ת"פ 1197-10-17 – מדינת ישראל נ' ל' י' (הכרעת דין)

ההחלטה

1

נוכחים:-

ב"כ המאשימה עו"ד אייל לדני

הנאשם וב"כ עו"ד בן מעוז

1. כללי

הכרעת דין בכתב אישום (מתוקן) המייחס לנאשם חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (למתלונן – ע') ופציעה בנסיבות מחמירות (למתלונן – י', אחיו של ע' הנ"ל).

2

2. כתב האישום

לא נמצא טעם לתאר את כל שפורט בכתב האישום, ועם זאת נמצא לנכון לתת ביטוי לתמצית הדברים. על פי כתב האישום, גילה הנאשם ביום 18.9.17 שחברתו מזה שנים, מצויה בקשר עם המתלונן העיקרי, ע', שהיה גם האחראי על עבודתה בתחנת הדלק בה עבדו השניים. נוכח זאת, ביקש הנאשם מאחיו, ל', להגיע עימו לתחנת הדלק. בהגיעם, פנה הנאשם ל', ביקש ממנו לצאת החוצה, ולאחר זאת, על פי האמור בסעיפים 6 ו-7 לפרק העובדות של כתב האישום:-

"בסמוך לכך, יצא ע' מהחנות וניגש לעבר הנאשם. בתוך כך, הנאשם פתח את דלת הרכב, שלף מהרכב את האלה, הטיח בע' 'אתה התעסקת עם חברה שלי' והחל להכות אותו באמצעות האלה בראש ובצלעות תוך שהוא מאיים על ע' 'אני ארצח אותך'. בתגובה לכך, ניסה ע' להתגונן והחל להימלט לעבר החנות בעוד הנאשם דולק אחריו עם האלה ול' בעקבותיו. הנאשם המשיך לרדוף אחר ע' לתוך החנות כשהאלה בידו, במטרה להמשיך ולהכותו. ע' נמלט מהחנות אולם הנאשם המשיך לרדוף אחריו עם האלה תוך שהוא מכה אותו בגופו. במהלך האירוע, רץ אחי הנאשם, ל', בעקבות הנאשם".

פציעת י', היוותה את חלקו השני של האירוע, כאמור בסעיפים 8 – 10 לפרק העובדות, וכדלקמן:-

3

"בשלב זה, בשל צעקותיו של ע', יצא אחיו של ע', י' ש', ממשרד המצוי בסמוך לחנות והחל לרוץ לעבר ע', הנאשם ול', על מנת לסייע לע' ולמנוע מהנאשם להמשיך להכותו. בשלב מסוים, נמלטו ע' וי' לחנות שעה שהנאשם ממשיך לדלוק אחריהם, ובידו האלה. לאחר שע' וי' נכנסו לחנות, ומתוך מטרה לאיים על הנאשם ולהבריח את הנאשם ול' מהמקום, נטל י' בקבוק בירה מהחנות. יצא יחד עם ע' מהחנות והניף את הבקבוק בתנועה מאיימת כלפי הנאשם. בשלב זה, נטל אחד מהנוכחים שהתקבצו במקום, את בקבוק הבירה מידיו של י', ובתוך כך הכה הנאשם את י' באמצעות האלה בראשו ובגבו. במקביל ניסה ע' לגונן על י', והשניים פנו להימלט לתוך התחנות. משהגיעו לפתח דלת החנות, פנה הנאשם שוום לעבר י' והכה אותו באמצעות האלה באפו".

3. תשובת הנאשם לאישום

ביום 11.6.18 השיב הנאשם לכתב האישום כדלקמן:-

הנאשם אינו כופר בעובדות כתב האישום, למעט האמירות המפורטות בסעיף 6 לכתב האישום וכמובן למעט הוראות החיקוק שמיוחסות לו שההגנה תטען שהוראות החיקוק אינם תואמות לכתב האישום. מבחינה מהותית, נבקש להוכיח קנטור בסמוך לאירוע, ספונטניות בהעדר תכנון מוקדם, טיב החבלות, חומרת הפציעה. שאני לא רואה אותם עין בעין עם התביעה. מבחינת המהות, אנחנו נבקש להוכיח שהחבלות שנגרמו אינם גרמו לנזקים חמורים, צמיתים או כאלה שפוגעים בנכות שלו או מהווים חבלה חמורה. אנחנו נטען שמצבו של הנאשם בזמן האירוע, יש לייחס לו אחריות מופחתת[שורות 17-10, עמוד 7 לפרוטוקול].

תמצית עמדת הנאשם מלמדת, אפוא, על הודיה בליבת עובדות כתב האישום (אולי למעט, האמירות המיוחסות לו, ואולם, מכל מקום, ממילא, אין המאשימה מייחסת לו איומים כלפי ע'). על הפרק, שלוש טענות הגנה:

4

א.  קינטור וספונטניות, במעשה ללא תיכנון מוקדם, היינו, נסיבות שיש לקחתן בחשבון לטובת הנאשם;

ב. כי החבלות חמורות פחות מכפי שמשתמע מכתב האישום;

ג. קיום מצב המבסס לנאשם טענה לאחריות מופחתת.

במהלך הדיונים נתווספו טענות נוספות.

4. ליבת האירוע – כעובדה מוסכמת, והמחלוקות העיקרית שנותרו להכרעה

כאמור, אין הנאשם כופר במעשה המיוחס לו. בית המשפט שמע את מלוא העדויות בעניין, לרבות עדויות המתלוננים, כמו גם את עדות הנאשם ואחיו, ובתמצית הדברים, ניתן ללא קושי לקבוע שבעיקרם של דברים, המעשה המיוחס, מוכח. חלקית, נראים מעשים גם בתיעוד חזותי שמקורו במצלמות האבטחה של תחנת הדלק.

5

בנסיבות אלה נכון, לרבות מטעמים שבבהירות הדיון לאפיין את שתי המחלוקות העיקריות שבפני בית המשפט, וזאת אף תוך הערה לצדדים, כי יכלו, ובעקבות הערות בית המשפט אף נתבקשו, למקד את הדיון בשאלות הממשיות, ומעט חבל שלא ויתרו על התדיינות בשאלות שלא נצרכת בהן כל הכרעה לעניינו של הליך זה. ואלה המחלוקות העיקריות, בהליך זה, בו העובדות מוסכמות, ברובן הגדול, אם לא כמעט בכולן: ראשית, האם יש בסיס לטענות ההגנה לאחריות מופחתת; ושנית, בהינתן תמונת המצב שתפורט, על נסיבותיה ותוצאותיה, מה פרטי/סעיפי העבירות שביצע הנאשם במעשיו: האם אלה שפורטו בכתב האישום, או שיש אחיזה לטענות ההגנה שנכון וצודק, להרשיע את הנאשם, לרבות על בסיס פסיקה שתאפשר את הדבר, בעבירות שחומרתן מעט מתונה ומידתית יותר. כמפורט להלן, עתיד אני להשיב לטענת ההגנה הראשונה מבין השתיים הנ"ל, בשלילה, ולשניה, גם אם במידה מוגבלת בהיקפה – לחיוב.

5. הנסיבות שהובילו לאירוע – גרסת הנאשם

ומכאן לגרסת הנאשם אשר לנסיבות שהובילו לפרשה:

6

"ישנתי אצל חברה שלי אז ד' בבית. קמתי בבוקר, היא כבר לא הייתה בבית, היא הלכה ללימודים. חברה שלה הייתה במקלחת והייתי צריך לעשות שיחה דרך הטלפון שלה. אז לקחתי את הטלפון שלה, עשיתי את השיחה ואז הטלפון נשאר אצלי, נכנסתי להודעות, התכתבויות בינה לבין חברה שלי. ואז ראיתי שהיא משתפת אותה בשיחות שיש לה עם ע' ומספרת לה מה היה, מה זה… ע' זה הבוס שלי, זה שהיה פה.. בהודעות ראיתי את הרוב מה שהצגת וראית גם עוד דברים שמדבר בגדול על הישבן שלה ועל מה הוא היה עושה לה ומתי להיפגש, מתי לבוא, מתי אני בעבודה, מתי חברה שלו בעבודה. כל מיני כאלה תיאורים. באותו רגע שראיתי את זה בכלל הייתי בשוק, לא ידעתי שזה אמיתי. הסתכלתי על זה עוד פעם והתחלתי כולי לרעוד, כולי התחלתי כמו להיכנס לסטרס כזה. משם החזקתי את הטלפון עדיין ביד ובאתי ללכת, לצאת מהבית. היה שם כדורים. אני לקחתי את הכדורי הרגעה האלה. זה כדורים של אמא שלה, היא אחות, יש לה כל מיני כדורים כאלה… את הכדורים האלה אני מכיר שזה כדורים של הרגעה, כי אמא שלה לוקחת את זה, לא יודע איזה תקופה היא הייתה לוקחת את זה… קלונקס. זה הכדור…זהו, לקחתי אותם, שתיתי אותם, יצאתי לבחוץ ובאוטו שלי ישבתי באוטו ודיברתי עם ד', שאלתי אותה אם זה נכון. היא אמרה לי שכן…בערך שש כדורים… אני רוצה פשוט להסביר לכם…שאני באמת עמדתי להתחתן אתה באותו רגע. והיה פה רגשות והיה פה גם תחושה של הגוף, משהו שלא חוויתי אף פעם. באמת, הרגשתי שאני חייב להירגע לפני שיקרה לי משהו. רציתי להירגע. זה היה המטרה שלי קודם להירגע. בגלל זה גם נכנסתי לבית, ניסיתי להירגע ומשם אני המשכתי לבית. נכנסתי לחדר. ישבתי על הרצפה. הטלפון של חברה שלי עדיין היה אצלי ביד. המשכתי, ראיתי את כל ההודעות וכל זה. ממש, הכניסו אותי ללחצים ואני לא יכול אפילו לתאר את ההרגשה שהייתה לי באותו רגע. ואז החלטתי שאני רוצה לדבר עם ע' ולראות מה יש לו להגיד על הדבר הזה. בן אדם שאני רואה אותו יחסית הרבה. הוא גר מולי. גם הוא היה בא לפעמים לעבודה שאני איפה שאני עובד והיה אומר לי תדאג לי, אני פה, כל מיני דברים כאלה. כאילו רוצה לראות מה יש לו להגיד על דבר כזה. ואמרתי לאחי שיבוא אתי. לא הסברתי לו בדיוק מה קרה. אמרתי לו בגדול שע' מתעסק עם ד', כי באמת התביישתי בזה. ואז נסענו לשמה, כל הדרך בנסיעה התחלתי להרגיש דברים מוזרים שקורים לי. חוץ מהרעידות והלב שדופק ממש חזק הרגשתי כאילו אני מתנתק מעצמי, ממש ככה. כאילו אני בתחושת ניתוק מהגוף שלי, נוסע על אוטומט. לא יודע יותר מידי איך להסביר את זה. ממש. משהו מוזר היה לי שמה. וזהו. הגענו לשם ומפה אני כבר זוכר מעומעם כזה. אני זוכר שאמרתי לו לצאת. אני זוכר, הוא אמר לי משהו, לא זוכר בדיוק מה הוא אמר לי ומשם אני כבר.." [עמוד 206 משורה 11 עד עמ' 208 שורה 19 לפרוטוקול].

א.  ראשית מצאתי להדגיש, שעל פני הדברים, לצד חומרתו היתרה של האירוע, לא יהיה נכון להתעלם גם מההיבטים האנושיים הנלמדים מגרסת הנאשם, ואשוב לכך במעלה הדרך.

7

ב.  דגש רב, ולטעמי, רב מידי, שמה ההגנה על גרסת הנאשם שבסמוך לגילוי בגידתה של חברתו, נטל כשישה כדורי קלונקס מבית אמה של חברתו, שם היה באותה עת. במישור העובדתי, נכון אני לקבוע שמאמין אני לדבריו שאף מצאו את חיזוקם בעדות אימה של ד', אותה חברתו לשעבר של הנאשם. ניתן לכך ביטוי כבר בגרסתו הראשונה במשטרה, וגם לכך משקל בהחלטתי. כעדות חיזוק לטענת הקלונקס והשפעתה, העידה ההגנה את הרופא ד"ר איתי גואטה, שחיווה את דעתו על פי הנתונים המוגבלים שהיו בידו במועד בו ערך את חוות דעתו. אסתפק לעת הזו בכך שמומחה זה, ראוי ומקצועי שכשלעצמו, לא היה בידו לתרום משמעותית לדיון. ד"ר גואטה שלא מצא שרידים של תרופה זו בבדיקה שערך, אישר את העובדה שהיתה ברורה כבר מתחילת עדותו, שאת הבדיקה ערך במועד מאוחר, בו כבר סביר היה ששרידי התרופה התפנו מהנאשם לפי גרסת הנאשם בדבר מועד בליעת הכדורים. נושא זה מהווה בסיס גם לטענות נלוות מצד ההגנה למחדלי חקירה בכך שהבדיקה אם אכן נטל הנאשם קלונקס, בוצעה בשיהוי וייתכן שהבדיקה לגופה לא היתה מיטבית. מכל מקום, יוער כבר בנקודה זו, שיש קושי ממשי לקבל טענה זו בנסיבות אלה, ומה גם שהדיון בה, לתפיסתי, מיותר לחלוטין: אשר לנטילת הכדורים, ממילא מצאתי להאמין לגרסתו הנתמכת גם בגרסת אימה של חברתו שבגדה בו, ובמקביל, מבין גם הסניגור את הקושי לראות בקלונקס עוגן הצלה – לכל היותר ניתן, אף להבנתו, שגם היא לא נראית לי – לראות בקלונקס טריגר למצב הדיסוצאיטיבי שיידון בנפרד [השווה בממוקד, בעמ' 485 לסיכומי ההגנה שורות 1 – 5].

6. עדות המתלונן

א.  ליבת האירוע פורטה, כאמור, אף על ידי ע', המתלונן, ובתמצית:

8

"בזמן שהייתי עם לקוח נכנס ל', אמר לי אתה יכול לבוא רגע בחוץ, אמרתי לו כן שניה, סיימתי עם הלקוח, יצאתי אחריו בחוץ…לא עבר לי שום דבר בראש…בתמימות יצאתי בחוץ, לא קישרתי, לא העליתי שום דבר על דעתי. יצאתי בחוץ ראיתי את הרכב שלהם חונה בכניסה בחניה…רכב מסוג הונדה שחורה…הוא ואחיו…אהרון. אח שלו אהרון ישב בכיסא ליד הנהג…ול' עמד בדלת האחורית עם חצי דלת פתוחה ועמד מאחוריה. אני ניגשתי אליהם אמרתי לו כן. ראיתי את אחיו אהרון באתי להגיד לו כן שלום. ואז הוא יצא שלף אלה…ל' שלף אלה מאחורי הדלת…אמר לי התעסקת עם חברה שלי. אמרתי לו מה, על מה אתה מדבר? והתחיל להכות אותי עם האלה, בראש, בגב, בגוף. התחלתי להדוף אותו לנסות להימלט, ברחתי לכיוון החנות. נכנסתי לחנות בחזרה. עשיתי שם עיקוף בתוך החנות. הוא רדף אחריי. נפלו קצת דברים. יצאתי בחזרה מהחנות. לקחתי ימינה. זה שביל עם מדרכה כזה, יש עוד כל מיני חנויות. ראיתי את המוכר של החנות בסוף. רצתי אליו לשמה, אמרתי לו תזמין משטרה, תזמין משטרה. נכנסתי לתוך החנות שוב. עשיתי שם סיבוב ויצאתי. ובכל הזמן הזה שאני בורח הוא אחריי…" [ עמוד 16 משורה 14 עד עמוד 17 שורה 19 לפרוטוקול]

ב.  עם זאת, בכל הקשור ליחסיו עם חברתו של הנאשם, נקלע המתלונן לכשל בעדותו. לכשנשאל על כך, הכחיש בתחילה, וכשאומת עם הראיות שהיו בידי ההגנה, נתבררה האמת, שהתיישבה גם עם טענות הנאשם. אף היה בכך כדי להקרין שלא לחיוב על מהימנותו, הגם, שכאמור, ליבת הארוע אושרה על ידי הנאשם.

7. הטענה לאחריות מופחתת, וחוות דעת ד"ר אריאל זילברשטיין

במישור זה הגישה ההגנה לבית המשפט חוות דעת מומחה, ד"ר אריאל זילברשטיין מבית החולים רמב"ם בחיפה. העד אף נחקר על חוות דעתו, והגם שהותיר עד זה על בית משפט רושם של עד הגון, מקצועי וראוי, אין מסקנותיו נקיות מקשיים, אליהן אתייחס בהמשך. בפיסקת הסיכום לחוות דעתו, כתב ד"ר זילברשטיין כדלקמן:

1. ל' הוא אדם נורמטיבי, ולא אלים.

2. הסיכון כי ינהג בעתיד באלימות, קטן ביותר.

9

3. ל' אינו זוכר כלל את פרטי התקיפה, כתואם לאדם הנמצא במצב דיסוציאטיבי.

4. אירוע התקיפה, בו מואשם, התרחש תחת מצב רגשי קיצוני שגרם להפרעה נפשית דיסוציאטיבית, ללא קשר לנטילת כדורי הקלונקס, מצב דיסוציאטיבי זה, הוביל לניתוק מהמציאות, ולהתנהגות אלימה שאינה אופיינית לל'.

5. בנוסף לכך, היה תחת השפעת קלונקס שגרם לירידה ביכולת לשלוט בהתנהגותו ולהפרעה נוספת בזיכרון".

הגם שהותיר רופא זה על בית המשפט רושם חיובי מאוד ואף עברו המקצועי מעיד עליו לחיוב, ספק אם היה בידו לבסס את הטענה האמורה.

א.  מעבר לאמור, לא מצאתי טעם להביא את כל שפירט הרופא בחוות דעתו. עם זאת, יינתן במסגרת הכרעת דין זו ביטוי לעיקר הטעמים בעטיים, לסופו של יום, משקלה של חוות דעת זאת, מוגבל. מעבר לסיכום חוות דעתו כמפורט לעיל, להלן תמצית הדיון בעניינו של הנאשם במסגרת חוות הדעת:-

10

"בבדיקתי התרשמתי של', אינו זוכר כלל את אירוע התקיפה, ולמעשה כל הפרטים ידועים לו, רק מהחקירה, מצפייה בצילומי מצלמות האבטחה וממה ששמע מאחיו. תופעה זו מתוארת בפסיכיאטריה כמצב דיסוציאטיבי מסוג של אמנזיה דיסוציאטיבית (dissociative amnesia). מצב דיסוציאטיבי הוא הפרעה נפשית הגורמת להפרעה בזיכרון, מצב הכרה, זהות ותפיסה. אמנזה דיסוציאטיבית, הוא מצב בו אדם סובל מאיבוד זיכרון על רקע מצב רגשי קיצוני כתוצאה מאירוע טראומתי. ללא ספק, ל' היה נתון במצב דחק קיצוני, לאחר שגילה, כי ד', בת זוגו האהובה מזה שנים, אתה תכנן לבנות את חייו, בגדה בו עם א'[צ"ל ע' – א.ר.] אני קובע, כי ל' היה שרוי במצב דיסוציאטיבי, במהלך התקיפה, דבר שגרם לל' ניתוק בין המודעות להתנהגות ולפיכך הפרעה נפשית זו השפיעה ואיפשרה את מעשה התקיפה. זמן קצר לאחר של' גילה כי ד' בגדה בו, עוד כשהיה בביתה של ד', נטל 5-7 כדורי הרגעה מסוג קלונקס 0.5 מ"ג, אותם מצא בביתה של ד' ומתוך רצון להפחית את המצוקה הנפשית הרבה בה היה נתון באותם הרגעים. קלונקס היא תרופת הרגעה ממשפחת הבנזודיאזפינים. כלומר, ל' נטל מינון של 2.5-3.5 מ"ג קלונקס. מינון הנחשב גבוה. מחקרים רפואיים רבים, הראו, כי תרופות מסוג בנזודיאזפינים, עלולות לגרום לתגובה פרדוקסלית, ולגרום להתנהגות אלימה (1). קלונקס גורם לדיסאינהיבציה (הפחתת היכולת למנוע התנהגות אלימה). בעבודה מחקרית מקיפה שפורסמה בכתב העת המדעי Australian and new zealan journal of psychiatry(2), נמצא קשר משמעותי בין שימוש בבנזודיאזפינים לבין התנהגות אלימה".

  בתמצית הדברים הושם הדגש על שני מאפיינים שיש, למי שנקלע, בהינתן שכך, למצב זה: חוסר זכרון, ותחושת ניתוק מהסיטואציה, שמתבטאת בפגיעה חמורה בבוחן המציאות [עמ' 368 שורה 5 ולאורך הדיון כולו]. חוסר הזכרון תואר כחלקי: 'חורים בזיכרון', ולא אבדן מוחלט, מצב דברים שמגביר את המורכבות. ועם זאת, על יסוד משקלם המצטבר של הטעמים הבאים, לא יהא בטענות ובראיות במישור זה כדי לשנות.

11

ב.  ראשית קשייה של עדות זו, שהוזמנה מטעם הנאשם, בכך, שלא נבדק הנאשם במועד סמוך, אלא למעלה מחדשים לאחר האירוע (27.11.17), ולפגישה שארכה שעה – עמ' 374 שורה 11. ויתר על כך אישר במפורש המומחה, שאת פרטי האירוע, קורותיו של אותו יום, ועובדות רלוונטיות נוספות, ובפרט שאין הנאשם נוטה לאלימות, למד מפי הנאשם, ומדברת עובדה זו בעד עצמה, ולחובת משקלה של חוות הדעת. ואם על האירוע סיפר הנאשם, ממילא, כל הקשור בתחושותיו באותן דקות, וכל הקשור בדברים שלא זכר ("החורים"), נלמד מפי הנאשם. ספק רב מה ערך הדברים. ער אני לטענת ההגנה, שגם הפסיכיאטר המחוזי כותב את חוות דעתו על בסיס דברי הנאשם, ואולם, משעה שחוות דעת זו אינה ראיה בתיק, והפסיכיאטר אף לא נחקר בבית המשפט, נשמט לחלוטין משקלה של טענה זו.

12

ג. ומעבר לכל זאת, אין חולקין עובדתית, שידע הנאשם לנהוג לתחנת הדלק, ועשה כן בנהיגה סבירה ללא תאונות; ידע הוא לקרוא למתלונן החוצה 'כדי לברר עימו את העניין'; ידע לנהוג בחזרה בעצמו, כמו שהגיע למקום. הכל – בשליטה עצמית ותפקוד סבירים. ורק שלב האלימות, לדבריו, התאפיין בניתוק דיסוציאטיבי בנסיבות המקימות אחריות מופחתת. אין זה סביר. לא בכדי נשאל המומחה על ידי בית המשפט, אם בצורה כזו, האם לא ייתכן שכל נאשם שיבוא, ימסור את מלוא הפרטים מפיו, וביחס לשלב הקריטי באותו אירוע נתון יספר שאינו זוכר ושחש כי ריחף מעל האירוע, עשוי לזכות בחוות דעת דומה. ראה הדיון מנקודת מבט זו, מעמ' 411 שורה 14 עד עמ' 412 שורה 14 לפרוטוקול. ולאחר כל זאת, הופנה המומחה למוצג מ"ה, עדות חברו של הנאשם, מאי, שמסר הודעה שנתקבלה בהסכמה, בה סיפר מה שמע מהנאשם בסמוך. וכך סיפר ששמע מהנאשם: "אני הייתי בעבודה. הוא התקשר אלי אמר לי מה המצב? אם אני יכול לדבר ואמרתי לו משהו דחוף? הוא אמר לי כן ואז הוא אמר לי תפסתי את ד' בוגדת בי ועשיתי טעות. שאלתי אותו מה קרה? והוא אמר לי שהוא הלך לתחנת דלק לבחור הזה שאיתו בגדה ורב איתו מכות, הוא אמר לי נתתי לו מכות, זה התפתח קצת יותר מידי הבחור באמבולנס בבית חולים, עצרו את אחי, ואמרתי לו אם אתה צריך עזרה משהו, לבוא אלי, וזהו" [המוצג הנ"ל, שורות 22 – 25]. אין בדברים כל ביטוי למצב המיוחד המתואר על ידי המומחה בחוות דעתו, אלא שבפנינו גרסה עניינית, גם אם תמציתית. וזאת מפי חבר, שלא התרשם, אלא מסערת נפשו של הנאשם, שאותה לבטח ניתן להבין, אך לא מעבר לכך. הגם שאין מלוא נסיבותיו האישיות של הנאשם בשלב זה בפני, מסיכומי ב"כ הנאשם בעמ' 446 משורה 1, אף משתמע ששירת בצה"ל.

  ולאחר זאת, יש מקום גם להגיונם של דברים. אדם שאינו מורגל באלימות, עשוי לחוש שנקלע למצב בו חש הוא שאינו שולט בעצמו, כשעובר הוא את הגבול. ייתכן, שקיימות נסיבות שתצדקנה התחשבות. אך מכאן, ועד למצב בו מכיר בית המשפט באחריות מופחתת, רק בשל תחושתו של הנאשם שאין בכוחו לשלוט בעצמו, היינו בפשטות הדברים – איבוד עשתונות, רחוקה הדרך עד למאוד. ואם נכיר בכך, ייפרצו הגבולות, וכל נאשם שני יטען למצב בו התקשה לשלוט במעשיו, שביחס למי שנוקט באלימות החורגת מאפיו הרגיל, כך דרכו של עולם, ואין לדבר סוף. אף טענות לאבדן זיכרון ביחס לאירועי הרגעים הקריטיים, תעלינה כדבר-שגרה. אמור מעתה: התחשבות בנסיבות תוך רגישות לחלקן של הנסיבות – הינה אמיתית, נחוצה, אנושית ונדרשת, ועל בית המשפט לגלות לכך את מלוא הרגישות. אך הכרה כלאחר יד בסייגים לאחריות הפלילית, אין לה בסיס.

13

ד.  הקלונקס שולי גם מבחינת חוות הדעת (ולמרות האמור בסעיף 5 לסיכום חוות הדעת), ראה בשנית בסעיף 4, בה מכיר המומחה במצב הדיסוציאטיבי המתואר 'ללא קשר לכדורי הקלונקס'. ואולם, מעבר לכך יוטעם, שנטל הנאשם את הכדורים במודע, מרצונו, גם אם מאמין אני שהיה בסערת נפש אמיתית, ואין על הפרק מצב מסוג אלה שאכן עשויים היו לבסס אחריות מופחתת, כגון מי שנטל כדור בהוראת רופאו, וייתכן שלא היה מודע לתופעות הלוואי.

ה.  אסכם פיסקה זו בכך שאציין מדברי בית המשפט העליון ביחס לטענות נאשם לזכרון סלקטיבי:-

"איני מקבל את טענותיו של המערער לעניין ה"בלק אאוט" אשר אפף את תודעתו באותם רגעים קריטיים. אני מסכים עם עמדתו של בית המשפט המחוזי לפיה קשה לקבל טענה זו. המערער ידע היטב לתאר את פרטי האירועים אשר היו נוחים לגרסתו אך בחר "להחשיך" את האירועים אשר גרמו קשר ישיר לתוצאה הקטלנית. אמנם יתכן כי במצבי לחץ אדם לא יזכור כל פרט לדיוקו, אך טבעי לצפות מאדם לזכור את פרטי האירוע באופן כללי. טענתו כי דווקא את הרגעים הקריטיים הוא אינו זוכר, אינה עולה בקנה עם השכל הישר. על כן, אני סבור כי החשכה המוחלטת אינה מספקת הסבר מתקבל על הדעת אשר יכול להעלות ספק סביר בנוגע לחזקת ההכוונה, ולפיכך, אני מוצא כי חזקת הכוונה מתקיימת במקרה שלפנינו"[ע"פ 4655/12 יצחק אדרי נ' מדינת ישראל (29.9.20149].

7. נזקם של המתלוננים והדיון המשפטי ( – ביחס לעב