ת"א 3733/02 – בריטקס – בר בעמ נ' רינה דר ואח'

בתביעה הנ"ל טענה התובעת כי אופנת קפה נותרה חייבת לה סכום של 521,760 ₪ וזאת בגין רכישת סחורות.

עוד נטען בתביעה הנ"ל, כי יאיר ערב בערבות אישית לכל חובותיה של אופנת קפה, ועל כן יש לחייב אותו ואת אופנת קפה ביחד ולחוד לשלם לתובעת את סכום התביעה הנ"ל.

לאחר שיאיר ואופנת קפה לא הגישו בקשת , ניתן ביום 17.12.2002 על-ידי כב' הרשמת ר. ב. , המקבל את התביעה ומחייב את אופנת קפה ויאיר, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את סכום התביעה בסך 527,760 ₪ בצירוף וריבית מיום הגשת התביעה וכן שכ"ט עו"ד בסך 25,638 ₪ בצירוף .

לאחר שניתן , פתחה התובעת כנגד יאיר תיק בתל אביב וזאת לשם גביית הסכום שנפסק במסגרת הנ"ל (שהסתכם, לטענת התובעת, בסכום של 579,992 ₪ נכון ליום הגשת התובענה הנדונה כאן).

ג. הנתבעת שהיא אמו של יאיר, היא הבעלים הרשום של הנכס נשוא הדיון בלשכת .

טענתה של התובעת בתביעה שבפניי היא שנכס המקרקעין נשוא התביעה נרכש על-ידי יאיר, ולא על-ידי הנתבעת, וכי רישום הנכס על שם הנתבעת, נעשה במרמה ובמטרה למלט את רכושו של יאיר מנושיו.

התובעת טוענת כי הראיות שהוגשו לבית המשפט מצביעות על דרך פעולה מתוכננת היטב שמטרתה ליצור חיץ בין איש עסקים מתוחכם לבין נושיו.

לטענת התובעת, יאיר הוא שהתגורר בנכס במהלך השנים, ואף שילם את בגינו.

התובעת שכרה את שירותיו של חוקר פרטי, אשר ניסה להתחקות אחר נתונים העשויים לשפוך אור על השאלה מיהו הבעלים האמיתי של הנכס.

התובעת טוענת כי הואיל והרישום על שם הנתבעת הוא מלאכותי ונועד לצורך מילוטו של הנכס מן הנושים, הרי שרישום הנכס על שמה של הנתבעת הינו בטל ומבוטל, וכי התובעת זכאית לרדת לנכס ולהיפרע ממנו לשם כיסוי חובותיו של יאיר כלפיה.

ד. הנתבעת, מצידה, העלתה טענת סף, לפיה בהתאם לסעיף 125(א) של חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, רישום הנכס על שמה מהווה לתוכנו, וכי לתובעת אין כל מעמד וזכות שבדין לתקוף את הרישום, שכן מי שיכול לעשות כן הוא רק הטוען לבעלות על המקרקעין.

לחלופין, טוענת הנתבעת כי אם מקור התביעה הוא בסעיף 34(ב) לחוק , התשכ"ז-1967, הרי הנדרשת לקבלת סעד לפי סעיף זה היא גבוהה, וכי התובעת לא עמדה בנטל זה. הנתבעת טוענת כי ההסדר בסעיף 34(ב) לחוק , הוא מרחיק לכת והוא במהותו הרמת מסך מֵעֵבר רשומות.

לגופו של עניין, מכחישה הנתבעת מכל וכל את טענת התובעת לפיה רישום הנכס הוא פיקטיבי. לטענתה, הנכס נרכש על ידה ועל ידי בעלה, מר זכי דר (להלן: "זכי דר"), שהוא הבעלים של תחנות דלק משגשגות, מכספם, ובאמצעות תשלום שחלקו מקורו בכסף מזומן שהיה בידיהם, וחלקו מקורו בהלוואת שנטלו מן .

לטענת הנתבעת אמנם יאיר הוא שהתגורר בנכס במהלך השנים, חלק מן הזמן ביחד עם אחיו, אולם הבעלות על הנכס היתה ונותרה של הנתבעת.

כמו כן טוענת הנתבעת, כי תשלום על ידי יאיר התבצע באופן חלקי בלבד, ומכל מקום תשלום זה היה רק תחליף לתשלום על ידו, ואינו מעיד על בעלותו בנכס.

מוסיפה וטוענת הנתבעת, כי אין זה מתקבל על הדעת לסבור שהיא תחבור ליאיר על מנת להבריח את הנכס מנושים, כאשר מועד רכישתו של הנכס נשוא הדיון היה בשנת 1991 , וקדם איפוא בכ-11 שנים למועד בו קרסה אופנת קפה.

ה. חלקי מיום 23.11.2005, נתתי תוקף בין התובעת לבין לאומי בע"מ (להלן: ""). הצורך בהכללתו של הבנק כצד למחלוקת דנן, נובע מן העובדה שלטובת הבנק רשומות שלוש משכנתאות בדרגה ראשונה, על כל זכויות הבעלות בנכס שבמחלוקת. החלקי קבעתי, כאמור בהסכם שבין הצדדים, כי תהא תוצאת פסק הדין בתיק זה אשר תהא, ימשיך ליהנות מקדימות בזכויות בנכס מכח הנ"ל.

ו. מטעם התובעת העידו שישה עדים, כמפורט להלן: מר דני מגרפתה (: ת/1), שהעיד כי עסק שבבעלותו נהג למכור סחורה ליאיר עד שנת 1991, כשיאיר היה אז הבעלים של בוטיק חגית.

מר אורי סבר, החוקר הפרטי שהתובעת שכרה את שירותיו, הוא ת/2.

מר ארז בר חיים, מנהל התובעת, הוא ת/4.

מר עמוס חלפון, ( ת/5), שהעיד כי חברה שבבעלותו נהגה למכור סחורה ליאיר עד שנת 1991, כשיאיר היה אז הבעלים של בוטיק חגית.

מר מגן ירקוני, ( ת/6), שהעיד כי הועסק ע"י יאיר ושימש כיד ימינו, תחילה בבוטיק חגית, ולאחר מכן באפנת קפה.

מר יעקב בן שושן, שיפוצים שהעיד כי ביצע עבודות עבור יאיר, ובין היתר גם ביצע, לדבריו, עבודות תיקונים בנכס נשוא המחלוקת.

ז. מטעם הנתבעת העידו מר אבי שיינר, חתנה של הנתבעת, אשר נשוי לבתה חגית והינו הגיס של יאיר ( הוא נ/2).

עו"ד יוסף סגל, שהעיד כי ייצג את יאיר וכן את אביו (בעלה של הנתבעת) ( הוא נ/3).

גב' רינה דר, הנתבעת עצמה ( הוא נ/4).

מר זכי דר, בעלה של הנתבעת (אביו של יאיר) ( הוא נ/5).

ח. תחילה אתייחס לטענת הסף של הנתבעת, לפיה התובעת היא ' זר לזכויות בנכס, ועל כן אין לה כל מעמד וזכות שבדין לתקוף את רישום הנכס בלשכת רישום המקרקעין.

לשיטתה של הנתבעת, תקיפת רישומו של נכס בלשכת אפשרית רק על ידי הטוען להיות הבעלים האמיתי של הנכס, וכן על ידי ' הרוכש בתמורה לפי סעיף 10 לחוק המקרקעין.

סעיף 34(ב) לחוק , התשכ"ז-1967, קובע כדלקמן:

” רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם”.

מלשון הסעיף הנ"ל עולה, כי דין טענת הסף של הנתבעת להידחות. התובעת, מכח ב-ת"א 3733/02, היא "זוכה" המבקשת להיפרע מיאיר.

משכך, הרי שרשאית התובעת לתקוף את שבמחלוקת.

יפים לענייננו דבריו של כב' השופט (בדימוס) י. טירקל ב-ע"א 8789/96 מריאנה פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ (בפירוק), פ"ד נ"ג (5), 689, בעמוד 700:

"הזכות להגיש תובענה לפי סעיף 34(ב) לחוק ניתנה רק בידיו של "זוכה" נגד "חייב", דהיינו: רק "במסגרת הליך קיים ידוע, שנפתח בידי זוכה ידוע כלפי חייב ידוע, ו כבר התחילו" (כדברי כבוד השופט מצא בדעת הרוב – בדיון בשאלה שממנה ניתן להקיש לענייננו – בע"א 4199/97 אוריאלי נ' סמואל [9]. כן ראו ד' בר-אופיר הליכים והלכות [16], בעמ' 304ב')…….".

ט. אעבור עתה לדון בגופם של דברים. אבהיר, כי בהליך זה חל על התובעת הכלל לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה", ולפיכך מוטל עליה. עם זאת, נשאלת השאלה מהי הנדרשת מן התובעת, שכן טבעו של הליך זה הוא תקיפתו של מוסדרים.

בענין זה, נקבע ע"י כב' השופט (בדימוס) י. טירקל ב-ע"א 8789/96 מריאנה פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ (בפירוק) פ"ד נג' (5) 689, בעמוד 701:

"ההסדר שנקבע בסעיף 34(ב) לחוק הוא מרחיק לכת מעבר להליכי ההוצאה לפועל ה"רגילים" והוא במהותו "… מעבר רשומות" (ראו ע"א 4/84 שטאל נ' עמידר, החברה הלאומית לשכון עולים בישראל בע"מ [10],בעמ' 272). הסדר כזה יש להפעיל בצמצום ובזהירות ואחרי בירור שיפוטי – ולא מינהלי – נאות. לפיכך, בין היתר, הורה המחוקק שלא די בהחלטה של ראש אלא יש צורך בהצהרה של כי המקרקעין הם של החייב. עוד נקבע בסעיף, כי בית-המשפט יצהיר כך רק אם "…שוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב" (ההדגשה שלי – י' ט'). גם כאן חל הכלל כי המוציא מחברו עליו הראיה ו"מי שתובע מכוחו של סעיף 34(ב) חייב להרים את ולהוכיח כי הנכס המסויים, הרשום על שמו של אדם זר, הוא לאמיתו של דבר של החייב" (בר-אופיר בספרו הנ"ל [16], בעמ' 304א'). "

כב' סגן הנשיא א.גורן (כתוארו אז) התייחס למשמעות סעיף 34(ב) הנ"ל, ב-ה"פ (מחוזי ת"א) 92 / 1823 דיסקונט לישראל בעמ נ' אלברט סבג, פס"מ כרך תשנ"ו (3) 421, בעמוד 432:

"סעיף 34(ב) בא לתת כלי בידי נושים, להתגבר על החייבים שמנהלים את עסקיהם בדרכי הסוואה ובשימוש באנשי קש. הטלת הנטל מתחייבת אמנם מהאינטרסים שפורטו לעיל בדבר הזכות לקניין והשיקולים הראייתיים, אך הטלת נטל כבד מדי תסכל את האינטרס של יעילות הגבייה. אין להביט בחוסר אונים בחייבים המוצאים דרכים מתוחכמות להתחמק מחיוביהם. לנושים עומדת זכות, וגם אותה יש לכבד. "

באשר לאופן בו יש להוכיח כי החייב רשם את המקרקעין על שמו של אדם אחר, על מנת להימלט מנושיו, נקבע ב-עא 01 / 8482 איגוד לישראל בע"מ נ' אילנה סנדובסקי פ"ד נ"ז (5) 776, בעמוד 782:

"ר זה יש לציין את כללי ה-Badges of Fraud ("אותות המירמה") שפותחו במשפט האנגלו-אמריקני. כללים אלה מכילים חזקות שבעובדה, ואם חזקות אלה נותרות ללא מענה הן מצביעות על קיומה של מירמה. ככל שמצטברים יותר "אותות מירמה" כך עובר הנטל אל הנתבע להפריכן. מבין אותות המירמה ניתן למנות קשרים בין המעביר לנעבר; איום בתביעות שתוגשנה נגד החייב; חשאיות; שמירת הנאה למעביר ושמירת החזקה בידיו ועוד. הכוח הראייתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב, ועליו להראות כי העיסקאות נעשו או להסבירן באופן שיניח את הדעת. אמנם, נותר על כתפי התובע, אולם ככל שהמידע מצוי בידי הנתבע, וככל שהתובע יראה יותר אותות מירמה ונסיבות עובדתיות המצביעות על מירמה מצד הנתבע, יהיה ניתן להפחית את המוטל על התובע".

בענין זה אף נקבע ב-עא 03 / 1680 חנה לוי נ' אלי ברקול פ"ד נ"ח (6), 941, בעמודים 946- 947:

" בה"פ (ת"א) 1823/92 דיסקונט לישראל בע"מ נ' סבג [7] סקר סגן הנשיא (כתוארו אז) א' גורן את הוראת סעיף 34(ב), בציינו:

"מטרת הסעיף ברורה ומובנת: הוא בא להיאבק בחייבים אשר מוסיפים ברכושם ולנהוג בו , אך מסתירים את דבר בעלותם על-ידי יצירת מצג שונה במרשם" (בעמ' 427-428).

לענין זה הוא על הנושים, והוא נטל "כבד" (בעמ' 431), אם גם:

"…הטלת נטל כבד מדי תסכל את האינטרס של יעילות הגביה. אין להביט בחוסר אונים בחייבים המוצאים דרכים מתוחכמות להתחמק מחיוביהם. לנושים עומדת זכות, וגם אותה יש לכבד" (בעמ' 432).

עם דברים נכוחים אלה אני מסכים בכל לב, אך עדיין נחוצה הרמתו של בכל מקרה לגופו" (ההדגשה שלי – י.ג.).

כמו כן הובהר, שם, בעמוד 947:

"עדיין לא הוכרעה רמת ההוכחה הדרושה בכגון דא (ראו בע"א 8482/01 איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי (להלן – עניין בנק איגוד [5]), המותיר נושא זה בצריך עיון, מפי השופטת שטרסברג-כהן; ראו גם דברי השופט טירקל בע"א 8789/96 הנ"ל [3], בעמ' 701). ואולם כאמור הוא על מבקש ההצהרה, וברור גם יידרש לכך בהקפדה, שהרי מדובר בהוצאת נכס מידי בעליו הרשום. דרך ההוכחה בנויה על קיומם של אותות של מירמה (Badges of Fraud), שהם חזקות שבעובדה שפותחו במשפט האנגלו-אמריקני, אשר אם נותרים הם ללא מענה מצביעים הם על מירמה. באלה ייכללו למשל של מעביר הבעלות, קשרים בין המעביר לנעבר, חריגה לניהול עיסקאות, שמירת החזקה בנכס ועוד (ה"פ (ת"א) 1823/92 הנ"ל [7], בעמ' 433). ככל שמצטברים יותר אותות כאלה, כך עובר הנטל לנתבע להפריכם (ראו בר-אופיר בספרו הנ"ל [9], בעמ' 379 ואילך).

סגן נשיא המחוזי בתל אביב כב' השופט (בדימוס) ד. בר אופיר, פירט בספרו " הליכים והלכות", כרך א', מהדורה שישית, בעמוד 469, אודות אותות המרמה:

"מבין אותות המרמה נוכל למנות את של מעביר הבעלות; חקירות פליליות נגד המעביר בעבירות מרמה; הגשת כתב אישום; הרשעתו בעבירות מרמה; חשדות ; קשרים בין המעביר לנעבר; איום בתביעות אזרחיות שתוגשנה נגד מעביר הבעלות; חשאיות בפעילותו הכלכלית; חריגה מדרכם המקובלת של עסקים; העברת כל נכסי החייב; שמירת הנאה למעביר ושמירת החזקה בידיו. רשימה זו איננה סגורה והיא ניתנת להרחבה או לצמצום, לפי העניין המיוחד.

הכוח הראייתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב, ועליו להראות כי העסקאות והפעולות נעשו או שעליו לתת להן הסבר מניח את הדעת. יחד עם זאת: נותר על כתפי התובע מתחילת הדיון ועד סופו."

לאור האמור לעיל, נשאלת השאלה, במקרה שבפנינו, האם עלה בידי התובעת להצביע על קיומם של "אותות מירמה", במידה המעבירה את הנטל להפריכם אל כתפי הנתבעת?

אבהיר כבר עתה, כי לאחר שעיינתי בכל שהונחה בפניי, לרבות טענות הצדדים, המסמכים, והעדויות השונות, סבורני כי התובעת לא הצליחה לעמוד בנטל המוטל עליה, ולפיכך דין התביעה להידחות.

אדון להלן בטענותיהם של הצדדים, ובראיות שהובאו לתמיכה בהן.

י. עסקת רכישת הנכס נחתמה בין הנתבעת לבין המוכרים, הבעלים הקודמים של הנכס, יעקב וחסידה מור, ביום 13.1.1991, כאשר מחיר העסקה הינו 295,000 דולר, ששוויים היה אז 601,800 ₪ (עיינו נספח א' של הנתבעת נ/4).

התובעת טוענת, כי הנכס נרכש מלכתחילה ע"י יאיר, אולם נרשם באופן פורמלי בלבד על שמה של אמו, הנתבעת, כדי ליצור ליאיר מעין "עיר מקלט". כלומר, על פי הטענה, מהלך המרמה של יאיר והנתבעת תוכנן מראש, ובוצע כבר בשלב רכישת הנכס מבני הזוג מור.

על מנת לעמוד המוטל עליה, היה על התובעת להראות כי כבר ביום 13.1.1991, עת נחתם הסכם המכר, נעשה הדבר כחלק ממהלך מתוכנן של הברחת רכוש.

התשלום עבור רכישת הנכס בוצע חלקו במזומן, בערך כמחצית, מכספים שהיו ברשות בני-הזוג רינה וזכי דר, והמחצית האחרת על ידי נטילת (סעיפים 14+15 של הנתבעת נ/4, וכן עדות זכי דר בעמ' 101 לפרוט').

י"א. באשר לנסיבות ביצוע התשלום המזומן לידיהם של מוכרי הנכס העיד מטעם הנתבעת מר אבי שיינר, חתנה של הנתבעת (נשוי לבת חגית) שהוא גיסו של יאיר, ואשר היה בתקופת ביצוע התשלום החבר של הבת חגית.

מר שיינר סיפר כי הוא נשלח על-ידי בעלה של הנתבעת, מר זכי דר, לשלם למוכרים עבור רכישת הבית בשנת 1991. לדבריו, הוא נפגש במסעדה שברח' נורדוי בהדר לארוחה משפחתית עם זכי דר, וזה האחרון מסר לו שקית עם כסף מזומן וביקש ממנו למוסרה לגב' מור, מוכרת הנכס.

הסיבה בגינה דווקא מר שיינר הוא זה שהתבקש למסור את הכסף נעוצה – כך נטען – בהיותו חמוש בנשק. לפיכך הוא הגיע לבית משפחת מור, הבעלים הקודמים של הבית, ומסר את שקית הכסף כפי שהתבקש.

מר שיינר העיד כי זכי דר לא סיפר לו כמה כסף יש בשקית. מר שיינר גם לא ביקש קבלה מן הגב' מור. הוא הוסיף שהגב' מור – אשר קיבלה מידיו את השקית – כלל לא ביקשה לספור את הכסף שקיבלה (עמ' 71 -70 לפרוט').

התובעת טוענת כי גירסתו של מר שיינר תמוהה ואין לקבלה, הואיל ואין זה סביר שמישהו ישלם עבור רכישת בית במזומן, ויבקש מחתנו למסור את הכסף למוכרים, אותם לא הכיר קודם לכן, מבלי לבקש קבלה. התובעת טוענת כי מדובר בגירסה משוללת היגיון, אשר נבדתה על-ידי הנתבעת ובעלה. כמו כן נטען, כי הטענה שהגב' מור (המוכרת), אשר קיבלה את הכסף, כלל לא ספרה אותו – אינה הגיונית ומחזקת את המסקנה כי מר שיינר לא דיבר אמת בעדותו.

י"ב. הגם שהתובעת תוקפת את גירסתה של הנתבעת באשר לאופן ביצוע התשלום, לא הביאה התובעת מצדה כל ראיה שתסתור את גירסת הנתבעת.

אוסיף כאן שגירסתו של מר אבי שיינר נתמכת של מר זכי דר (נ/5), סעיפים 8+9, ובעדותו בעמ' 101 לפרוט', שם גם מסביר מר זכי דר כיצד היה לו סכום של כ-300,000 ₪ לערך במזומן בביתו ("אספתי את הכסף מכל המקומות. כפי שאמרתי ים, מתחנת הדלק וכו', הבאתי הכל מהבית ….."). עיינו גם בעדותה של הנתבעת בעמ' 94 לפרוט'.

בסעיף 54 של סיכומיו, טוען ב"כ התובעת שגירסת מר שיינר, בכל הנוגע לבחירה בו כמי שימסור את הכסף לגב' מור בהיותו חמוש בנשק, מפוקפקת, נוכח העובדה שהנתבעת עצמה הפקידה את כספי הקופות של אפנת קפה , מבלי שהיה לה נשק.

ואולם, מעיון בעדותה של הנתבעת, בעמ' 85 לפרוט', עולה שהנתבעת לא הפקידה את כספי כל הקופות, אלא רק קופה אחת (עמ' 85 לפרוט', ש' 8), וכאשר נשאלה האם היה לה רשיון נשק כשהלכה להפקיד את הכסף, השיבה בתמיהה:

”לא, למה? היה סכום גדול?" (עמ' 85 ש' 14 לפרוט').

לטענת התובעת, רישומו של הנכס נשוא הדיון נעשה באופן פורמלי על שם הנתבעת (ולא שמו של יאיר), אך למעשה הבעלים האמיתי של הנכס הוא יאיר.

הדעת נותנת איפוא כי התובעת תזמין לעדות את הנפשות הפועלות שהיו רלוונטיות לניהול לגיבושה של עיסקת רכישת הנכס משנת 1991, ולרבות בכל הנוגע לזהותו של רוכש הנכס.

כך, למשל, ניתן היה לצפות שהתובעת את בני הזוג מור, מהם נרכש הנכס נשוא הדיון על מנת שיתארו את נסיבות המכירה והתגבשות העיסקה, ולרבות שאלת זהותו של רוכש הנכס, ואופן ביצוע התשלום בגין רכישת הנכס.

לא ניתן על ידי התובעת הסבר של ממש לשאלה מדוע לא הובאו בני הזוג מור למתן עדות.

החוקר מר אורי סבר העיד שניסה לאתר בצורה מסיבית את בני הזוג מור, אך לא הצליח וכי כנראה הם עזבו את הארץ. לטענתו, אין זה נכון שבני הזוג מור התגוררו ועדיין מתגוררים בחיפה, אם כי מר סבר לא זכר מה היתה הכתובת האחרונה שהוא איתר לגביהם (עמ' 14 לפרוט').

מכל מקום, לא הוכח שנעשה מאמץ לאתר נתונים עדכניים לגבי בני הזוג מור או לבקש קיום בירור בביקורת הגבולות.

כמו כן לא הוזמן למתן שערך את הסכם רכישת הנכס נשוא הדיון, דהיינו, חגי תלמי (עיינו בעדות עוה"ד י. סגל, עמ' 74 לפרוט', בנספח ד' של נ/4, וכן עיינו בשטר המכר שהוא נספח ז' של התצהיר נ/4).

התובעת לא הביאה איפוא עדים שנטלו חלק בהתרחשויות בזמן אמת, ושהיה בעדותם ככל הנראה לשפוך אור על הנסיבות הצריכות לענין, ולרבות באשר לזהותו של רוכש הנכס, ואופן ביצוע התשלום בגין רכישת הנכס.

גם אם אופן ביצוע התשלום בגין רכישת הנכס כפי שתואר במקרה שבפנינו איננו שגרתי, ולא נעשה בדרך-כלל בימינו, אני סבור שיש לקבל, במקרה זה, את גירסת הנתבעת כפי שבאה לידי ביטוי בעדות מר אבי שיינר, בעדות מר זכי דר וגב' רינה דר כעדות המשקפת את אשר אירע, ואשר לא הובאו ראיות להפרכתה.

י"ג. כזכור, לתקיפת רישומו של הנכס על שמה של הנתבעת, מוטל, כאמור, על התובעת.

לעניות דעתי לא ניתן על ידי התובעת הסבר מניח את הדעת להימנעותה מהבאתן לעדות של הנפשות הפועלות הרלוונטיות.

בנוסף לעדים הרלוונטיים שלא הובאו, כמפורט בפיסקה י"ב הנ"ל, אוסיף שגם לא הובאו לעדות השכנים המתגוררים בדירה האחרת שבאותו נכס, שהינו בית דו-משפחתי (עיינו בעדות מר אורי סבר, בעמ' 19 לפרוט').

למשמעות הנובעת להימנעות מהבאת ראיה, אני מפנה לדבריו של כב' השופט (בדימוס) א. גולדברג ב-ע"א 465/88 למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מ"ה(4), 651, בעמ' 658:

”אי הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו, וכי , שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה שכנגד.

בע"א 240/77 [3] בעמ' 705, אומרת השופטת (כתוארה אז) בן-פורת, כי "אי הזמנתם להעיד (של עדים רלוואנטיים – א' ג') יוצרת הנחה שאילו הובאו היתה את גרסת המשיבה…." (ההדגשה שלי – א' ג') וכי "על הכלל שאי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, עמד זה בע"פ 112/52 בע' 254 מול האותיות ב-ג, מפי השופט זוסמן (כתוארו אז), ובע"א 373/54 גם הוא מפי השופט זוסמן" (שם). וכן ראה דברי השופטת בן-פורת בע"פ 437/82 [4], בעמ' 98-97, כי:

" היא, שהימנעות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה, בה דוגלת התביעה."

ההנחה דלעיל ניתנת לסתירה, כפי שקבע אך לאחרונה כב' השופט ס. ג'ובראן, ב-ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' המנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (ניתן ביום 27.7.2008), בפיסקה 26 :

”לעיתים, הדרך שבה מנהל את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה , וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר – פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. כאשר בפי הסבר סביר ואמין לאי העדתו של עד מטעמו או לאי הגשת ראיה מצידו, ישמיט ההסבר את הבסיס מתחת לקיומה של החזקה שנוצרה לחובתו בשל אי הבאת הראיה”

(ההדגשה שלי – י.ג.).

בענייננו, הימנעותה של התובעת מהזמנתם לעדות של בני הזוג מור, כמו גם של אשר ערך את הסכם המכר בשנת 1991, לא לוותה בהסבר סביר ומניח את הדעת.

כך גם לגבי השכנים המתגוררים בדירה הסמוכה של הבית הדו-משפחתי.

אני מפנה גם לדבריו של כב' השופט (בדימוס) י. קדמי, בספרו "על הראיות", חלק שלישי, 2003, בעמ' 1649:

”יש והדרך שבה מנהל את עניינו הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו . כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד, לאי הצגת שאלות לעד או להימנעות מחקירה נגדית של מי שעדותו הוגשה בתעודה בכתב שנחתמה על ידו.

התנהגות כזו, בהיעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה , שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית – היה בכך כדי לתמוך בגירסת היריב.

הימנעות מהבאת ראיה – במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל – מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה”.

(ההדגשה שלי – י.ג.).

י"ד. הנתבעת מצידה הביאה לעדות את עו"ד יוסף סגל, שמסר בעדותו שמר זכי דר היה לקוח מאד ותיק שלו. בנוסף גם יאיר היה לקוח שלו, ולרבות אפנת קפה (עמ' 75-76 רישא לפרוט').

עו"ד סגל מסר נ/3 (סעיפים 5+4) כי הוא טיפל ברישום על הנכס לטובת הנתבעת, וכן אישר כי חלק מסכום הרכישה מומן באמצעות הלוואת שנטלה הנתבעת.

עם זאת, עו"ד סגל לא ערך את הסכם הרכישה של הנכס נשוא הדיון, ועל כן הוא לא יכול היה לשפוך אור על נסיבות המשא ומתן, אופן ביצוע התשלום, וזהותו של הרוכש.

ניתן לתהות אמנם מדוע לא הביאה הנתבעת לעדות מטעמה גם את שערך את הסכם רכישת הנכס (עורך דין חגי תלמי), אולם כאמור, גם התובעת לא עשתה כן, למרות מוטל על כתפיה של התובעת.

ט"ו. ב"כ התובעת טוען בסעיף 48 של סיכומיו, שבנה של הנתבעת, יחיאל, לא הובא להעיד על כך שבנכס התגוררו יאיר ואחיו יחיאל, וכי אלה ביצעו שינויים פנימיים בדירה והפרידו אותה לשתי יח (סעיפים 26-24 נ/4).

אוסיף, שלפי עדות הנתבעת בעמ' 87 לפרוט', ש' 12 – ע' 88 רישא לפרוט', התגוררו בנכס, במשך מספר שנים, בנוסף ליאיר גם האחים יחיאל וצחי, כשיחיאל מתגורר בקומה למעלה, ואילו יאיר וצחי למטה. בעמ' 88 רישא לפרוט' ציינה הנתבעת שצחי היה מגיע מידי פעם וישן בקומה למטה עם יאיר.

לטענת ב"כ התובעת, התחמקה הנתבעת מלהביא את יחיאל למתן עדות, הגם שיחיאל הקפיד להופיע לכל דיון בתביעה. עוד טוען ב"כ התובעת שאי-הבאתו של יחיאל לעדות מקימה את ההנחה שאילו היה הוא מופיע לעדות, היה סותר את טענותיה של הנתבעת.

מדובר, כך טוען ב"כ התובעת, בעד רלוונטי, שלטענת הנתבעת קיבל את הבית למטרת מגורים בלבד, יחד עם אחיו, ולטענתה הוא ביצע שינויים פנימיים בבית.

אי הבאתו של יחיאל לעדות פוגעת, כך טוען ב"כ התובעת, בגירסתה של הנתבעת.

לא שוכנעתי שאי-הבאת יחיאל לעדות יש בה כדי לפגום בגירסתה של הנתבעת.

כפי שמציין ב"כ הנתבעת בסעיף 48 של סיכומיו, הופיע יחיאל לכל דיון בתביעה.

אם סבר ב"כ התובעת שברשותו של יחיאל מצוי מידע חיוני ומהותי, כי אז רשאי היה ב"כ התובעת לפנות ולבקש שבית-המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי תקנה 167 של תקנות האזרחי:

"כל אדם הנוכח רשאי בית-המשפט לדרוש ממנו להעיד או להראות מסמך המצוי ברשותו או בשליטתו באותו מעמד".

אכן, השימוש בסמכות זו נדיר הוא (עיינו: י. קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, תשס"ד-2003, עמ' 1727), אך, כאמור, אם סבר ב"כ התובעת שמדובר בעד רלוונטי ומהותי שברשותו מידע חיוני, והוא מצוי ממילא באולם , הרי דרך זו היתה קיימת כאמור בתקנה 167 הנ"ל, ואולם העדתו של יחיאל לא נתבקשה.

לעיצומו של עניין אוסיף, שלא שוכנעתי שעדותו של יחיאל עשויה היתה לשפוך אור על השאלות השנויות במחלוקת, מעבר לעדותם של הוריו, דהיינו, הנתבעת וזכי דר.

הרי לא היתה מחלוקת על כך שיחיאל התגורר ביחד עם יאיר מספר שנים בדירה. התובעת לא הבהירה מהו אותו מידע ספציפי שעשוי היה להיות דווקא ברשותו של יחיאל באשר לשאלה הרלוונטית המהותית הממשית, דהיינו, האם רישום הנכס על שמה של הנתבעת נעשה באופן מלאכותי בלבד, והאם הבעלים האמיתי של הנכס הוא יאיר?

ט"ז. באשר לאותו חלק של התשלום שמקורו בהלוואת טענה התובעת שהמשכנתא אמנם נלקחה פורמלית על ידי הנתבעת, בהיותה רשומה כבעלים של הנכס, אך נוטל המשכנתא האמיתי הוא יאיר, המסתתר מאחורי הנתבעת.

לטענת התובעת, יאיר הוא ששילם את החזרי מידי חודש.

הנתבעת מכחישה טענתה זו של התובעת. לטענת הנתבעת היא זו שנטלה את בעת רכישת הנכס. לעיתים היה זה יאיר ששילם את התשלומים החודשיים להחזר המשכנתא, אך המדובר בהסדר אליו הגיעו היא ובעלה, זכי דר, עם יאיר, לפיו תשלום חיובי המשכנתא ישמש תחליף לתשלום על-ידי יאיר (עמ' 89 לפרוט').

זכי דר מסר בעדותו כיצד פעל ההסדר הנ"ל (עמ' 98 לפרוט'). לדבריו, וכן לדברי הנתבעת שתמכה בגרסתו, חיוב החזר ירד מחשבונם של בני הזוג רינה וזכי דר מידי חודש, כאשר במקביל הפקיד יאיר לחשבונם את סכום החיוב או שיאיר הגיע אליהם כעבור חודש ומסר להם את התשלום החודשי של המשכנתא, עם זאת, בחודשים בהם ליאיר לא היה כסף, היו ההורים מוותרים לו על התשלום.

אינני סבור שגירסת הנתבעת ובעלה בכל הנוגע לתשלומי הופרכה.

עולה מן האמור לעיל שיאיר לא מימן את תשלום במלואו, אלא באופן חלקי בלבד, בהתאם ליכולתו בכל זמן נתון, כשהתשלומים שביצע יאיר באו במקום תשלום בגין מגוריו בנכס נשוא הדיון.

טענת התובעת, לפיה יאיר הוא שמימן תשלום בגין רכישת הנכס לא הוכחה כדבעי.

לא הוצגו מסמכים המעידים על תשלום החזרי בתקופה בה עוד שהה יאיר בישראל (עד לשנת 2002). לא הוכח כי היה זה יאיר שנשא בכל התשלומים, או אפילו בחלק משמעותי שלהם.

אזכיר שוב כי מונח על כתפיה של התובעת. לא היתה מניעה, למשל, להזמין את נציג לאומי בע"מ (שבינו לבין התובעת נעשה מ/1 מנובמבר 2005) לצורך בירור התשלומים ואופן ביצוע התשלומים בגין החזר ביחס לתקופה עד שיאיר עזב את הארץ (2002).

י"ז. מטעם התובעת הובאו עדויות ביחס להתנהלותו העסקית של יאיר במהלך השנים.

מנהל התובעת, מר ארז בר חיים, העיד כי יאיר התפאר בנכס נשוא הדיון ונסך ביטחון בסַפָּקים כי הוא הבעלים של בית מפואר בשכונת דניה, וכי במידת הצורך ניתן יהיה להיפרע מן הנכס (עמ' 31 לפרוט').

יאיר נהג לארח את הסַפָּקים בנכס נשוא הדיון ולהתפאר בבעלותו בנכס. בר חיים סיפר כי יאיר פעל ליצירת רושם של אדם אמיד, הנוהג ברכב מפואר, ומתגורר בבית השייך לו בשכונת דניה.

מר דניאל מגרפתה, בעל עסק לייצור ומכירת בגדים, מסר כי משנת 1988 החל למכור סחורה ליאיר ולחברת הבגדים שהיתה בבעלותו לפני אופנת קפה, "בוטיק חגית". לדברי מר מגרפתה, בשנת 1991 נקלע יאיר לקשיים והחל להתחמק מתשלום עבור הסחורות שקיבל בתמורה . כתוצאה מן ההתחמקויות, נותר יאיר חייב כספים למר מגרפתה, והאחרון העיד כי הפסיק לתת אמון ביאיר וחדל מלמכור לו סחורה באשראי.

( ת/1, ועדותו בעמ' 11-10 לפרוט').

מר עמוס חלפון, יצרן טקסטיל אשר סיפק סחורה ליאיר משנת 1988, במסגרת "בוטיק חגית", מסר כי תחילה היה אמונו ביאיר רב, והוא העניק לו בגובה 400,000 דולר ( ת/5, ועדותו בעמ' 41 לפרוט').

בשנת 1991 לא כובדו שיקים שנתן יאיר והוא החל לצבור חובות. חלפון נאלץ להסתפק במסגרתו קיבל רק חלק מן הכספים המגיעים לו.

הן מדבריו של מר דניאל מגרפתה, והן מדבריו של עמוס חלפון, עולה שבשנת 1991, דהיינו, השנה בה נרכש הנכס נשוא הדיון בשכונת דניה, מצבו הכלכלי של יאיר היה בכי רע, הוא עמד בפני והיו לו חובות לסַפָּקים רבים.

כמו כן, העיד מר חלפון כי בשנת 1991 הוא פנה לחוקרים פרטיים כדי לאתר רכוש הרשום על שמו של יאיר, אך לא נמצא כל רכוש כזה (עמ' 42 לפרוט').

מר מגן ירקוני, אשר עבד עבור שתי החברות של יאיר, תיאר (ת/6) כי החל את דרכו ב-"בוטיק חגית" בשנת 1992, והמשיך לאחר מכן באופנת קפה עד להתמוטטותה בשנת 2002.

מר ירקוני העיד כי החל את דרכו כגזרן, התקדם ומילא שורה של תפקידים עד שהפך ליד ימינו ואיש אמונו של יאיר. ירקוני תמך בגרסת התובעת וסבר שהתמוטטות עסקו של יאיר היתה מתוכננת, שכן בשנה שקדמה להתמוטטות נהג יאיר להבריח כספים במזומן מן החברה במקום להפקידם (סעיף 6 של ת/6).

עוד מסר ירקוני, כי יאיר נהג להצהיר שהבית אשר בדניה הוא בבעלותו והתרברב בכך מול קהל לקוחותיו. הוא תיאר כיצד יאיר ביצע שיפוצים בבית, הקים בריכת שחיה ושילם כספים מכספי אופנת קפה. כמו כן, החשבונות ורים בביתו שולמו על-ידי יאיר באמצעות עובדי חברת קפה ( ת/6).

ת/6, סעיפים 18-15, הוסיף מר ירקוני כי בין יאיר לבין אביו זכי דר היתה שותפות והיה ערבוב בכל נכסיהם. בנוסף, כל היו מעורים במצבו הכלכלי של העסק וכן היו מעורים במצבה של החברה, ועל כן התמוטטות החברה לא נפלה עליהם כרעם ביום בהיר.

י"ח. חרף כל האמור בעדויות הנ"ל באשר לאופן התנהלותו העסקית של יאיר, איש מן העדים לא שפך אור באופן ספציפי על סוגיית רכישת הנכס נשוא המחלוקת, ועל זהותו של רוכש הנכס.

מר ירקוני, אשר כאמור העיד כי שימש כיד ימינו של יאיר, ציין ת/6, שהוא הועסק על-ידי יאיר החל משנת 1992 או בסמוך לכך (סעיף 2). מר ירקוני הודה בחקירתו הנגדית שכאשר נרכש הבית נשוא המחלוקת, בשנת 1991, הוא עדיין לא החל לעבוד עבור יאיר (עמ' 50 לפרוט').

מר ירקוני מסר עוד, כי לא היה עד לחתימת הסכם רכישת הנכס, לא נטל חלק לקראת החתימה, ולמעשה לא ראה כל מסמך המעיד כי יאיר הוא הבעלים של הנכס (עמ' 50 לפרוט').

י"ט. מטעם התובעת העיד גם מר יעקב בן שושן, שיפוצים אשר לטענת התובעת, שיפץ את הנכס עבור יאיר והכפיל את גודל הוילה. התובעת טוענת כי הכפלת שטח הנכס, הקמת בריכה ומימון עבודות אלה על-ידי יאיר, מצביעים על שליטתו של יאיר בבית במשך שנים רבות (סעיפים 38-34 בסיכומיו של ב"כ התובעת).

קדמה לעדות שמסר בן שושן שיחה בינו לבין מנהל התובעת, מר ארז בר חיים, אשר הוקלטה על ידי האחרון בלא ידיעתו של בן שושן. (התמליל צורף כנספח ב' לבש"א 16291/06 ומתוייק בתיק המוצגים).

במהלך השיחה שהוקלטה, אמר מר בן שושן כי ביצע עבודות בנכס לפי הזמנתו של יאיר.

לדברי בן-שושן באותה שיחה, כשיאיר רכש את הנכס היתה זו "חצי" וילה, ובן-שושן ביצע בנכס עבודות בניה, לרבות הקמת בריכה, לפי בקשתו של יאיר ובמימונו. בן שושן טען, באותה שיחה, שיאיר הוא אשר שילם לו, ולא אביו.

כ. בעדותו שינה מר בן שושן את גירסתו, וב"כ התובעת ביקש להכריז עליו . לטענת התובעת, שינוי גרסתו של מר בן-שושן נבע משיבוש עדותו, לאחר שמאן דהוא השפיע עליו (סעיפים 40-39 בסיכומי ב"כ התובעת), וכי ברי שהעד הגיע בכוונה לשנות את דבריו.

משכך, טוען ב"כ התובעת כי אין להסתמך על עדותו של מר בן שושן כפי שנמסרה , כי אם על דבריו שנאמרו בהקלטה הנ"ל המדברים בעד עצמם.

מר זכי דר העיד לעומת זאת כי את חלק הארי של השיפוצים, לרבות הקמתה של הבריכה, ביצע הוא בעצמו, באמצעות פועלים. לדבריו, מר בן שושן סייע רק בתיקונים ובעבודה "קוסמטית" (עמ' 103 לפרוט'). לדברי מר זכי דר, אין מר בן שושן יודע כיצד להקים בריכה.

מר בן שושן עצמו העיד כי ביצע בנכס תיקונים ודברים דקורטיביים, ואישר שאת הבניה המסיבית, שלד ובטון, ביצע אביו של יאיר. כמו כן אישר בעדותו שאת הבריכה הוא לא בנה, וכי הנגיעה שלו לענין הבריכה היתה קוסמטית (עמ' 59 לפרוט').

מר בן שושן חזר על כך שהוא לא בנה את הוילה (עמ' 59 לפרוט'). בתשובה לשאלת השיב מר בן שושן שהוא לא בנה ולא פיקח על אף בריכה מעולם (עמ' 62 לפרוט').

כמו כן אמר מר בן שושן בעדותו שעבור השיפוצים שעשה בנכס שבדניה שילם לו יאיר חלק, ואביו של יאיר חלק (עמ' 60 לפרוט').

באשר לסתירה בין דבריו של מר בן שושן בהקלטה שמנהל התובעת הקליט אותו, לבין עדותו , טען מר בן שושן שפנייתו של מר בר חיים (מנהל התובעת) אליו, (בענין שיפוץ בית) נראתה לו כללית מידי.

מעיון בעמ' 2 של תמליל ההקלטה מסתבר, שמר בר חיים אמר בשיחה שביניהם שעדיין אין לו תוכניות. מר בן שושן השיב לו שעליו להגיע תחילה למצב שיש ברשותו תוכניות.

לטענת מר בן שושן, פנייתו של מר בר חיים אליו נראתה לו בלתי רצינית, ולכן אמר את שאמר באותה שיחה בהינף יד.

עוד מסר מר בן שושן בעדותו, שכאשר הוא נשאל בשיחה המוקלטת (עמ' 5): "מתי בנית את זה? באיזה שנה?" הוא השיב: "15 שנה בשקט אם לא יותר". כוונתו של מר בן שושן, כך הסביר בעדותו, היתה לכך שהוא ביצע שיפוץ (עמ' 60 לפרוט' ש' 3).

בשיחה המוקלטת אמר בן שושן (עמ' 5 סיפא וכן עמ' 6 רישא של התמליל) שיאיר שילם עבור השיפוץ, ואולם בעדותו, בתשובה לשאלת (עמ' 60 לפרוט') מסר מר בן שושן: "וכל פעם האבא שילם, יאיר שילם…".

לא שוכנעתי שעליי להעדיף, נוכח האמור לעיל, את האמור על ידי מר בן שושן בהקלטה, על פני האמור בעדותו של מר בן שושן בבית המשפט.

ואולם, גם אילו הייתי מעדיף את דבריו של מר בן שושן, בעיקרם, כפי שנאמרו בשיחתו המוקלטת עם מנהל התובעת מר בר חיים, על פני עדותו בפני , אינני סבור שהיה בהם כדי לתרום תרומה ממשית לענייננו.

יתכן כי מר בן שושן התרשם שהנכס נשוא הדיון הינו בבעלותו של יאיר, וזאת נוכח העובדה שיאיר הוא שהתגורר בנכס זה, והוא שקיבל את פניו של מר בן שושן כאשר זה האחרון הגיע לבצע את העבודות שבוצעו בנכס.

אין מחלוקת כי יאיר התגורר בנכס נשוא הדיון ממועד רכישתו, ואפשר שהעבודות אשר בוצעו בנכס, היו ביוזמתו ובפיקוחו, קל וחומר משיודעים אנו שהנכס איננו שייך לגורם זר, אלא לאמו של יאיר, כשההורים איפשרו ליאיר (וכן גם לאחיו) להתגורר בנכס זה.

בעיקרו של דבר, אינני סבור שניתן להגיע למסקנה, על יסוד דבריו של מר בן שושן, כפי שבאו לידי ביטוי בהקלטה, שיאיר הוא הבעלים של הנכס.

כ"א. בין הצדדים גם התגלעה מחלוקת באשר ליכולותיו הכלכליות של יאיר בתקופת הזמן הסמוכה לרכישת הנכס.

לטענת הנתבעת, יאיר היה במועד הרכישה בחור צעיר ונעדר יכולת כלכלית לרכוש את הנכס נשוא המחלוקת, דהיינו, בית פרטי בשכונת דניה היוקרתית.

כבר עמדתי על כך שבשנת 1991, השנה בה נרכש הנכס, היה מצבו הכלכלי של יאיר בכי רע, הוא עמד בפני והיו לו חובות לספקים (פיסקה י"ז דלעיל).

מנגד טענה התובעת, כי יאיר היה איש עסקים רב פעלים כבר בשנת 1988, וניהל אז את "בוטיק חגית". לטענת ב"כ התובעת, בסיכומיו, סעיף 50, יאיר היה אמנם רק כבן 30 בשעת רכישת הנכס נשוא הדיון, אך הוא היה איש עסקים שקיבל ם ומאות אלפי דולרים מספקים שאותם הונה, וכן מוסיף וטוען ב"כ התובעת בסיכומיו, סעיף 67, שיאיר היה איש עסקים ערמומי, שקיבל במאות אלפי דולרים, והוליך שולל את לקוחותיו.

מעיון כפי שהונחה בפניי, אינני סבור כי ניתן להגיע למסקנה לפיה היו בידיו של יאיר, בשנת 1991, דהיינו מועד רכישת הנכס נשוא הדיון, אמצעים כלכליים מספיקים כדי לבצע את התשלום שנדרש לצורך רכישת הנכס (כזכור, מחצית של רכישת הנכס, בערך כ-300,000 ₪ בוצעה במזומן, והמחצית האחרת על ידי נטילת ).

כזכור, עולה מן הראיות שבשנה בה נרכש הנכס (1991) נקלע יאיר לקשיים כלכליים, ולא הצליח לעמוד בהתחייבויותיו כלפי הספקים, ועל כך העידו עדי התביעה אשר סיפרו כיצד שהעניקו ליאיר בזמנו, היה להם לרועץ (פיסקה י"ז דלעיל).

לדעתי, לא ניתן לקבוע שיאיר יכול היה באותה עת לעמוד במימון, ולו גם מימון חלקי, של רכישת הנכס נשוא המחלוקת.

כ"ב. עוד העיד מטעם התובעת החוקר הפרטי, מר אורי סבר. שירותיו של מר סבר נשכרו על ידי התובעת קודם להליכים נשוא הדיון על מנת לנסות ולדלות מידע אודות חלקו של יאיר בנכס.

מר סבר, אשר הגי