ת"א 39733-09-12 – הוד ראובן נ' זלץ איתמר

ההחלטה

1

2

התביעה הוגדרה כתביעה למתן צווים הצהרתיים, צווי עשה וקיפוח המיעוט.

בתביעה שכנגד נתבע סכום כספי בסך 1,023,687 ש"ח.

1. הצדדים לתביעות

3

הנתבעת 2 והתובעת שכנגד 3 – חברת רימס אינטרנשיונאל בע"מ (להלן: "רימס אינט'" או "החברה") הינה חברה שנוסדה בשנת 1995 על ידי שלושה שותפים – התובע הוד ראובן (להלן: "ראובן") שהינו בעל 40% מהון המניות המונפק והנפרע של החברה; הנתבע 1 זלץ איתמר (להלן: "זלץ") שהינו בעל 50% מהון המניות המונפק והנפרע של החברה והנתבעת שכנגד 3- חברת גירון יישומים עסקיים בע"מ (להלן: "חברת גירון") המחזיקה ב-10% מהמניות. חברת גירון מוחזקת על ידי הנתבע שכנגד 2- גירון בן ציון (להלן: "גירון" או "בנצי").

ראובן וזלץ היו רשומים כדירקטורים של החברה כאשר בשלב כלשהו התפטר ראובן מתפקידו, כפי שיתואר בהמשך.

עוד לפני הקמתה של החברה, בשנת 1993, הקימו ראובן וזלץ את הנתבעת 3 – חברת רימס בע"מ (להלן: "רימס") אשר הם מחזיקים כל אחד ב-50% ממניותיה.

בהסכם שנערך בין הצדדים בשנת 1995 הוסכם שפעילותה של רימס תועבר לרימס אינט' וכי היא תספק לרימס אינט' שירותי ניהול.

הנתבעות 2-3 תקראנה יחד להלן: "החברות".

הנתבעת 4 – ש.נ איתמר מגמות בע"מ (להלן: "חברת איתמר")היא חברה בשליטתו של זלץ, המחזיק ב-91% ממניותיה המונפקות והנפרעות.

הנתבעת 5 –אביטן זהרה נתלי (להלן: "אביטן") מחזיקה ב-9% ממניותיה בנאמנות עבור זלץ.

אביטןששימשה כפקידה וכמנהלת משרד של רימס אינט' ובהסכמת הצדדים, נמחקה מהתביעה בדיון שהתקיים ביום 4.4.2013.

ביום 14.3.1995 נערך, כאמור, הסכם בין ראובן, זלץ וחברת גירון במסגרתו הוסכם על ייסודה של רימס אינט' על ידי שלושתם (להלן: "ההסכם").

יצוין כי הסכם זה צורף על ידי התובעים שכנגד (נספח א' לכתב תביעתם) ומשום מה לא צורף על ידי ראובן לכתב תביעתו.

4

בהסכם זה הוחלט כי הונה הרשום של החברה יהיה 27,000 ש"ח שיחולק ל-27,000 מניות בנות 1 ש"ח כל אחת וכי מטרות החברה תהיינה גיוס, מיון והשמת כוח אדם.

כעולה מההסכם, התחייבו ראובן וזלץ כי כל עסקיה של רימס יועברו לחברת רימס אינט' וכי 10% מנכסיה והתחייבויותיה של רימס יועברו לחברת גירון. בתמורה, חברת גירון תיקח על עצמה 10% מהתחייבויות ונכסי רימס (סעיף 7א-ב להסכם).

עוד הוסכם כי רימס תתן שירותי ניהול בלבד לחברת רימס אינט' בתמורה לדמי ניהול חודשיים; כי שירותי הניהול יינתנו על ידי זלץ, ראובן וגירון (סעיף 7ד) וכי שלושתם ישמשו כמנהליה בפועל של החברה (סעיף 8א).

על מנת לקבל אשראי עבור חברת רימס מבנק הפועלים ולהבטחת ההתחייבויות כלפי הבנק, שיעבד זלץ את מלוא זכויותיה של רעייתו בנכס מקרקעין. בנוסף, רעייתו של ראובן העמידה ביום 5.12.2010 סך של כ-70,000 דולר כערבות (נספח 18 לתצהיר ראובן). זלץ וראובן ערבו באופן אישי להתחייבויותיה של רימס לבנק הפועלים ללא הגבלה בסכום. לאחר הקמתה של רימס אינט', הועברו הערבויות מרימס לחברת רימס אינט'.

ראובן הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו.

מטעם התובעים שכנגד הוגשו תצהירי עדות ראשית של זלץ וכן של מיכה לוי עובד של החברה (להלן: "לוי") ואביטן.

בנוסף זומנו לעדותמטעמם רו"ח שמואל הירשפילד (להלן: "רו"ח הירשפילד") אשר ערך את הדוחות הכספיים של רימס אינט' ושל חברת איתמר וכן נציגי בנק הפועלים – פנינה גרנר (להלן: "גרנר") מנהלת סניף בנק הפועלים, מירי מור-יוסף (להלן: "מור-יוסף") סגנית מנהלת המחלקה העסקית בבנק הפועלים ורוני דואניס (להלן: "דואניס") נציג בנק הפועלים אשר לא אותר ולבסוף לא העיד.

מטעם גירון וחברת גירון הוגש תצהירו של גירון וכן זומן לעדות עו"ד מרדכי גירון (להלן: "עו"ד גירון").

5

2. תביעת ראובן

טענות ראובן

לטענת ראובן, החליט זלץ להשתלט על פעילותה של רימס אינט'. על כן, הפסיק את פעילותה של החברה וכבעל השליטה בחברה וכדירקטור היחיד בה, הורה על הפסקת הפעילות של החברה בחשבונה בבנק הפועלים. בנוסף, במועד שאינו ידוע לראובן, ככל הנראה בתחילת שנת 2011, העביר זלץ את פעילותן של החברות ואת נכסיהן לידי חברת איתמר. בעקבות זאת, טוען ראובן, פנה בנק הפועלים במכתב דרישה אל חברת רימס אינט' וכן אל הערבים בקשר עם החוב בחשבון. כל זאת תולדה של התנהלות מנוגדת לכל דין שהוביל זלץ, כאשר השיקול שהנחה אותו היה שיקול אישי – העברת הרווחים והפעילות לחברה בשליטתו.

כמו כן טוען ראובן כי מהדוחות הכספיים של החברה לשנת 2010 עלה שמצבה של החברה לא היה "חמור" או קשה; כי החברה עמדה בכל התשלומים של ההלוואות לבנקים והציגה עליה משמעותית של כמעט 150% ברווח הגולמי ביחס לשנת 2009 וכי היה רווח תפעולי בחברה. כלומר, בשנת 2010 הרוויחה רימס אינט' 121,630 ש"ח רווח נקי לפני מס לעומת הפסד של 214,219 ש"ח בשנת 2009.

לטענת ראובן, זלץ הפר את חובותיו על פי הדין כאשר הבריח את פעילות החברות לחברה אחרת. כמו כן, פעולותיו נעשו כאשר יש לו ענין אישי בכך והיה עליו לבצען בהחלטת כלל בעלי המניות של החברות. לטענת ראובן, ההחלטה לסיים את פעילות החברות אינה במהלך העסקים הרגיל של החברה.

כמו כן, נטען כי פעולות אלו מקפחות את ראובן באופן אישי שכן מניותיו רוקנו מתוכן והוא נותר אחראי לחובות החברה.

הסעדים אותם ביקש ראובן בתביעתו הם הצהרה לפיה הנתבעים 1 או 5 חבים לשלם לנושי החברות את כל החובות כלפיהם; כי התובע זכאי לקבל מניות בחברת איתמר וכל סעד אחר המורה על הסרת קיפוח ובכלל זאת רכישה כפויה של מניותיו בחברה על פי שווין במועד הקיפוח.

טענות הנתבעים

6

לטענת הנתבעים, לא הוברחו מהחברה נכסים כלשהם או פעילות שכן ממילא לחברות לא היו כל נכסים או רכוש או כל דבר אחר למעט מחשב שהועבר וריהוט משרדי מינימאלי.

עוד טוענים הנתבעים כי זלץ לא עסק בעניינים השוטפים במשרד, אלא פעל כאחד מבעלי המניות בה ובעל זכות חתימה; כי ראובן שימש כאיש קשר בין חו"ל לארץ ועסק בגיוס העובדים מחו"ל וכי גירון היה מנהל כספים ואחראי על כל נושא הכספים בחברה. כל ענין כספי בחברה התנהל לפי הוראותיו הבלעדיות של גירון מבלי שהוא מדווח או אפילו מתייעץ עם ראובן וזלץ בהחלטותיו.

לטענתם, זלץ לא הפסיק את פעילות רימס אינט' על דעת עצמו, שכן דעיכת החברה הייתה הליך שנוצר ונגרם על ידי ראובן וגירון. שלושת השותפים החליטו על הפסקת פעילות החברה יחדיו. גירון, שהיה אמון על הפן הכלכלי בחברה, היה מדווח כל העת מהו מצבה והוצג על ידו שמצבה של החברה רע וכי היא בפני קריסה.

עוד נטען כי זלץ וראובן קיבלו את דיווחיו של גירון תוך אמון בלתי מסויג בו.

לזלץ לא היה כל אינטרס לסגור את החברה או להפסיק את פעילותה אלא ההיפך הוא הנכון, בפרט כאשר נכס מקרקעין שבבעלותו בשווי מאות אלפי שקלים משועבד להבטחת והתחייבויות החברות.

נטען כי דעיכתה וקריסתה של רימס אינט' הינה תוצאה של התנהלות רשלנית, לא זהירה של ראובן יחד עם גירון.

במועד בו החברה החלה לדעוך הפסיק ראובן את פעילותו בחברה והתפטר וגם כך גירון – שהודיע שאינו רוצה לקחת חלק בפעילות החברה. זלץ מצא עצמו מנהל את חברה לבדו ללא שותפיו, דבר שהביא לקריסה הסופית של רימס אינט' ולכדי סיום פעילותה.

נטען כי זלץ נותר להתמודד לבדו עם כל חובות החברה לבנק פועלים (בסך של כמיליון ש"ח) ולבנק לאומי (בסך של כ- 90,000 ש"ח).

7

עוד נטען כי ראובן ידע היטב על פתיחת החברה החדשה מפרוטוקול הדיון של מועצת המנהלים מיום 1.7.2010, אולם הן ראובן והן גירון לא רצו בה חלק.

3. התביעה שכנגד

לאחר הגשת התביעה על ידי ראובן, הגישו זלץ, חברת איתמר וחברת רימס אינט' תביעה שכנגד נגד ראובן, גירון וחברת גירון.

במסגרת תביעה זו נתבעו, בין היתר, חובותיה של החברה לנושיה, הוצאות נטענות בהן נשאו זלץ וחברת איתמר וכן חובות נטענים של גירון לחברה.

במסגרת התביעה שכנגד נטען כי בעלי המניות של החברה הגיעו להסכמה לגבי פרעון חובותיה לבנקים במשותף, על פי חלקו היחסי של כל אחד מהם בחברה. אולם, ראובן וגירון חזרו בהם מהסכמה זו, נטשו את החברה והותירו את זלץ להתמודד לבדו עם חובות החברה לנושיה.

לטענת התובעים שכנגד, במהלך השנים 2008-2009 החלו הגבלות של ממשלת ישראל על מספרם של העובדים הזרים בארץ באופן אשר פגע בפעילותה של החברה. בנוסף, התנהלותו של גירון (כאחראי על הפעולות הפיננסית-הכלכלית של החברה באופן בלעדי) וכן התנהלותו של ראובן פגעו קשות בפעילות החברה. על פי הנטען, הציג גירון מצג בפני זלץ וראובן כאילו מצבה הכלכלי של החברה מתדרדר ולמעשה החברה בהפסדים כאשר ראובן וזלץ קיבלו, כאמור, את דיווחיו תוך אמון בלתי מסויג בו כחשב החברה וכממונה על מחלקת הכספים.

נטען כי בשלב זה החלו ראובן וגירון להפעיל על זלץ לחץ להפסיק את פעילותה של החברה ולסגור אותה. אולם, לטענתו, הוא לא היה מעונין בסגירת החברה שכן האמין בפעילותה ובסיכוייה להגדיל את הכנסותיה. בנוסף, חשש כי סגירת החברה בלא שייפרעו חובותיה תביא למימוש נכס המקרקעין ששועבד על ידי רעייתו.

בשלב זה נטשו ראובן וגירון את החברה, דבר שהשפיע על המשך ניהול החברה ועל התמודדותה עם תביעות וחובות.

8

לאחר מכן, תוך כדי הידרדרותה של רימס אינט', החליט זלץ, לטענתו מתוך כוונה להתמודד עם הפסדי החברה, לקיים את הסכמת השותפים לכך שתוקם על ידו חברה חדשה ונפרדת שתהיה בבעלותו באופן מלא ולראובן וגירון לא יהיה בה חלק. לצורך כך, הקים את חברת איתמר בתחום השמת עובדים זרים לתעשיה. לטענתו, חברת איתמר הינה חברה הפסדית שנקלעה לקשיים כספיים שכן הוא נאלץ לשלם סכומי כסף לנושים שונים של רימס אינט'.

ראובן וגירון, אשר מלכתחילה גרמו לחובות ולקריסתה של החברה, התנערו מכל אחריות כלפיה.

עילות התביעה של רימס אינט' בכתב התביעה שכנגד הן כדלקמן:

1. יתרת חובה של החברה לבנק הפועלים בסך 1,170,776 ש"ח (בערכי קרן);

2. הוצאות משפטיות ששילמה החברה בסך 126,952.9 בתקופה בין יולי 2011 עד אוגוסט 2011;

3. פיצויי פיטורין לעובדי החברה בסך 35,774.94 ש"ח;

4. 5,000 ש"ח בגין שיפוץ דירות ששכרה רימס אינט' עבור עובדים זרים;

5. חוב אישי של גירון לחברה בסך 56,176 ש"ח.

התביעה הועמדה על סך 400,000 ש"ח משיקולי אגרה.

התובעים שכנגד טוענים כי יש להרים את מסך ההתאגדות בין רימס אינט' לבין הנתבעים שכנגד על מנת לחייבם באופן אישי בחובותיה של רימס אינט'.

ביחס לגירון טוענים התובעים שכנגד כי יש לבצע "הרמת מסך כפולה", שכן יש לבצע ראשית הרמת מסך בין רימס אינט' לבין חברת גירון – ולאחר מכן הרמת מסך בין חברת גירון לגירון עצמו.

עוד טוענים התובעים שכנגד, כי יש לחייב את הנתבעים שכנגד בחובות החברה באחריות אישית מכוח היותם נושאי משרה או אורגנים לפי הוראות סעיף 54 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות").

9

יש לחייב את גירון וראובן מכוח עילה חוזית, שכן בהסכם התחייבו להקדיש אל מלוא זמנם וכישוריהם לקידום עסקיה של החברה ולגלות נאמנות מלאה לענייניה.

לטענת התובעים שכנגד, גירון היה אמון על ההתנהלות הפיננסית של החברה ולכן חלה עליו חובת זהירות מוגברת. מאחר והתנהל בחוסר תום לב, רשלנות ואף זדון, הביא להידרדרות וחובות משמעותיים.

זלץ טען כי עד למועד הגשת התביעה על ידו הוא לא משך משכורת מחברת איתמר במשך 19 חודשים, בסך כולל של 190,000 ₪. כספים רבים הועברו מחברת איתמר לתשלום פרעון חובותיה של רימס אינט' ולכן לא נותר כסף פנוי לתשלום משכורתו.

עוד תובע זלץ סך של 20,000 ש"ח בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו לטענתו בעקבות התנהלות הנתבעים שכנגד, הפגיעה בשמו הטוב והמוניטין העסקי שלו.

לטענת זלץ, יש לחייב את ראובן וגירון גם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

טענות ראובן בכתב ההגנה שכנגד

לטענת ראובן, התביעה שכנגד הוגשה מטעמים טקטיים בלבד לאור התביעה שהוגשה על ידו.

לטענתו, טענותיו של זלץ כלפיו נטענות באופן כללי וסתמי ולא ברור מהן מה הקשר שלו לקריסת החברה. כך, בפרט, כאשר לטענת זלץ היה ראובן אחראי על גיוס עובדים בחו"ל ועקב מדיניות הממשלה בעקבות נוהל "שמים סגורים" נסגרו שערי המדינה.

עצם העובדה שראובן הפקיד באמצעות רעייתו 70,000 דולר לטובת החברה אשר חולטו וכן העמיד ערבות אישית לחברה בסכום בלתי מוגבל – מפריכים את טענות התובעים שכנגד.

בנוסף, טוען ראובן כי אם אכן קרסה החברה כפי שנטען על ידי זלץ, לא ברור מדוע זלץ בחר להבריח את נכסיה לחברה אחרת ולא לפרק את החברה, תוך מכירת רכושה או נקיטת הליך הבראה.

10

ראובן טוען כי הגשת התביעה בשם החברה לוקה בשגיאה משפטית בקשר להרמת מסך. לא רק שאין לתובעים שכנגד כל עילה להרמת מסך נגד ראובן, אלא שמקובל להגיש תביעה נגד החברה, לטעון כי היא חייבת כספים לנושה, ולבקש מבית המשפט לקבוע כי כספים אלו ישולמו על ידי בעל מניות. לעומת זאת, במקרה זה, לא הוגשה על ידי התובעים שכנגד כל תביעה נגד החברה עצמה. בוצעה על ידם קפיצה לוגית בהליך שאין לו בסיס תוך ניסיון לבצע הרמת מסך "עצמית" ללא קביעה בדבר חבות.

ביחס לעזיבתו את החברה, מציין ראובן כי בנסיבות בהן לא פעל זלץ לפרעון החובות של החברה לבנקים, הוא הודיע על כך שיפסיק להיות בעל זכות חתימה בחברה וכן יפסיק לשמש כדירקטור. בנוסף, לטענתו, הוא רשאי בכל עת להפסיק את כהונתו כדירקטור או לשמש כמורשה חתימה ודבר זה אינו מקים נגדו כל עילת תביעה.

כמו כן מציין ראובן כי על אף עזיבתו את החברה, המשיך לסייע לחברה במטרה לספק לה עבודה ואף הפסיק לקבל שכר החל משנת 2008 על אף שסיים כהונתו בדירקטוריון בשנת 2010.

ביחס להעברת נכסיה ופעילותה של החברה לחברה חדשה, ציין ראובן כי הצדדים היו אמורים להיות שותפים בחברה החדשה. זלץ לא הציג כל מסמך בו הוא מוכיח כי הייתה הסכמה להעביר אליו את מלוא זכויות החברה ולהבריח את נכסיה.

כמו כן טוען ראובן כי בין הצדדים התנהל מו"מ בנוגע לחלוקת החוב בין בעלי המניות או העברת המניות, אולם מו"מ זה לא השתכלל לכדי חוזה מחייב (נספח 23 לתצהיר ראובן).

ביחס לתביעת חברת איתמר, טוען ראובן כי לא ברור כיצד חברת איתמר טוענת שהיא משלמת את חובותיה של החברה, אולם כלל אינה תובעת את החברה כדי לבסס טענה זו.

טענות גירון וחברת גירון

11

בכתב ההגנה מטעמם, טוענים גירון וחברת גירון להעדר יריבות בינם לבין התובעים, שכן גירון אינו בעל מניות בחברה והיה עובד של החברה בלבד. משכך, אין לחייבו בחובות החברה.

אין לטענתו גם יריבות מול חברת גירון כבעלת מניות מיעוט.

בנוסף, לטענתם, התביעה שכנגד מתעלמת מעקרונות יסוד בדיני חברות בכך שהיא מייחסת חובות של חברה בע"מ בעלת אישיות משפטית נפרדת לבעלי מניותיה ואף לעובד שכיר שלה. זאת, מבלי שהונחה תשתית משפטית או עובדתית מינימלית ובוודאי שלא כזו שתצדיק את הסעדים המבוקשים.

אין יסוד משפטי להגשת תביעה על ידי זלץ, שהינו בעל מניות שליטה בחברה העושה בחברה כבשלו, בעילה של הרמת מסך כנגד בעל מניות מיעוט. זאת בוודאי כאשר הרמת המסך מבוקשת באופן סלקטיבי רק כנגד בעלי מניות המיעוט ולא כנגד בעל מניות השליטה.

בנוסף, נטען כי מדובר בעתירה של חברה בערבון מוגבל, המבקשת לייחס את חובותיה לבעלי מניותיה שלה עצמה על דרך של "הרמת מסך עצמית", על אף שאין כל יסוד משפטי למהלך כזה.

נאמר כי התביעה נגועה בחוסר תום לב שכן התובעים שכנגד לא הפחיתו מסכום התביעה את החלק היחסי (50%) המשקף את אחזקות זלץ בחברה ביחס לחובות הנטענים של החברה.

לטענת גירון, הוא עבד בחברה כחשב שכיר בין השנים 1995-2010, עבודתו הייתה כפופה לזלץ וכל פעולותיו כחשב החברה נעשו בידיעתו של זלץ, באישורו ובפיקוחו. בכל מקרה, כל פעולותיו של גירון ברימס אינט' שלא כחשב החברה בוצעו כנציג מטעם חברת גירון. עוד, לטענתו, ייעוצו לחברה תרם באופן משמעותי למצבה ולשיקום פעילותה וזלץ נהג לשבח אותו על כך בכל הזדמנות.

12

לטענת גירון, חלק מהפרוטוקולים שצורפו לכתב התביעה משקפים אסיפות או ישיבות שנערכו שלא כדין ואשר נוסחו באופן חד צדדי על ידי זלץ. כך, למשל, הפרוטוקולים שצורפו על ידי זלץ כנספח ה' לכתב התביעה שכנגד.

לטענת גירון, הוא וחברת גירון מעולם לא נדרשו להעמיד ערבויות או בטוחות להבטחת התחייבויות החברה ואף לא הייתה עליהם חובה לעשות כן.

גירון טוען כי חזר והתריע בפני הנהלת החברה ובעלי מניותיה על תחזיות שליליות לגבי עתיד החברה. הוא אף המליץ לא אחת להפסיק את פעילותה בשלבים בהם ניתן היה לפרוע את כל חובות החברה, אולם הוא לא הציג כל מצג כאילו החברה בהפסדים.

על אף זאת, נמנע זלץ מהפסקת פעילותה של החברה תוך שהוא פועל בעצימת עיניים ובעיקר מתוך מניעים פסולים. היה זה דווקא זלץ שבפעולותיו ובמחדליו הכשיל כל ניסיון להבראת החברה. בכלל זה פעל להפסקת פעילות החברה וכן למכירת החברה לצד ג' ולהצטרפותו כמשקיע פוטנציאלי.

בנוסף, העמיס זלץ הוצאות אישיות שלו על החברה כגון הוצאות רכב.

ביחס לעזיבתו את החברה – טוען גירון כי התפטר מתפקידו לאחר שמוצו מבחינתו כל האפשרויות להמשך תפקוד סביר של החברה לאורך זמן, ולאחר שביצע חפיפה עם זלץ ועם אביטן שהיא מנהלת בחברה.

עוד טוענים גירון וחברת גירון כי זלץ לא היה מוסמך להגיש את התביעה בשם חברת רימס אינט'.

במסגרת הפרוטוקול מיום 5.7.2010, הוסמך זלץ לחתום באופן בלעדי רק על המסמכים והדיווחים הנדרשים לביצוע ההחלטות נשוא אותו הפרוטוקול (דהיינו, התפטרותו של ראובן מהחברה). לכן, ייפוי הכוח להגשת התביעה בשם החברה נעשה שלא כדין והתביעה בשם החברה הוגשה שלא כדין.

לאור זאת, טוען גירון, היה על זלץ להגיש את התביעה בשם החברה באמצעות הליך של בקשה לאישור תביעה נגזרת.

13

עוד טוענים גירון וחברת גירון כי לא הושגה הסכמה כלשהי ביחס למתווה לפרעון חובות החברה לבנקים. הפרוטוקול מיום 1.7.10, לגביו טוען זלץ שנחתם על ידי כל המשתתפים, נחתם למעשה על ידו בלבד.

לא ניתנה הסכמה של מי מהנתבעים להקמה של חברה חדשה. זלץ ניצל את מעמדתו כדי להגניב את פעילותה של רימס אינט' לחברה בשליטתו הבלעדית לשם השאת רווחים אישית תוך עירוב נכסים אסור. בכך פעל זלץ בניגוד עניינים חמור תוך שהוא מפר את החובות המוטלות עליו על פי דין מכוח היותו בעל מניות או דירקטור או נושא משרה בחברה, וכמי שנטל אחריות על ענייניה הכספיים של החברה.

4. דיון והחלטה

א. ההסכמות בין הצדדים

כנגד טענת הקיפוח שהועלתה על ידי ראובן הועלתה, כאמור, על ידי הנתבעים טענה בדבר הסכמה למהלכים שנעשו על ידי זלץ.

יש אם כן לבחון את ההסכמות בין הצדדים.

כעולה מהפרוטוקולים שצורפו על ידי הצדדים, החל משלהי שנת 2007 הועלתה בישיבות החברה סוגיית מצבה הכספי הרע של החברה כאשר בשנת 2010 הלך מצבה והחמיר. כבר מאותו מועד, החלו הצדדים להעלות אפשרויות שונות לשם מציאת פתרון למצבה המדרדר של החברה. כך למשל, הוצע כי בעלי המניות יזרימו כספים לחברה; כי החברה תירכש על ידי צד שלישי (בשם עדי אשד); כי תילקח הלוואת גישור מהבנק (נספחים 2(ג)-2(ה) לתצהיר זלץ) ובשנת 2010 אף הוצע על ידי גירון לסגור את החברה (נספח 2-ו לתצהיר זלץ).

לטענת זלץ, לאור הקשיים שנוצרו בחברה גובשה לבסוף הסכמה בין השותפים לפיה תועבר פעילותה של רימס אינט' לחברה חדשה שתוקם על ידו ותהיה בבעלותו. בעלי המניות של החברה יישאו בחובותיה של רימס אינט' לבנקים יחד, לפי חלקם במניות החברה.

14

זלץ סומך טענות אלה, בין היתר, על פרוטוקולים של אסיפת בעלי מניות או מועצת מנהלים – הן כאלו שנחתמו על ידי שלושת השותפים והן כאלו שנערכו על ידו ונחתמו על ידו או על ידי אביטן בלבד.

טענותיו של זלץ לא הוכחו.

כעולה מהראיות שהוצגו, הצדדים שקלו אכן את האפשרות להקמת חברה חדשה על ידי זלץ, כאשר במסגרת זאת, נדונה האפשרות שראובן וגירון יהיו שותפים לה. כמו כן, נדונו אופציות שונות לפירעון חובותיה של החברה לבנקים (וכן לנושים אחרים) ובכלל זאת אופציה לפיה ישאו גם ראובן וגם גירון בחובות החברה, לפי חלקם היחסי במניות החברה.

אין כל ראייה לכך שגובשה הסכמה מחייבת או סופית בין הצדדים לפיה יקבל זלץ את פעילותה ונכסיה של רימס אינט' לידיו, תוך ששותפיו נושאים בחובותיה של רימס אינט' יחד עימו מבלי שהם שותפים לחברה החדשה.

כפי שיפורט בהמשך, התנהל בין הצדדים, ובפרט בין ראובן לזלץ בהיותם ערבים אישית לחובות החברה, משא ומתן ארוך בדבר פירעון חובותיה של החברה. סוגיה זו של פירעון החובות הייתה כרוכה וקשורה קשר בלתי נפרד מהקמת החברה החדשה על ידי זלץ. ללא הגעה להסכמה לגבי פרעון החובות או שחרור מחובות של רימס אינט' – אף לא הגיעו הצדדים להסכמה בנוגע להקמת החברה החדשה.

האפשרות בדבר הקמת חברה חדשה הועלתה בישיבה שנערכה ביום 25.4.2010, כאשר ברור מפרוטוקול הדיון כי הצדדים היו חלוקים ולא הגיעו להסכמות (נספח 2-ח לתצהיר זלץ).

בהמשך לכך, בפרוטוקול ישיבה שנערכה ביום 1.7.2010, עלתה פעם נוספת סוגיית הקמת החברה החדשה.

15

כמו כן, הועלו הצעות לפירעון ההלוואות של החברה לבנקים על ידי כל אחד מהשותפים: "איתמר יקח הלוואה בסך 400,000 ש"ח כנגד שעבוד הקרקע שלו. ראובן יביא מזומן 320,000 ש"ח ומשתחרר מערבויות אישיות והבטחונות שנתן. בנצי יביא 80,000 ש"ח. סה"כ: 800,000 ש"ח. החוב שישאר יהא בסך 200,000 ש"ח").

בישיבה זו אף נאמר כי "לאחר סיום תשלום החוב לבנקים, במידה ויהיו רווחים, יחולקו דיווידנדים לשותפים, בהתאם להחלטת הנהלת החברה החדשה שתוקם, כמקובל".

פרוטוקול זה (אשר על תוכנו חלוקים הצדדים) אינו חתום על ידי מי מהשותפים וגם לא נרשם מי יו"ר הישיבה. על אף זאת, גם מפרוטוקול זה, עליו מסתמך זלץ, לא עולה כי גובשה הסכמה לפיה תוקם חברה חדשה על ידי זלץ – מבלי שגירון וראובן יהיו שותפים לה. זאת בוודאי במצב בו כל השותפים נושאים בחובות רימס אינט' כאמור בפרוטוקול. ההיפך הוא הנכון – מפרוטוקול זה עולה דווקא כי האפשרות שהועלתה הייתה כי השותפים ישאו בחובות רימס אינט' לבנקים – אולם ימשיכו להיות שותפים גם בחברה החדשה.

בשלב זה, כעולה מהפרוטוקול שנערך ביום 25.7.2010 עליו חתומה אביטן כיו"ר הישיבה (נספח 2-יד לתצהיר זלץ), הפסיקו ראובן וגירון לכהן כבעלי תפקיד בחברה. כפי שעולה מפרוטוקול שנערך עוד ביום 5.7.2010 (נספח 2-יב לתצהיר זלץ), ראובן התפטר והודיע על סיום כהונתו כדירקטור בחברה.

בהמשך לכך, נערכו פרוטוקולים של אסיפת בעלי מניות או מועצת המנהלים שלא נחתמו על ידי כל הצדדים – אלא על ידי זלץ או אביטן אשר מונתה מעת לעת כיו"ר הישיבה (על אף שאינה דירקטורית בחברה).

כך למשל, בפרוטוקול אסיפת בעלי המניות מיום 11.8.2010 (נספח ה' לכתב התביעה שכנגד) צוין כי גירון וראובן ישאו בחובות החברה (ראובן בסכום של 320,000 ש"ח וגירון בסכום של 80,000 ש"ח) וכי זלץ יישאר כבעל מניות יחיד ברימס אינט' או בחברה החדשה שתקח על עצמה את פעילות רימס אינט'.

לתוקפו של פרוטוקול זה אתייחס בהמשך.

16

בפרוטוקול שנערך יום אחד לאחר מכן – ביום 12.8.10 – (נספח ה' לכתב התביעה שכנגד) עליו חתום זלץ בלבד (ועל תוכנו חלוקים הצדדים) נאמר כי הצדדים מסכימים להעברת מניות חברת רימס אינט' לידיו של זלץ.

ביחס לפרעון חובות החברה מצוין בפרוטוקול כי ראובן וגירון ישלמו כל אחד חלק מחובות החברה לבנקים – וכי זלץ יקח על עצמו את כל ההתחייבויות הנובעות מפעולת רימס אינט' וישלים את הסכומים הדרושים להחזר ההלוואות לטווח הרחוק.

גם מפרוטוקול זה, עליו מסתמך זלץ, לא עולה כי בעלי המניות של רימס אינט' מסכימים להעברת נכסיה של החברה לידי זלץ, או לידי חברה חדשה שתוקם על ידו ללא שישוחררו מחובות החברה.

לפי כל היגיון עסקי ברור כי אלו היה זלץ מקבל את מניות רימס אינט' לידיו, היה עליו לשלם תמורה לבעלי המניות האחרים בחברה; לשחרר אותם מחיוב כספי בגין פעילות החברה או לשתף אותם כבעלי מניות בחברה החדשה.

בפועל הקים זלץ באופן עצמאי חברה חדשה בבעלותו אליה העביר את פעילות רימס אינט'.

בחקירתו הנגדית אישר זלץ כי לא טיפל בהעברה פורמלית של המניות מבעלי המניות של רימס אינט' לבעלותו לאור הקמת חברת איתמר (עמ' 114, שורה 14 לפרוטוקול הדיון).

הסברו של זלץ, לפיו הניח שההסכמות שנערכו בין הצדדים ביום 11.8.2010 תתבצענה – אינו בגדר הסבר סביר ומשכנע, במיוחד לאור הסכסוך שכבר התגלע באותו מועד בין הצדדים (עמ' 114, שורות 22-27 לפרוטוקול הדיון).

בנוסף, כאמור, לא הוכח על ידי זלץ כי הייתה הסכמה אחרת להעביר אליו את כלל פעילותה של רימס אינט' ללא כל תמורה.

די באמור לעיל כדי לשלול את גרסתו של זלץ לפיה הייתה הסכמה בין הצדדים להעברת פעילותה של רימס אינט' לידיו או לידי חברה בבעלותו, או לחלופין את מניותיה של רימס אינט', מבלי שזלץ יקח על עצמו לשאת בחובות החברה במקום ראובן או במקום ראובן וגירון יחד.

17

בחקירתו הנגדית ציין ראובן כי השיחות בין השותפים בנוגע להקמת חברה חדשה לא הבשילו (עמ' 80, שורה 21 ואילך לפרוטוקול הדיון), שכן לא הצליחו להגיע להסכמה בנוגע לחובות החברה (עמ' 81, שורות 13-18).

עוד ציין ראובן כי הוא רצה ליטול חלק בחברה החדשה (עמ' 81, שורה 11 לפרוטוקול הדיון).

לטענת גירון, בחקירתו הנגדית, הסכימו הוא וראובן לשלם את החובות לבנקים ולהותיר את זלץ עם חובות בגובה 200,000 ש"ח לבנק פועלים ו- 90,000 ש"ח לבנק לאומי (עמ' 260,שורה 23 ואילך לפרוטוקול הדיון). אולם, הצדדים לא הגיעו לבסוף להסכמה (עמ' 261, שורות 13-17 לפרוטוקול הדיון).

אף זלץ אישר בחקירתו הנגדית כי לא הייתה החלטה של מועצת המנהלים של החברה להעביר את הפעילות לחברת איתמר: "הבורד (מועצת המנהלים – ד.ק)ברח… לא הייתה החלטה כי הוא לא היה, הוא נטש, הוא ברח, הוא השאיר אותי – תטבע" (עמ' 125, שורה 16-עמ' 126, שורה 8 לפרוטוקול הדיון).

בנוסף, העידה גרנר, מנהלת סניף בנק הפועלים בו התנהל חשבון החברה כי לקראת סגירת החשבון של החברה בבנק נערכה פגישה עם זלץ בבנק הפועלים בה רצה שכל אחד מבעלי המניות ייקח על עצמו לשלם את חלקו היחסי בחובות החברה.

גרנר ציינה כי היא סברה שזלץ מדבר בשם כל השותפים. אולם, לאחר מכן, כשהסתבר לה שהוא אינו מדבר בשם כולם אלא בשם עצמו בלבד, אמרה שהיא תסכים לכך רק אם כל השותפים יבואו ותהיה הסכמה כללית. "אם אין הסכמה כללית, אז כמובן שלא הסכמנו"(עמ' 42, שורה 11 ואילך לפרוטוקול הדיון).

בפרוטוקול החברה מיום 31.10.2011 (נספח ה' לכתב התביעה שכנגד), אשר גם לגבי אמיתתו חלוקים הצדדים, מצוין כי נערכה פגישה בבנק הפועלים בה נכחו נציגי הבנק וכן זלץ, ראובן ואביטן.

18

נאמר בפרוטוקול כי במסגרת הפגישה הודיע זלץ לצוות הבנק על הפסקת פעילות רימס אינט' ועל הסכמה שלו של ראובן לשלם את חלקם בחוב לבנק הפועלים. כמו כן, מצוין כי גירון, אשר לא נכח בישיבה, ככל הנראה לא מסכים לשלם 10% מהחוב וכי לפי בדיקת הבנק, לא מושכן רכבו של גירון לטובת הבנק.

גם מפרוטוקול זה עולה כי לא גובשה בין הצדדים הסכמה כפי שנטען על ידי זלץ.

המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא כי לא הוכח שהתגבשה הסכמה מחייבת בין הצדדים להעברת פעילותה של רימס אינט' לחברה החדשה שתוקם על ידי זלץ.

ככל שהייתה הסכמה עקרונית כזו – היא הייתה כרוכה ומותנית בהגעת הצדדים להסכמה בנוגע לפרעון החובות של רימס אינט' – הסכמה אליה כאמור לא הגיעו.

כפי שעולה מהראיות ולמעשה אף אין מחלוקת על כך בין הצדדים, העביר זלץ את פעילותה ונכסיה של חברת רימס אינט' (במלואם או בחלקם) לחברת איתמר שבבעלותו.

זלץ אישר במפורש כי העובדים שהיו בחברת רימס אינט' הועברו לחברת איתמר, כאשר בתחילה דרכה (לכל הפחות), שולמה משכורתם של העובדים על ידי חברת רימס אינט'.

כך עולה הן מתשובותיו של זלץ לשאלון שהופנה אליו (נספחים 7-8 לתצהיר ראובן) והן מחקירתו הנגדית של זלץ (עמ' 108, שורה 9 ואילך; עמ' 124, שורה 18 ואילך; מוצג ת/3; עמ' 124, שורה 21).

ב.הטענות בדבר תוקפם של הפרוטוקולים שלא נחתמו ע"י השותפים

מעבר לכל האמור, נראה כי אף לא הוכח שהפרוטוקולים של ישיבת מועצת המנהלים ואסיפת בעלי המניות עליהם מסתמך זלץ משקפים בהכרח את שנאמר והוסכם בהם. כך, בפרט, ביחס לפרוטוקולים שנערכו בתאריכים 11.8.10, 12.8.10 ו-31.10.2011 (נספח ה' לכתב התביעה שכנגד) אשר ראובן וגירון מכחישים את נכונותם ועליהם חתומים זלץ או אביטן בלבד.

19

סעיף 90(ב) לחוק החברות אומנם כי "פרוטוקול שנחתם בידי יושב ראש האסיפה, מהווה ראיה לכאורה לאמור בו" וסעיף 108(ב) לחוק קובע כי "פרוטוקול שאושר ונחתם בידי הדירקטור שניהל את הישיבה, ישמש ראיה לכאורה לאמור בו".

למרות זאת, בנסיבות העניין שלפניי כאשר מדובר על העברת פעילות של החברה לידי חברה אחרת, או העברת מניות לידיו של זלץ (עסקה שאינה במהלך העסקים הרגיל), בפרט כאשר פרוטוקולים קודמים נחתמו על ידי כל בעלי המניות – ניתן היה לצפות כי ביחס לנושא כה משמעותי ומהותי עליו מחליטים לכאורה בעלי המניות בחברה, כאשר כבר החל להתגלע סכסוך בין הצדדים, יהיו הפרוטוקולים חתומים על ידי כל הצדדים. עוד ניתן להניח כי יהיה בהם אישור מפורש להעברת נכסיה של רימס אינט' לחברה החדשה של זלץ.

בתצהירה ציינה אביטן כי פרוטוקולים אלו משקפים את ההסכמות בין הצדדים (ראו למשל סעיפים 67, 68, ו-70).

ראובן אישר כי אביטן הייתה נוכחת בישיבות ההנהלה "היא תמיד דיברה, היא נכחה בתור מזכירה של החברה" (עמ' 62, שורות 7-9).

אביטן נשאלה בחקירתה הנגדית מתי נחתמו הפרוטוקולים על ידי שלושת השותפים ומתי נחתמו על ידי זלץ בלבד. אביטן השיבה כי רוב הפרוטוקולים נחתמו על ידי זלץ כיו"ר החברה וכי הייתה החלטה לפיה שלושתם לא יחתמו עוד (עמ' 212, שורה 24 ואילך לפרוטוקול הדיון). אין כל זכר להחלטה מעין זו והגרסה לא נתמכה בכל ראיה אחרת.

כאשר נשאלה אביטן לגבי פרוטוקולים עליהם אין חתימה כלשהי, השיבה "לא קרה עד תחילת הסכסוך אחרי יולי 2010 לדעתי התחילו להיות פרוטוקולים לא חתומים בגלל כל הויכוחים ביניהם" (עמ' 213, שורות 6-7 לפרוטוקול הדיון).

כאשר נשאלה האם פרוטוקול שלא נחתם הוא לא מוסכם, השיבה כי יש כאלו שלא הוסכמו, ויש כאלו שהוסכמו ולאחר מכן התחרטו לגבי מה שהוסכם במסגרתם (עמ' 213, שורות 10-11 לפרוטוקול הדיון).

20

אביטן העידה ביחס לפרעון החובות לבנקים כי "בכל ההתנהלות פה של כל הנושא הזה של הבנקים, היו כל הזמן החלטות וכל הזמן היו חרטות אני יכולה לקרוא לזה. לרמות שהיו סיכומים ביניהם, כל הזמן מישהו התנגד אח"כ ולא הסכים לדברים, זאת הייתה ההתנהלות מיולי, אוגוסט 2010…" (עמ' 214, שורות 12-16).

אף ראובן ציין בעדותו כי היו פרוטוקולים לגביהם הייתה הסכמה של כולם והיו פרוטוקולים שלא שיקפו הסכמה של כולם. בדרך כלל, פרוטוקול עליו הסכימו כולם – הוא פרוטוקול עליו חתמו כולם: "היו כותבים פרוטוקול, כן, אבל פרוטוקולים כן, שהיו הסכמה בין כולם ולא הסכמה של כולם, אף פעם לא ידענו מה זה הפרוטוקול של ההסכמה או לא, ובד"כ זה פרוטוקול שיש הסכמה שכולם היו חותמים ביחד". (עמ' 62, שורות 11-14 לפרוטוקול הדיון).

הסבריו של זלץ בחקירתו הנגדית לכך שהפרוטוקולים אינם חתומים או לכך שנושא העברת הזכויות לחברת איתמר אינו נזכר בהם – אינם מקובלים עלי.

זלץ העיד כי כאשר חתם על הפרוטוקולים ישבו יתר השותפים מולו (עמ' 170, שורות 9-10 לפרוטוקול הדיון). כאשר נשאל כיצד, בתקופה כה קריטית בחברה, חתם בעצמו על הפרוטוקולים השיב כי מדובר בחברה קטנה של שלושה שותפים שמאמינים אחד בשני וכי הם מאמינים בחתימתו (עמ' 170, שורות 19-23 לפרוטוקול הדיון).

לעדות זו אין כל בסיס והיא אינה אמינה על פניה.

בחודש יולי-אוגוסט 2010 התגלע כבר הסכסוך בין הצדדים. אין לכן מקום לראות בפרוטוקולים מחודש אוגוסט 2010 (שצורפו כנספח ה' לתצהירו של זלץ) שלא נחתמו על ידי כל בעלי המניות – כפרוטוקולים המשקפים את האמון שהם נותנים בחתימתו של זלץ.

ג.אין כל היגיון עסקי-כלכלי בעסקה הנטענת על ידי זלץ

לא מצאתי אף כל היגיון עסקי או כלכלי בביצועה של העסקה הנטענת על ידי זלץ – העברת נכסיה ופעילותה של רימס אינט' לידיו של זלץ כאשר יתר בעלי מניותיה ממשיכים לשאת בחובותיה.

21

בחקירתו הנגדית נשאל זלץ על ידי בית המשפט מה ההיגיון העסקי בעסקה הנטענת על ידו, לפיה כל אחד מבעלי המניות של רימס אינט' פורע את חובותיה של החברה לפי חלקו בחברה, אולם זלץ נשאר עם המניות בידיו.

תשובתו הייתה "זאת ההצעה של החברה, אני הצעתי להם להשאר, לא רצו"(עמ' 116, שורות 2-10 לפרוטוקול הדיון).

בתשובה זו אין כמובן כל הסבר הגיוני לעסקה.

כאשר נשאל זלץ מה היתרון שצמח לרימס אינט' מהפסקת הפעילות והעברתה ללא תמורה לחברה אחרת, השיב "איזה יתרון? אמרתי שזה מה שהייתה ההסכמה ואמרתי גם מה ההגיון שחבוי מאחוריה והוא שבנצי וראובן לא ישלמו את החובות של רימס אלא רק איתמר, זאת הייתה המגמה…"(עמ' 126, שורות 13-16 לפרוטוקול הדיון).

זלץ אף העיד כי הוא שילם בפועל, מכספו הפרטי, את חובותיו ואת חלקם של ראובן וגירון בחובות (עמ' 126 לפרוטוקול שורה 17 ואילך).

עוד העיד זלץ כי שילם את כלל החובות של החברה – חובות לבנק, פיצויים ותשלום בגין הדירות לפועלים (עמ' 128 לפרוטוקול שורות 9-12).

עדות זו תומכת בגרסתם של ראובן וגרון כי העברת פעילות החברה לידי זלץ הייתה כרוכה בהסדר על פיו ישוחררו הם מתשלום חובות החברה.

למרות זאת, בניגוד לעדותו של זלץ וכפי שעולה מהמסמכים שהוצגו,- החובות לבנקים לא שולמו על ידי זלץ בלבד, אלא גם על ידי ראובן:

ביחס לחוב לבנק הפועלים– חולטה ערבותו של ראובן שהעמיד באמצעות רעייתו בסך של כ-260,630 ש"ח על ידי הבנק (נספחים 16-17 לתצהיר ראובן). יצוין כי מחקירתו של ראובן עלה כי הוא ודליה הוד כבר אינם נשואים (עמ' 82, שורות 11-12 לפרוטוקול הדיון).

זלץ שילם לבנק הפועלים סכום של 394,430 ש"ח בגין החוב לבנק באמצעות הלוואה שנתן לו הבנק באופן אישי, כדי להימנע ממימוש הקרקע ששועבדה על ידי רעייתו.

22

בנוסף, הוגשה על ידי בנק הפועלים תביעה לתשלום יתרת ההלוואה בסך של כ- 133,000 ש"ח נגד החברות ונגד ראובן וזלץ באופן אישי. לאחר שבקשתו של ראובן להתגונן בפני תביעת הבנק נדחתה, הוא חויב בתשלום סכום התביעה (נספחים 19-20 לתצהיר ראובן).

בחקירתו העיד ראובן כי הוא משלם מדי חודש סכום של 150 ש"ח בגין חוב במסגרת תיק הוצאה לפועל שנפתח נגדו (עמ' 85, שורות 3-14 לפרוטוקול הדיון).

במהלך חקירתו הנגדית של זלץ, התברר כי תיק ההוצאה לפועל שנפתח נגד ראובן בגין החוב לבנק הפועלים נסגר מאחר וזלץ שילם את חובו של ראובן (עמ' 123, שורות 11-12; עמ' 129 לפרוטוקול, שורה 13).

ביחס לחוב לבנק לאומי– הוגשה על ידי בנק לאומי תביעה בסך של כ-94,000 ש"ח נגד החברה, זלץ וראובן.

ראובן הגיע להסדר פשרה עם בנק לאומי אשר ניתן לו תוקף של פסק דין. ראובן הסכים כי יינתן נגדו פסק דין על פי האמור בכתב התביעה וניתנה לו הזכות לסלק את חובו על פי פסק הדין בתשלום אחד של 90,000 ש"ח (נספחים 21-22 לתצהיר ראובן).

גם לגבי חוב זה נפתח נגד ראובן תיק הוצאה לפועל במסגרתו טען כי הוא משלם 150 ש"ח לחודש (עמ' 86, שורות 7-9 לפרוטוקול הדיון).

יצוין כי נגד זלץ ניתן פסק דין המחייב אותו לשלם לבנק לאומי סכום של 95,529 ש"ח. ביום 14.1.2013 הגיע זלץ להסכם עם בנק לאומי לגבי אופן פירעון יתרת החוב לפיו הוא יחויב בסכום של 60,000 ש"ח (נספח 4 לתצהיר זלץ).

העולה מן האמור הוא כי ראובן נשא בתשלום חלק מחובות החברה.

ד.המו"מ שנערך בין ראובן לזלץ

23

המסקנה כי הקמת החברה החדשה על ידי זלץ הייתה כרוכה בהסדר אליו יגיעו בעלי המניות בקשר לפרעון החובות, עולה אף מהמו"מ שנוהל בין ראובן לבין זלץ במהלך שנת 2010 ובשנת 2011. (נספח 23 לתצהיר ראובן).

מטיוטות ההסכמים בין השניים עולה כי נוהל ביניהם דין ודברים ביחס לפירעון חובות החברה, אף זמן רב לאחר שראובן ידע על העברת פעילות רימס אינט' לחברת איתמר.

כבר בחודש מרץ 2011 (לכל המאוחר), היה ידוע לראובן כי זלץ פועל להעברת פעילותה ונכסיה של החברה לידי חברה אחרת. כך עולה ממכתב בא כוחו של ראובן לזלץ מיום 2.3.2011 (נספח 12 לתצהיר ראובן). במקביל לכך, וגם לאחר מכתב בא-כוחו של ראובן בעניין זה, המשיך ראובן לנהל מו"מ עם זלץ בנוגע לפרעון חובותיה של החברה לבנקים. בחודשים נובמבר ודצמבר 2011 ניהלו הצדדים ביניהם מו"מ כאשר נושא העברת הנכסים והפעילות של רימס אינט' לא עלה במרבית טיוטות המו"מ (נספח 3 לתצהיר זלץ).

מכאן עולה כי אילו היו הצדדים מגיעים להסכמות בנוגע לפרעון חובות החברה, היה ראובן מסכים להעברת הפעילות והנכסים לידי זלץ מבלי שיקבל מניות בחברה החדשה. מסקנה זו רלוונטית לסעדים הנדרשים על ידי ראובן בתביעתו.

ה. התנהלותו של זלץ עולה כדי קיפוח המיעוט ולוקה בחוסר תום לב

אין ספק כי התנהלותו החד-צדדית של זלץ תוך הפעלת כוח השליטה וזכויות החתימה שבידו – עולה כדי קיפוח המיעוט כפי שטען ראובן בתביעתו.

זלץ העביר, כאמור, את פעילותה של החברה לחברה החדשה שבבעלותו ואף סגר את חשבון הבנק שלה. זאת באופן חד צדדי ללא תשלום כל תמורה לבעלי המניות האחרים של החברה, כאשר ראובן נותר ערב לחובות החברה, אשר חלק מהם אף שולמו על ידו בפועל.

העובדה כי החברה החדשה אליה הועברה פעילותה של החברה קרסה בסופו של דבר, אינה משנה את המסקנה בדבר הקיפוח בעת העברת הפעילות על ידי זלץ.

לעניין קיפוח בעלי מניות, קובע סעיף 191 לחוק החברות כדלקמן:

24

"התנהל ענין מענייניה של החברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד".

בפסיקת בתי המשפט נקבע כי "קיפוח יתקיים כל אימת שתהיה פגיעה בציפיות הלגיטימיות של הצדדים, אפילו אין בהתנהגות המשמשת בסיס לתביעה משום הפרת זכות המוקנית לבעל מניות במסמכי היסוד של החברה" (אירית חביב-סגל, דיני חברות כרך א 611-610, 635 (2007); ע"א 275/89 דוידזון נ' אורנשטיין, פ"ד מו(1) 125, 131; ע"א 8712/13 אמיר אדלר נ' שי לבנת (פורסם בנבו) להלן: "פרשת אדלר").

בע"א 3051/98 דרין נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, נ"ט(1) 773 נפסק בעניין קיפוח המיעוט כדלקמן:

"עילת הקיפוח היא עילה שעניינה אופן הניהול הפנימי והארגון של החברה והשפעתו על בעלי המניות בה. עניינה ביקורת על הפעלת כוח השליטה של הרוב כלפי המיעוט… היא עשויה לקום במקרה שבו מתקבלות בחברה החלטות או נעשות פעולות הפוגעות בזכויותיהם המקוריות של חלק מחבריה".

יתרה מזאת, התנהלותו של זלץ אף לוקה בחוסר תום לב בו חב בעל מניות, ובעל שליטה בפרט, כלפי יתר בעלי המניות בחברה (סעיף 192(א) לחוק החברות).

גם לאחר שהובהר לזלץ בצורה מפורשת וברורה שגירון אינו מסכים להעברת הנכסים לחברה החדשה, פעל זלץ להקים את החברה החדשה וכן להעברת הפעילות והנכסים של רימס אינט' אליה.

ביום 6.12.2010 נערכה ישיבת הנהלה בה נכחו זלץ ואביטן בלבד במסגרתה הוחלט להפסיק את הפעילות בחברה, בשל אי כדאיות כלכלית (נספח 2-כח לתצהיר זלץ)

25

בחקירתו הנגדית אישר זלץ כי חברת איתמר הוקמה ביום 1.1.2011 (עמ' 103, שורות 12-15 לפרוטוקול הדיון) (הגם שעל פי דוח רשם החברות היא הוקמה ביום 13.1.2011 – נספח 3 לתצהיר ראובן).

עוד קודם לכן, לאחר קיומה של הישיבה שנערכה ביום 11.8.10, קיבל זלץ את מכתביו הברורים של גירון מהם עולה חוסר הסכמה מפורשת להעברת המניות לידיו של זלץ, אלא בכפוף לחתימת הסכם וקיומם של תנאים מסוימים.

כך, במכתבו של גירון מיום 10.10.2010 (נספח 2-כג לתצהיר זלץ), מציין גירון במפורש כי ההצעה היא שזלץ ירכוש את מניות החברה או יקבלן לבעלותו ובכך ישחרר את בעלי המניות האחרים מכל ערבויותיהם, הביטחונות וההתחייבויות כלפיו וכלפי החברה. בנוסף נאמר כי הסדר זה מותנה בחתימת הסכם מחייב וערבות אישית של זלץ לקיום ההסכם. וכך לשון המכתב:

"…אשמח לקיים את ההחלטה לפיה כל השותפים מקטינים את האשראי הבנקאי בבנק הפועלים ל- 200 אלף שקל ואת האשראי הבנקאי בבנק לאומי ל-90 אלף שקל … כל אחד על ע"פ חלקו בבעלות. איתמר קונה או מקבל לבעלותו את מניותינו ברימס אינטרנשיונל בע"מ ובכך משחרר אותנו מכל ערבויות ובטחונות והתחייבויות שלנו כלפיו וכלפי רימס. לאחר מכן הוא יכול להקים חברה חדשה בבעלותו או בבעלות משותפת עם זהבה -זה לא מענייני יותר.

כל זה מותנה בחתימת הסכם מחייב וערבות אישית של איתמר לקיום ההסכם… והוא מותנה גם בקיום החלטות שנתקבלו בעבר ואינני יודע אם בוצעו ע"י איתמר וזהבה.

מכיוון שהסכמתי להסדר הייתה לפני מספר חודשים, בהם מערכת היחסים, לפחות להרגשתי, הייתה של חברים ופתרון זה הוצג לבנק, כדי לאפשר לאיתמר לממש את חזונו, לפתור בעיות נזילות שלו, ולהיפרד מאיתנו ללא חיכוך.

ומכיוון שהתנאים הסביבתיים, לצערי, השתנו אני מצהיר בזה שהסכמתי להסדר תהיה בתוקף עד ה-20 לחודש זה.

26

לאחר מכן, במידה ולא נגיע להסכמות – נמשיך להיות שותפים בחברה".

כאשר עומת זלץ בחקירתו עם מכתבו הנ"ל של גירון אמר "תקשיב לי כל המכתבים שכתב בנצי היו תפירת תיק להיום" (עמ' 171- 172 לפרוטוקול שורה 27).

על אף התנגדותו הברורה של גירון במכתבו, שב זלץ וציין בפרוטוקול הדיון שנערך על ידו ביום 5.12.2010 כי בפרוטוקול הדיון מיום 11.8.10 הסכימו הצדדים על העברת השליטה ברימס אינט' לידיו, תוך שהוא אינו מתייחס כלל להתנגדותו של גירון אשר הובעה זמן לא רב לפני כן, ואף לאחר הישיבה מיום 11.8.10.

בטיוטת הסכם שנערכה בין זלץ לבין גירון ביום 28.12.2010, ציין זלץ כי "עם הפסקת פעילותה של רימס אינטרנשיונל בע"מ ביום 1.1.2011, בעלי המניות של רימס לא יהיו אחראים יותר לחובות רימס מכל סוג שהוא. אם תוגש תביעה אישית כנגד כל אחד מבעלי המניות, כל אחד יתגונן לפי הבנתו" (נספח3לתצהיר זלץ).

מכאן עולה שזלץ לא סבר בזמן אמת כי קיימת הסכמה לפיה יפרעו בעלי המניות האחרים את חובותיה של רימס אינט' עם סיום פעילותה – כי הוא יעביר את פעילותה לחברה בבעלותו הבלעדית.

ו. הסעדים המבוקשים על ידי ראובן

בכתב תביעתו עותר ראובן לצו הצהרתי אשר יורה לזלץ לשלם לנושי רימס ורימס אינט' את כלל החובות או הדרישות הכספיות שיש לצדדים שלישיים כנגדן, לרבות כל חוב או דרישה כלפי ראובן, בהיותו ערב לחובות החברות, וכי הוא זכאי לקבל מניות מההון המונפק והנפרע של חברת איתמר באופן ששיעור אחזקותיו בהון של החברה יהיה זהה לשיעור אחזקותיו בחברות רימס ורימס אינט'.

כמו כן, עתר ראובן לסעדים להסרת הקיפוח לרבות הוראה לרכישה כפויה של מניותיו בחברה, על פי שווין במועד הקיפוח.

27

במהלך הדיון הסתבר כי תביעתו של ראובן מתמקדת, למעשה, בנזק הישיר שנגרם לו כתוצאה מפירעון חלק מחובות החברה לבנקים.

כך נאמרו הדברים על ידי ראובן בחקירתו (עמ' 59 לפרוטוקול שורות 12-19):

"ש: …אתה בכל זאת זה שהגשת את התביעה, למה לא הוגשה התביעה נגד בנצי? רק נגד איתמר והחברות שלו?

ת: התביעה שלי זה מטעם החברה, החברה עצמה שזו החברה שאיתמר נשאר לנהל את החברה בתור דירקטור אחרון. אני לא הייתי בדירקטוריון אחרי שזה, והוא לקח את החברה והחליט לבד, במקום לדאוג לחברה, הוא דאג לעצמו שהוא העביר את כל הפעילות לחברה החדשה, והשאיר את כל החובות בבנק.

ש: אז זאת התביעה שלך?

ת: זו התביעה שלי".

בא כוחו של ראובן ציין במפורש במהלך הדיון כי רצונו של ראובן הוא שזלץ ישלם את החוב בבנק לאומי אשר ראובן משלם כיום (עמ' 131 לפרוטוקול שורות 14-15).

התמקדותו של ראובן בסעד כספי בגין תשלומים ששילם לבנק, עולה בקנה אחד עם המו"מ אשר התנהל בינו לבין זלץ, וההסכמה העקרונית לפיה תועבר פעילות החברה לידי זלץ באופן בלעדי – אם ישוחרר ראובן מכל חבות כספית בגין חובות החברה.

כפי שכבר ציינתי לעיל, לא היה לראובן עניין של ממש בחברה החדשה, בתנאי שלא תחול עליו כל חבות כספית בגין פעילותה של חברת רימס אינט'.

נראה כי אף בזמן אמת לא סבר ראובן כי יש ערך למניות החברה וכל עניינו התמצה בשחרור מחובותיו הכספיים.

לכן, אין מקום לסעד שהתבקש במקור בכתב התביעה בדבר רכישת מניותיו בחברה במועד העברת הפעילות לחברת איתמר, או לקבלת מניות בחברה החדשה שהוקמה.

כפי שעולה מהראיות, במועד העברת הנכסים והפעילות של רימס אינט' לחברת איתמר, הייתה רימס אינט' בקשיים כספיים משמעותיים.

28

בחקירתו, העיד ראובן כי מאז החל "נוהל שמיים סגורים" בשנת 2008 התמעטה עבודתה של החברה, לא ניתן היה כבר להביא עובדים מחו"ל, למעט מומחים (עמ' 63 לפרוטוקול שורות 2-26; עמ' 64 לפרוטוקול שורות 1-5).

בחקירתו של ראובן אף עלה כי במשך כשנה, במהלך שנת 2009-2010, לא נסע לחו"ל לצורך הבאת עובדים לחברה ולמעשה, לא הייתה לו כמעט עבודה בחברה (עמ' 68 לפרוטוקול שורות 17-27; עמ' 69 לפרוטוקול שורות 12-22).

עוד העיד ראובן כי לאחר חודש יוני 2010 המשיך לעבוד בחברה מרכבו (עמ' 77 לפרוטוקול שורות 20-27) והודה כי הייתה הדרדרות בהכנסות החברה. (עמ' 71 לפרוטוקול שורות 5-6).

על אף זאת, לטענתו, במידה והחובות היו נפרעים ניתן היה להמשיך ולהפעיל את החברה שכן היו כ-15-20 עובדים רומנים וכן כ-40 -50 עובדים סודנים ואריתראים (עמ' 71 לפרוטוקול שורה 24; עמ' 72 לפרוטוקול שורה).

ראובן לא תמך טענה זו בראיות כלשהן, ולכן אין בסיס לטענה.

רו"ח הירשפלד העיד כי על פי דוח רווח והפסד של החברה לשנת 2010, החברה הפסידה במצטבר כ-550,000 ש"ח לסוף שנת 2010 (עמ' 5, שורות 2-7 לפרוטוקול הדיון) והגרעון המצטבר האמיתי הוא בסך של כ-646,700 ש"ח (עמ' 6, שורות 1-13 לפרוטוקול הדיון).

בהמשך חקירתו של רו"ח הירשפילד התברר כי ההסתמכות על הדוח משנת 2010 שצורף כנספח 9 לתצהירו של ראובן אינה נכונה, שכן מדובר בטיוטת עבודה והדוח הנכון והסופי הוא מיום 4.11.2012 (מוצג נ/1; עמ' 35-37 לפרוטוקול הדיון).

על אף זאת, מבחינת יתרת ההפסד המצוינת הן בטיוטה והן בדוח הסופי – מדובר באותה יתרה לערך.

גם ביחס לחברת איתמר, העיד רו"ח הירשפלד כי מדובר בחברה שהפסידה כ-290,000 ש"ח נכון לשנת 2012 (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 14-18).

מעדותו של זלץ עולה כי חברת איתמר קרסה (עמ' 154 לפרוטוקול).

29

סמכותו של בית המשפט לפסוק סעד במסגרת סעיף 191 לחוק החברות היא סמכות רחבה ויש להתאימה לנסיבות המקרה.

בנסיבות העניין שלפניי ולאור התמקדותו של ראובן בתביעה הכספית, נראה כי הסעד הראוי היחיד שיש לפסוק לראובן הוא סעד כספי. יש לחייב את זלץ בהשבת הסכום שחולט