ת"א 2096/77 – נמר מחמוד עיסא (המנוח נ' רשות מקרקעי ישראל

2. רקע הבקשה הינו תובענה אשר הוגשה על ידי תשעה מבין יורשי המנוח נמר מחמוד דרוויש עיסא (להלן: "היורשים" או "התובעים", ו"המנוח", בהתאמה), באמצעות מר ראזי עיסא (להלן: "ראזי"), כנגד הנתבעת, רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י" או "הנתבעת"). במסגרת התובענה מבוקש להורות על תיקון , באופן בו היורשים ירשמו במקום רמ"י כבעלי הידועים כגוש 8871 חלקה 84 (כיום חלקה 142) בכפר קאסם (להלן: "המקרקעין"), ואשר לטענתם היו במקור בבעלות המנוח. תיקון המרשם מתבקש בהתאם לסעיף 93 לפקודת הסדר [], התשכ"ט-1969 (להלן: "הפקודה") נוכח טענת היורשים לאי-ידיעתם אודות קיום ההליכים ורישום המדינה כבעלת המקרקעין כתוצאה מהליכים אלו.

3. מרבית עובדות המקרה דנן פורטו בהרחבה בהחלטתי מיום 5.1.2017, ואולם, נוכח הוספת פרוטוקול הדיון בת"א 2096/77 לאחר מועד מתן ההחלטה האמורה, יתוארו עיקריהן הדרושים להכרעה בענייננו:

א. במסגרת הליך ההסדר שנערך למקרקעין, הגישה המדינה ביום 12.1.1969 תזכיר תביעה , וביום 17.11.1971 הגיש אף המנוח תזכיר תביעה בו תבע את הבעלות במקרקעין בשלמותם (להלן ביחד: "תזכירי התביעה"). הדיון וההכרעה בתזכירי התביעה הסותרים אשר הוגשו על-ידי המדינה והמנוח, הועברו לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"א 2096/77, להלן: "תובענת 1977").

ב. על-פי האמור בפרוטוקולים של תובענת 1977 (שצורפו כנספח להודעה ובקשה מטעם רמ"י), נערך ביום 27.3.1978 דיון בנוכחות נציגי המדינה, המנוח ואחיו איברהים בן מחמוד עיסא דרוויש (להלן: "איברהים"). בפרוטוקול הדיון ציין השופט א' חלימה ז"ל כי הגם הודיע למנוח ולאיברהים כי עליהם להביא עדיהם לדיון באמצעות פתק שנמסר להם בשפה הערבית "ושבו הוזהרו מראש להביא את עדיהם באמצעות ביה"מ, ואם לא יעשו כן ביה"מ לא ייעתר לבקשה לדחייה", מסרו המנוח ואיברהים כי עדיהם נפלו למשכב ולפיכך לא הגיעו לדיון. בעקבות זאת, רק המנוח עצמו ואיברהים העידו ביחס לזכויותיהם הנטענות במקרקעין, כאשר במסגרת עדותם הזכירו השניים את ספר התחמיס (המתעד תשלומי מיסים בגין ). בהחלטת השופט מאותו הדיון נכתב כי למרות שהמנוח ואיברהים הוזהרו בישיבה הקודמת להביא עדיהם ומסמכיהם לדיון וכי הדבר נרשם בפרוטוקול ואף נמסר להם בפתק בשפתם, השניים לא קיימו את צו . ברם, היות שהשופט התרשם כי המדובר "באנשים שמתקשים להבין את המצב המשפטי" החליט להעניק להם "אפשרות נוספת ואחרונה" להבאת מסמכיהם ובמיוחד – אישור אודות האמור בספר התחמיס ביחס למקרקעין. השופט ציין כי לצורך כך נדחה הדיון ליום 5.7.1978 "בפעם סופית ואחרונה וגם היום נמסר לידיהם פתק שבו הוסבר להם בשפה הערבית שביה"מ לא יתן להם דחייה נוספת ואם לא יבואו מוכנים כי אז ביה"מ יפסוק בהתאם למצב ולא ירשה להם דחיה נוספת……הודע להם שהזמנה נוספת לא תישלח וכי התאריך הכתוב בפתק מחייב אותם". בפרוטוקול הדיון אשר התקיים ביום 5.7.1978 נכתב כי לא הייתה התייצבות מטעם המנוח ואיברהים, ובהתאם, ניתן (להלן: "פס"ד 1977") למחיקת תביעתם בעקבות אי-הופעתם לדיון. בנוסף צוין בפס"ד 1977 כי נימר ואיברהים לא הופיעו על אף שזומנו כחוק, וכן כי כהשלכה מן המחיקה האמורה התקבלה למעשה תביעת המדינה ונקבע כי המקרקעין ירשמו על שמה.

ג. באוקטובר 1978 שלח המקרקעין בפתח תקווה מכתב אל בו נכתב כי לצורך הפעלת של המחוזי בתובענת 1977, על הרשם, בין היתר, לרשום על שם המדינה את בשלמותם, וביום 26.10.2014 אכן נרשמה המדינה כבעלת המקרקעין. כמו כן, נרשמה הערה בדבר הפקעת חלק מן המקרקעין לטובת המעצה המקומית כפר קאסם.

ד. במועד מסוים, לגביו קיימת מחלוקת בין הצדדים, החל ראזי בהקמת מבנה במקרקעין, כאשר פקח מטעם רמ"י, מר מוטי אסיף (להלן: "הפקח") הבחין במבנה ביום 4.5.2016, במהלך ביקורו במקרקעין. במהלך ביקורו זה, מסר הפקח מכתב התראה לגב' הודה עיסא, אשר שהתה באותה העת במקום והזדהתה כאחותו של ראזי, ובו צוין כי תפיסת המקרקעין איננה כדין וכי יש לפנותם.

ה. ביום 8.5.2016 שלח ראזי מכתב לרמ"י (להלן: "מכתב ראזי") בו תיאר את מצבו הרפואי ה ואת המחסור באדמות לבנייה בכפר קסאם שאיננו מאפשר לו לרכוש בית המתאים לצרכיו הרפואיים. כמו כן ציין ראזי במכתבו כי דודיו הודיעו לו שיש למשפחתו אדמות "שהיום הן אדמות מינהל", יעצו לו לבנות במקרקעין בית ולהסדיר את הנושא מול רמ"י. בנוסף נכתב, כי ראזי החל להכין את הקרקע לבנייה ללא כוונה לעבור על החוק וכי הוא פנה על מנת ליצור קשר עם רמ"י "לצרכי ניהול לרכישת החלקה הנ"ל ותשלום הסכום שיתבקש….". במכתב תגובה מטעם רמ"י אשר נשלח לראזי ביום 15.5.2016 נכתב כי אין במצבו הרפואי של ראזי כדי ליצור לו וכי נוכח התחלת הבנייה שאיננה , נאלצת רמ"י להמשיך ו מן המקרקעין.

ו. בעקבות זאת, נחתם ביום 22.5.2016 צו לסילוק יד ולפינוי המורה לראזי לפנות את המקרקעין ואת המבנה שהוקם עליהם.

4. לשם עיכוב הפינוי, פנה ראזי השלום בפתח תקווה (בע"א 58431-08-16) וכן הגיש בקשה זה להתליית תוקפו של צו הסילוק. בהחלטתי מיום 20.9.2016, ובמטרה למנוע כפל הליכים, נמחק ההליך שהוגש השלום. כמו כן, בהחלטתי מיום 5.1.2017 נדחתה בקשת ראזי והיורשים למתן זמני המורה לרמ"י להימנע מביצוע פעולה במקרקעין וכן להורות על התליית ופינוי המקרקעין שהוצא על ידה. בעקבות הודעת היורשים כי בכוונתם לעמוד על תביעתם לתיקון המרשם ולרישומם כבעלי , הודיעה רמ"י כי אף היא עומדת על בקשתה לסילוק התובענה על הסף, וזוהי אפוא הבקשה נשוא ענייננו.

5. לטענת רמ"י, יש לסלק את התובענה על הסף ממספר טעמים: ראשית, התובענה הוגשה ללא עילה, שכן על מנת לתקוף הליך בהתאם לסעיף 93 לפקודה יש להוכיח וכן שהרישום לוקה באחד מן הפגמים המנויים בסעיף, בעוד שהיורשים לא הציגו כל ראייה לזכותם או להחזקתם במקרקעין למעט אישור מספר התחמיס, המהווה ספר עזר לקביעת הזכויות בלבד. כמו כן, היורשים אינם טוענים להתקיימות אחד הפגמים המנויים בסעיף 93 לפקודה אלא טוענים לאי-ידיעתם אודות התקיימות הליך ההסדר, בעוד שאי-ידיעה איננה עילה לתיקון המרשם, ואף נסתרת בפועל בעקבות הגשת תזכיר תביעה מטעם המנוח ובפרוטוקולי תובענת 1977, המוכיחים כי המנוח ידע על הליכי ההסדר שהתקיימו ביחס למקרקעין ואף נטל בהם חלק; שנית, פס"ד 1977 הקובע כי המדינה תירשם כבעלת המקרקעין מהווה המשתיק את היורשים מלתקוף את הליך ההסדר, ומדובר בפסק דין חלוט, שניתן לאחר דיון בתובענה לגופה ואשר לגביו לא הוגש ערעור; שלישית, העדר זכות עמידה, שכן ראזי אינו מופיע של המנוח ולא תמך באסמכתאות את זכותו , לא הוצגו בשם כלל יורשי המנוח ואף הניסיון לצרף את יורשי איברהים כתובעים נוספים נעשה ללא או צו ירושתו של איברהים המעיד על יורשיו; רביעית, התובענה התיישנה, שכן פס"ד 1977 הפך חלוט עוד בשנת 1978, ולחילופין, התובענה הוגשה היות שהתראה על פינוי המקרקעין ניתנה לראזי ביום 4.5.2016; חמישית, התביעה הוגשה בחוסר תום לב ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט, בניסיון לעכב את פינוי ראזי מן המקרקעין. בנוסף טוענת רמ"י, כי לא הועלתה כל טענה מטעם היורשים בדבר מרמה בהליך ההסדר או השמטתה של זכות רשומה וכי לפיכך מהוות טענות אלו הרחבת חזית אסורה.

6. מנגד סבורים היורשים, כי יש לדחות את בקשת רמ"י על הסף. לטענתם, פס"ד 1977 הורה על מחיקת תובענת המנוח ואיברהים בשל העדר התייצבותם וכפועל יוצא מכך על על שם המדינה, ואולם, מאחר שהתובענה נמחקה ולא נדחתה, טוענים היורשים כי קיימת להם הזכות להגישה מחדש נוכח העדרו של מעשה בית-דין. לשיטת היורשים, בתובענת 1977 ציין השופט התרשמותו לפיה המנוח ואיברהים הינם אנשים המתקשים בהבנת המצב המשפטי ולכן ניתנה להם הזדמנות נוספת להבאת אישור מספר התחמיס בעניין . אישור זה לא הומצא לבסוף במסגרת תובענת 1977 ברם, לעמדת היורשים, צירוף האישור האמור לתובענה דנן מוכיח זיקתם למקרקעין, באופן בו אילו היה מוגש בתובענת 1977 – היו המקרקעין נרשמים על שם המנוח ואיברהים. לעמדת היורשים, סעיפים 92 ו-93 לפקודה מאפשרים להם ערעור ותיקון המרשם, שכן זכותם הייתה רשומה בפנקס הישן ונרשמה שלא כשורה בשל העדר הראייה המכרעת – אישור מספר התחמיס – וכי לפיכך קיימת להם לתיקונו. ביחס טוענים היורשים, כי ראזי פירט בעדותו את זהות התובעים וכי מתאימים צורפו. בנוסף, לטענתם הוגשה בקשה על ידם להצטרפות להליך מטעם יורשי איברהים, אליה צורפו וצו ירושתו של איברהים. כמו כן לעמדת היורשים, רמ"י איננה יכולה לטעון כי התובענה דנן הוגשה על ידם כאשר אף היא עצמה נתקלה בקשיים באיתור תובענת 1977 ותזכירי התביעה, וממילא, היות שמסמכי ההסדר לא היו בידיהם, סבורים היורשים כי לא ניתן לטעון להגשת התובענה .

דיון והכרעה

7. סוגיית סילוק התובענה על הסף בהתאם לתקנות 100 ו-101 לתקנות האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א"), מחמת העדר עילה, קיומו של , , התיישנות, – היא הניצבת במוקד דיוננו. התקיימותן של עילות אלו בנסיבות ענייננו יבחנו אפוא להלן.

א. קיומה של

8. סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") מעגן את הכלל בדבר עקרון סופיות בקובעו כי "רישום בפנקסים לגבי יהווה לתוכנו", וכן את החריג לכלל זה, לפיו "אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר …". סעיף 81 לפקודה מוסיף וקובע כי "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לענין זה". כידוע, לשימור סופיותו של המרשם ולביצור הוודאות הטמונה בו חשיבות עליונה בשיטת משפטנו, כאשר לאור זאת, כונה סעיף 81 לפקודה, המבטל כל זכות קודמת, "הבריח התיכון" של שיטת ההסדר ועילות ההתערבות ברישום צומצמו לחריגים הקבועים בסעיפים 93-97 לפקודה (ע"א 492/83 המנוח איברהים חסן דיאב נ' דיאב, פס' 7 של השופט שמגר (פורסם בנבו, 9.5.1988); ע"א 7744/12 שעלאן נ' מדינת ישראל, פס' 12 לפסק דינו של השופט עמית (פורסם בנבו, 14.8.2014) (להלן: "פרשת שעלאן")). יתרה מכך, חשיבותו של עקרון הסופיות באה לידי ביטוי אף בפרשנותם של , אשר נוטים לפרש את החריגים בסעיפים 93-97 לפקודה באופן מצר ותוך הטלת נטל כבד על הצד המבקש את תיקונו של המרשם (פרשת שעלאן, בפס' 12-13; רע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' עבוד, פ"ד נז(2) 721, 727 (2003); ע"א 8959/12 כבישי נ' כבישי, פס' 6 של השופטת חיות (פורסם בנבו, 2.7.2014)).

9. היורשים טוענים בכתב תביעתם כי בידיהם עילה לתיקון המרשם בהתאם לחריג הקבוע בסעיף 93 לפקודה, וזאת נוכח אי-ידיעתם אודות התקיימות הליכי ההסדר על שם המדינה. בנוסף, טוענים היורשים בתששה לסילוק על הסף, כי קיימת להם עילה הן לפי סעיפים 92 ו-93 לפקודה, היות שזכותם הייתה רשומה בפנקס הישן ונרשמה שלא כשורה במרשם בשל העדר הראייה המכרעת לזכותם – העתק הרישום מספר התחמיס (ס' 7-12 להודעת היורשים). לאחר שבחנתי את טענות היורשים ואת המסמכים אשר הוגש ולתיק סבורני כי לא ניתן לקבל את טענותיהם בנסיבות ענייננו.

10. באשר לטענת אי-הידיעה אודות הליכי ההסדר והרישום שהתקיימו ביחס למקרקעין, הרי שמקום בו היו הליכים אלו בידיעת המנוח עוד בימי חייו, ממילא אין כל נפקות לידיעתם או לאי-ידיעתם של יורשיו, אשר , אף ככל שהייתה קיימת, הועברה אליהם מן המנוח. במקרה דנן, הוכיחה רמ"י כי המנוח ידע על הליכי ואף נטל בהם חלק, הן באמצעות הגשת תזכיר התביעה, במסגרתו טען אביו של המנוח בשלמותם, והן בעקבות האמור בפרוטוקולי הדיונים בתובענת 1977, המעידים כי המנוח נכח בדיון בדבר התביעות הסותרות שהוגשו על-ידו (ביחד עם איברהים אחיו) ועל-ידי המדינה [כאשר הגם שתזכיר התביעה איננו חתום, פשיטא, כי מקום בו המנוח עצמו נטל חלק בתובענת 1977, שהליכיה התקיימו לאחר מועד הגשת התזכיר, מתאיינת טענת היורשים לעניין זה]. כמו כן, לא זאת בלבד שהמנוח נכח בדיון שהתקיים ביום 27.3.1987, אלא המנוח אף העיד במהלך דיון זה לעניין טענתו לזכויות במקרקעין. משכך, ברי כי המנוח ידע על הליכי ההסדר (בניגוד לאמור ובעמ' 2 שורות 4-5 לפרוטוקול הדיון מיום 21.11.2016 לפיה "לא הוכח בשום מסמך שנימר היה נוכח או היה שותף להליך הזה"), וכי טענה בדבר אי-ידיעתו אודות הליכי ההסדר איננה עומדת ליורשיו. יתרה מכך, דומה כי דבר על שם המדינה היה אף בידיעת יורשי המנוח עצמם, שכן במכתב ראזי צוין מפורשות כי הובא לידיעתו שהמקרקעין הינם אדמות רמ"י, וכי לפיכך פנה לרמ"י לצרכי ניהול לרכישתם.

11. זאת ועוד, העדר ידיעה בדבר התקיימות הליכי ההסדר איננה נמנית על העילות הקבועות בסעיפים 93-97 לפקודה לתיקון , ואשר הינן, כאמור לעיל, עילות מתוחמות שיש לפרשן בצמצום, ומקובלת עלי טענת רמ"י, לפיה יתר טענות היורשים לעניין סעיף 93 לפקודה, לפיהן זכותם הייתה רשומה בפנקס הישן והושמטה או נרשמה שלא כשורה במרשם, מהוות הרחבת חזית. זכרן של טענות אלו לא בא בגדר – אשר נסמך על טענה לתיקון המרשם בשל העדר ידיעה בלבד – והגם שהאישור מספר התחמיס צורף כנספח לתביעה, אין כל טענה כי הוא הושמט מן המרשם. טענות אלו מופיעות לראשונה בהודעת היורשים שניתנה כתשובה לבקשת הסילוק על הסף, ומבלי שהוגשה בקשה או הסכמת רמ"י (רע"א 282/06 לילי ניקוי יבש בע"מ נ' עילית חברה בע"מ, פס' ו(3) להחלטתו של השופט רובינשטיין (פורסם בנבו, 31.12.2006)):

"הלכה מלפני , כי האיסור 'להרחיב חזית' עיקרו בכך אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת כפי שהוצבה , אלא אם כן נענה לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא."

(ראו גם אורי גורן סוגיות בסדר חי 146 (מהדורה 12, 2015))

ברם, אף אילו לא היו הטענות בדבר תיקון המרשם לפי סעיף 93 לפקודה בשל רישום זכויות היורשים בפנקס הישן ורישום שלא כשורה בגדר הרחבת חזית, סבורני כי לא ניתן גם לגופן. על מנת לצלוח טענה להתקיימות חריג המאפשר את תיקון הרישום, על היורשים להוכיח תחילה כי אכן נפלה טעות ברישום או כי הינם בעלי , ובשלב השני, כי ניתן לתקן טעות זו בגדר החריגים הקבועים בפקודה, כאשר "…השלב השני יכול לייתר את השלב הראשון, מקום בו על-פניו אין עילה לתיקון המרשם" (פרשת שעלאן, בפס' 12); ע"א 753/87 בראשי נ' המנוח משה בראשי ז"ל, פ"ד מג(3) 210, 214 (1989)).