים לב להבדלים בין הליך החקירה הפלילית לבין הליך השימוע המינהלי?

13

20. מקובל למנות שני רציונאליים עיקריים, התומכים בהכרה בזכות ההיוועצות בעורך דין, הנתונה לעצור או לחשוד העומד בפני חקירה פלילית. הטעם האחד הינו, שמירה על "כללי משחק" הוגנים, קרי: הבטחת זכויותיו של הנחקר; שמירה על הגינות הליכי החקירה; ומניעת ניצול לרעה של פערי הכוחות בין הנחקר לבין החוקרים. זאת, לנוכח הסיטואציה הלוחצת והמאיימת בה נתון הנחקר, העומד בגפו אל מול אנשי המרות, אשר אמורים לחוקרו (ענייןשי, פסקה 14 לפסק דינה של הנשיאהביניש). מימוש זכות ההיוועצות בעורך הדין מיועדת להביא להגשמת מטרות אלו, שכן מצופה מעורך הדין להבהיר לנחקר את זכויותיו במסגרת החקירה, ובכלל זה, את זכותו לחקירה הוגנת, את הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית, ואת זכות השתיקה (ענייןיששכרוב, פסקה 14 לפסק דינה של השופטתביניש) – וכבר נפסק, כי נהוג לראות בזכות ההיוועצות בעורך דין "אספקט אחר של זכות השתיקה" (שם, והאסמכתאות המאוזכרים שם). הטעם האחר עניינו בשיפור אמינותה של החקירה, הן באופן אקטיבי, שעה שעורך הדין עשוי להציג למשטרה ראיות מזכות שאינן בידיעתה, או לסייע לחוקריה באיתורן של ראיות מעין אלו; והן, על-ידי מניעת הודאות שווא, באמצעות הבטחת תקינותה של החקירה, כמפורט לעיל.

           את מצב הדחק אליו נקלע הנחקר,נוכח הסיכון בו הוא נתון, היטיב לתאר השופטא' א' לוי:

"חקירה מעמידה את הנחקר בסיטואציה מאיימת שהוא, לרוב, אינו רגיל בה. זוהי סיטואציה כופה מטבעה, המעמידה את הנחקר בפני לחצים רבים, בעיקר בשל האיום המרחף מעל לראשו – שמא יימצא אשם וייענש. לא בכדי נקבע כי החקירה – 'אפילו אם אין היא נעשית תוך כדי שימוש באמצעים פיזיים – פוגעת בחירותו של הנחקר. היא פוגעת לעיתים בכבודו ובצנעת הפרט שלו' […]; 'בהענקת הסמכות לקיים חקירה פלילית גלום כוח, וממילא כרוכה סכנה, לפגיעה בפרטיות הנחקרים, בכבודם, בחירותם ובקניינם' […]; ובמקום אחר נאמר, כי 'כל חקירה, ותהא זו הסבירה וההוגנת מכולן, מעמידה את הנחקר במצבים מביכים, מכבידה עליו, מחטטת בצפונותיו, חודרת לפני ולפנים של ציפור נפשו ויוצרת אצלו לחצים נפשיים חמורים'" […] (רע"פ 4142/04מילשטיין נ' התובע הצבאי, פ"ד סב(1) 378 (2006), פסקה 15 לחוות הדעת שניתנה במיעוט – אולם לא לעניין זה, וראו האסמכתאות שם).

14

21. שונים, עד מאוד, הם פני הדברים ככל שמדובר בהליך של שימוע מינהלי, בו עסקינן. אמנם, כמו העצור-הנחקר, אף הנהג העומד בפני שימוע, בנוגע לפסילה מינהלית, מתייצב בפני שוטר, ואף קצין משטרה – אלא שבכך מסתכם הדמיון בין שני המקרים.בעניינו של הנהג אין מדובר בסיטואציה מאיימת ולוחצת שבגדרה הוא נמצא, ללא סיוע, לבדו, לעיתים כשהוא נתון במעצר, כשמולו אנשי מרות המבקשים לחוקרו בחשד לביצוע עבירות פליליות. כמו-כן, הוא אינו צפוי לתוצאות קשות ביותר, מבחינתו, כמו שלילת חירותו, בנוסף לסטיגמה הפלילית שעלולה לדבוק בו. בהשאלה לענייננו, "לא הרי המשלם קנס מינהלי כהרי העומד למשפט פלילי, וכבר עמדנו על האות שנאשם במשפט פלילי עשוי לשאת על מצחו" (בג"צ 5537/91אפרתי נ' אוסטפלד, פ"ד מו(3) 501 (1992), עמ' 511).נסכם ונאמר, כי לא הרי נהג העומד בפני שימוע הנערך על-ידי קצין משטרה, אשר ניצב בפני סיכון של פסילת רישיונו, כהרי נחקר (בין אם מדובר בעצור ובין אם לאו) העלול להיות נאשם בפלילים, על כל המשמע מכך.

            אמת, גם עבור הנהג אין מדובר בסיטואציה ידידותית או נעימה במיוחד, אך עסקינן, כאמור, במצב העלול להסתיים, לכל היותר, בהגבלה מסוימת של אפשרות הנהיגה ברכב, לפרק זמן קצר יחסית (למשך 90, 60 או 30 ימים – בהתאם לחומרת העבירה – כמפורט בסעיפים 47(ה)(1)-(3), בהתאמה).

           יש לחזור ולהבהיר, כי הליך השימוע איננו בגדר חקירה משטרתית, ומטרתו איננה איסוף ראיות בעניינו של הנהג. במהלך השימוע, חירותו של הנהג אינה נשללת; הוא אינו נתון למעצר א