ת"פ 1996-05-20 – מדינת ישראל נ' אליהו שריקי –

ארוכה ומנומקת, הורשע הנאשם בעבירות שיוחסו לו וזאת לאחר שכפר באחריותו לגרימת התאונה.

כפי שאסביר להלן בהרחבה, הגדרתי בהכרעת הדין את רשלנות הנאשם במקרה זה כרשלנות גבוהה ואף קיצונית.

כתוצאה מהתאונה לה גרם הנאשם, מצא את מותו הטרגי המנוח ירון הנובר ז"ל, נפצע ונחבל חבלות של ממש מר חיים גובזה, כאשר 12 נוסעים באוטובוס הזעיר בו נהג הנאשם וכן הנאשם נחבלו חבלות גוף קלות.

טיעוני הצדדים לעונש בתמצית-

תקציר טיעוני המדינה לעונש –

בשלב הראיות לעונש העידה המדינה את אשת המנוח גב' מישל הנובר, את אחותו גב' אורלי הנובר, את בנו מר סיטאר הנובר, את עו"ד צ'רלי סבג ואת מר איטו אבירם.

כמו כן נמסרו לעיון תמונות משפחה אישיות של המנוח ושני ספרים ורים אליו.

לעדויות משפחת המנוח וחבריו אתיחס בהרחבה בהמשך .

לאחר שהגיש עבר תעבורתי (ע/3) , טען ב"כ המדינה לעונש תוך שהגיש את עיקרי טיעוני המדינה לעונש הכוללים פסיקה תומכת בכתב. (מסמך ע/2)

במסגרת טיעוניה לעונש, הדגישה המדינה כי עמדתה העונשית ביחס למתחם העונש הראוי בפרשה זו נגזרת במיוחד מקביעתי ביחס לרשלנותו של הנאשם שהיא גבוהה ואף קיצונית עת יצא עם אוטובוס זעיר ציבורי עמוס נוסעים לעקיפה רציפה של שיירת משאיות ואוטובוס באורך עשרות מטרים, לא הבחין במנוח המגיע מולו, בנתיבו, בתאונה מחרידה.

עוד הדגיש התובע את העובדה כי אדם נוסף באוטובוס בו נהג הנאשם נחבל חבלות של ממש ו- 12 נוסעים נוספים נחבלו חבלות קלות.

עו"ד סיגל ציטט מתוך את קביעות ולפיהן אין המדובר ברשלנות רגעית, אלא ברשלנות נמשכת על פני כל זמן העקיפה הארוכה של שיירת ארוכים וזאת כאשר שדה הראייה מוגבל ומתקצר ככל שמתקרבים לעיקול שבדרך.

ב"כ המדינה טען כי "זהו אחד המקרים ים ביותר שאפשר לדמיין" מבחינת רשלנות הנאשם.

לשיטת המדינה הנאשם פגע קשות בערך החברתי המוגן של קדושת החיים והחובה לשמור על בריאות ושלמות הגוף של משתמשי הדרך.

מאחר ומידת הפגיעה של הנאשם היא מרבית עת גדע את חייו של ירון הנובר ז"ל, הרי שהתנהגות הנאשם בפרשה זו המתוארת מצדיקה מתחם ענישה שינוע בין 24 ועד 36 חודשי (שזה העונש המכסימאלי האפשרי בחוק) לצד מתחם פסילה שינוע בין 15 ועד 20 שנות פסילה בפועל.

את עמדתה תמכה המדינה גם בפסיקה שלחלק ממנה ולפסיקה אחרת נוספת אתייחס בהמשך .

לאור העובדה כי הנאשם בפרשה זו לא לקח כל אחריות על מעשיו, ובסופו של יום הורשע לאחר ניהול הוכחות, ומאחר ולחובת הנאשם גם 35 הרשעות תעבורה שהתיישנו (עבירה אחרונה משנת 2011), ואף שהנאשם עצמו בן 71 ונחבל בתאונה, ביקשה המדינה שלא לחרוג ממתחם הענישה, ולגזור ביחס לעונש המאסר ענישה בשליש האמצעי של המתחם (כלומר עונש מאסר שינוע בין 28 ועד 32 חודשי ) לצד פסילת בשליש העליון של המתחם (כלומר בין 18-20 שנות פסילה), מאסר מותנה, פסילה מותנית, קנס ופיצוי כספי למשפחת המנוח ולפצוע.

תקציר טיעוני ההגנה לעונש –

בשלב הראיות לעונש ביקש הנאשם לראשונה לדבר , שכן במהלך פרשת ההגנה בחר שלא להעיד.

אף שבד"כ ניתנת "המילה האחרונה" לנאשם בגמר טיעוני ההגנה לעונש, ביקשה ההגנה לשנות את הסדר הנהוג, ובפתח שלב הראיות לעונש של ההגנה, העיד הנאשם עצמו.

לדבריו אתייחס בהמשך .

עוד העידו כעדי אופי של הנאשם מר ערן זיגרון, מר זוהר שריקי, מר אפרים אמייקין, ומר אלי ברוש.

ב"כ הנאשם ביקש להגיש את טיעוני ההגנה בכתב וזאת לאחר ששלב הראיות לעונש גם מטעם ההגנה הסתיים.

אציין כי טרם הוגשו טיעוני ההגנה לעונש בכתב, ולאחר שהצדדים טענו לעונש בפני , פנה ב"כ הנאשם בבקשה את הנאשם לקבלת תסקיר, אך בקשה זו נדחתה.

ב"כ הנאשם בטיעוניו בכתב, סבר כי יש הצדקה בפרשה זו לענישה קלה החורגת מחלקו הנמוך של המתחם וזאת משיקולי שיקום.

בטיעוניו הדגיש הסנגור כי בהתאם לפסיקה הנוהגת, כאשר קיים פוטנציאל שיקומי לנאשם, ומדובר באדם נורמטיבי, עם עבר נקי, ששיתף פעולה עם רשויות החוק, הביע חרטה על מעשיו, ויש לו רצון ממשי ם תוך שעובר הוא הליך שיקום וטיפול משמעותי, הרי שיש הצדקה לענישה בעלת אופי שיקומי.

ההגנה הפנתה את לנסיבותיו האישיות של הנאשם שהוא בן 71, גרוש פעמיים, אב ל-6 ילדים, ובתקופה האחרונה בנו בן ה- 48 עבר קשה בעודו רוכב על אופנוע, כתוצאה ממנה נגרמה לו פגיעה מוחית קשה והוא הפך לנכה בשיעור של 100% (הוגשו מסמכים תומכים).

עוד צרפה ההגנה תקציר רפואי פסיכיאטרי של הנאשם עצמו, ממנו עולה כי הנאשם סובל ממצב נפשי ירוד ומטופל תרופתית כדי לייצב את נפשו.

התבקש לגזור ענישה הכוללת מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, לצד תקופת פסילה ארוכה מאזנת כעונש הולם לעבירות שביצע הנאשם.

קביעת מתחם העונש ההולם –

בהתאם לסעיף 40ב' של חוק העונשין, עקרון ההלימה הוא המנחה לצורך קביעת מתחם העונש למקרה ספציפי.

בהתאם לעקרון זה קמה החובה לקיים יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיה ומידת אשמו של הנאשם לבין סוג ומידת העונש המוטל עליו.

לשם מציאת אותו "יחס הולם" על להתחשב בחומרת העבירה, בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ובמידת הפגיעה בו, הנהוגה ובנסיבות ורות בביצוע העבירה (הלכה למעשה – רף הרשלנות).

חומרת העבירה, הערך החברתי המוגן ומידת הפגיעה בו:

הערך החברתי המוגן בו פגע הנאשם במקרה זה הוא קדושת החיים וכן זכותו של הציבור לנוע בביטחון בדרכים מבלי שרשלנות נוהג רכב תסכן את בטחונו או תפגע בזכותו הבסיסית לחיים.

בנסיבות של פרשה זו מידת הפגיעה היא גבוהה וקשה.

הנאשם גרם בהתנהגותו הרשלנית למותו של אדם צעיר שהותיר אחריו ה וילדים, לצד הורים שכולם שבורים ומרוסקים נפשית. עוד נותרו בכאב עמוק ובגעגוע שלא ירפה משפחה גרעינית קרובה וחברים שעל אבלם וכאבם למדתי בשלב הראיות לעונש.

לצורך המחשת מידת הפגיעה בערך החברתי המוגן במקרה זה, הגישה התביעה באמצעות מישל, תו של ירון ז"ל שקית מלאה בתמונות משפחה שהקפיאו רגעים של שמחה ואהבה בשנים בהן עסק ירון בפעילות חברתית שלא ניתן להפריז בחשיבותה החברתית ותרומתה למדינה.

ירון ז"ל הוא בן להורים שעלו לארץ מדרום אפריקה מתוך ציונות, הקימו בית בישראל, וחינכו את ילדיהם לערכים המשלבים ספורט, אומנות לחימה ייחודית, ותרומה בלתי פוסקת לחברה.

ככל שקראתי ובחנתי את המסמכים, התמונות והספרים שקיבלתי ממשפחתו של ירון, הבנתי את גודל האבדה לא רק למשפחתו וחבריו אלא למדינת ישראל וזאת ללא כל הגזמה.

מדובר במי שלחם בצה"ל ביחידה מובחרת, איש ברוך כשרונות שהצליח בכל אשר נגע בו, לצד שילוב עם הורות נפלאה, וזוגיות עם אהבה עמוקה לאשתו מגיל 15.

לא נשארה עין יבשה באולם למשמע הדברים שתארה מישל ביחס לאבדן שהיא חווה לאחר מות אהובה, אבדן שתמשיך לחוות ביתרת חייה.

הלב התכווץ למשמע הדברים שתארו בפני סיטאר בנו של ירון, ואחותו אורלי, שהצליחו לשתף ממעמקי נפשם רגעים מיוחדים שקשורים ליחסים שהיו להם עם ירון ז"ל ותיארו את השבר שעובר עליהם לאחר מותו.

הכאב, הכאב והגעגוע שהם תיארו בעדותם השאיר את כל יושבי האולם שלי המומים.

אלא, שמידת הפגיעה בערך החברתי במקרה זה, אינה נוגעת רק במשפחתו של המנוח, שכן במקרה ספציפי זה תרומתו של המנוח לחברה הייתה כה גדולה ומשמעותית, עד כי הפגיעה חורגת במקרה זה מגבולות משפחתו הגרעינית של המנוח ומהפגיעה בחבריו.

מעבר להיותו של ירון ז"ל לוחם אמיץ וספורטאי מחונן, הוא גם היה ממציא שרשם , ובנוסף בעל דרגת דאן 10 באומנויות לחימה ומטפל בשיאצו. עוד היה הוא איש חינוך שניהל פרוייקטים שונים מול בתחום הספורט ואומנות לחימה ייחודית במסגרת "דניס השרדות", פעילות שהפכה לדרך חיים שלו ושל משפחתו המופלאה, שאת חלקה פגשתי בקצרה בשלב הראיות לעונש.

עדויותיהם של עו"ד צ'רלי סבג ומר איטו אבירם הדגישו עד כמה ירון ז"ל נגע בכישרון הייחודי שהיה לו לתקשורת עם אנשים, באוכלוסיות שונות ומגוונות, ועד כמה הצליח ירון לסייע ולשקם ילדים הנמצאים במצוקה דרך הספורט, דרך הנפש המיוחדת שלו, והכל מתוך אהבת אדם נקייה, ללא כל אינטרס חבוי.

האבדה למדינת ישראל כחברה אשר איבדה אדם כה נדיר ביכולות ובתרומה שלו לכלל היא קשה לתיאור, ומשפיעה משמעותית בעיני על הערכת עוצמת הפגיעה של הנאשם במקרה זה.

אני קובע כי פגיעתו של הנאשם בערך החברתי המוגן שתואר לעיל על ידי של המנוח ופציעתו ה של אדם נוסף, לצד פציעתם של 12 נוסעים נוספים היא ברף גבוה מאד עד מכסימאלי.

נסיבות ורות בביצוע העבירות (והגדרת רף הרשלנות) –

במסגרת נימוקי קבעתי כי התנהגותו המוכחת בפני של הנאשם בפרשה זו מהווה רשלנות ברף גבוה ואף קיצוני.

קבעתי בין היתר את הדברים הבאים שנכון בעיני להביאם גם במסגרת , שכן הם רלוונטיים לצורך קביעת מתחם הענישה בתיק זה:

" אדגיש כי נהיגת רכב (קל וחומר רכב הסעות ארוך) הינה פעולה המחייבת ביצוע הערכות סיכון וצפייה של סכנה מסתברת בכל רגע נתון של הנהיגה.

סיכון מוגבר קיים בסיטואציה של עקיפה כאשר קיים נתיב אחד לכל כיוון, וסיכון מוגבר שבעתיים קיים כאשר בהמשך הדרך, ובמרחק שאינו גדול, מצויה עקומה מאחוריה לא ניתן לראות האם מגיעה תנועה בנתיב הנגדי.

החלטה לצאת לעקיפה חייבת להיות כזו שכל נהג מן הישוב בנעלי הנהג העוקף יגיע למסקנה כי היציאה לעקיפה בתנאים הספציפיים שלו אינה יוצרת כל הפרעה או סיכון לתנועה מכל כיוון שהוא.

צפייה בת/20 (במיוחד סרטון 3), לצד ביקורי בזירת התאונה (אף ללא קיומו של התמרור שיצר מגבלה נוספת) ממחישים באופן חד משמעי כי ההחלטה לצאת לעקיפה בתנאי הדרך הנתונים של זירת תאונה זו, היא החלטה פזיזה, מסוכנת מאין כמוה, ובלתי סבירה לחלוטין."

ובהמשך קבעתי:

"עצם החלטת הנאשם (שהיא בעיני בבחינת הימור)לצאת לעקיפה כה מסוכנת עם רכב ארוך בו נהג שבו 13 נוסעים שהפקידו את חייהם בידיו, כאשר משמעות ההחלטה היא יציאה לעקיפה ארוכת זמן של שלושה רכבים ארוכים (באורך עשרות מטרים) החוסמים חלקית את יכולתו לחזור לנתיבו במהירות, וכל זאת ברצף של עקיפת רכב אחר רכב ללא חזרה לנתיבו המקורי, כאשר מדובר בכביש שמתעקל שמאלה בצורה בולטת בהמשכו ולכן שדה הראייה מוגבל, היא אשר הובילה לתאונה הקטלנית עם רוכב האופנוע, והיא אשר הובילה לאסון הנורא שפקד את משפחתו של המנוח בפרשה זו."

בשל חשיבותה של קביעה זו (הגדרת הרשלנות ברף גבוה ואף קיצוני) להגדרת מתחם העונש הראוי, ארחיב להלן בנימוקי:

סטייה מנתיב נסיעה לצורך עקיפה הינה אחד הגורמים הנפוצים לגרימת תאונה, ובמיוחד תאונות דרכים קטלניות.

אלא, ששונה סטייה לצורך עקיפה בכביש רחב דו מסלולי לכל כיוון, מסטייה בכביש בו נתיב אחד בלבד לכל כיוון.

שונה סטייה לצורך עקיפת רכב פרטי אחד, מסטייה לצורך עקיפת משאית ארוכה, קל וחומר כאשר לפניה אוטובוס, ולפניו משאית נוספת וכאשר מדובר ברצף אחד של עקיפה ארוכה.

שונה סטייה מנתיב במקום בו שדה הראייה פתוח לחלוטין למרחק רב, מסטייה במקום בו שדה הראייה הולך ומצטמצם בשל עיקול המגיע בהמשך הדרך.

שונה סטייה מנתיב לצורך עקיפה, כאשר הנוהג ברכב העוקף נמצא ברכב פרטי ללא נוסעים נוספים המפקידים את חייהם בידיו, מיציאה לעקיפה כאשר הנהג נוהג ברכב הסעות ציבורי ארוך בו 12 נוסעים שחייהם תלויים בו ובהתנהגותו.

צרוף כלל הנסיבות לעיל: יציאה לעקיפה רציפה של שיירת רכבים, בנתיב הנגדי של התנועה, בכביש בינעירוני בו נתיב אחד לכל כיוון, כאשר הנאשם נמצא לפני עיקול בהמשך דרכו, וכאשר הנאשם נוהג אוטובוס זעיר ציבורי מלא ב-12 נוסעים, כל זאת ללא כל הצדקה וללא כל סיבה זולת רשלנות ונהיגה פרועה בקלות ראש, הניבו קביעה חד משמעית אליה הגעתי ולפיה רשלנותו של הנאשם היא גבוהה וקיצונית.

בחינת פסיקה רלוונטית –

לצורך הגדרת מתחם העונש ההולם, יש לבחון מתחמי ענישה שהוגדרו בפסיקה עת קבע מצב של ברשלנות רימת חבלות של ממש בהתנהגות המהווה רשלנות ברף גבוה ואף קיצוני:

עוד לפני יותר מ-20 שנים הגדירו השונים (עם דגש על העליון ופסיקות מנחות של המחוזיים) כי כאשר בעבירות של ברשלנות עסקינן, וכאשר רף הרשלנות שהוביל למוות הוא גבוה, יש לגזור עונשי מאסר מחמירים וארוכים ביחס לטווח הענישה שהוגדר בחוק עצמו – בין 6 ועד 36 חודשי כעונש מכסימאלי לפי החוק.

עוד לפני 22 שנים בע"פ 70632/02 שלמה בן אליהו זקרי נגד מדינת ישראל נקבעו הדברים הבאים על ידי העליון:

"במידרג הרשלנות, הרשלנות שבאה לידי ביטוי בנהיגתו של המערער, נמצאת ברף הגבוה ביותר, ולכן נראה לנו שצדקה כב' השופטת קמא כאשר גם הענישה נמצאת ברף הגבוה."

בפרשה זו אישר ענישה של 36 חודשי מאסר, מהם 24 חודשים בפועל ועוד 12 על תנאי, לצד פסילה של למשך 18 שנים.

בע"פ 708/10 מוחמד שלאפה נגד מדינת ישראל אישר העליון עונש של 30 חודשי לצד 14 שנות פסילת רישיון ביחס למי שהורשע בעבירה של ברשלנות עם רף רשלנות גבוה, וכך קבע העליון:

"נגע תאונות הדרכים הגיע זה מכבר לממדים מבהילים, עד ששוב אין להסתפק במלל מרתיע, ויש להגיב, במקרים הראויים, בענישה מחמירה, עד כדי השמתו של הנהג העבריין מאחורי סורג ובריח. המקרה שבפנינו הוא אחד מאלה, מאחר ולא חוסר תשומת לב רגעית או כזה או אחר גרם לקיפוד פתיל חייה של המנוחה, אלא מעשה יזום של המערער. הוא נהג בעקומה במהירות של 147 קמ"ש תוך ניסיון לעקוף שני רכבים, והרי לך מתכון כמעט לתאונה קשה. לפיכך, חרף נסיבותיו האישיות ות של המערער, איננו סבורים כי המחוזי החמיר עמו עד כדי צורך ."

אציין ואדגיש כי בפרשת שלאפה הנאשם היה צעיר נורמטיבי בן 22 במצב נפשי קשה (עם ניסיון אובדנות) שלקח אחריות מלאה ביחס לאישום שהוגש כנגדו, ובכל זאת אישר העליון ענישה של 30 חודשי מאסר.(וראה החלטה דומה של העליון גם בע"פ 7434/04 חוסאם אבו אלקיעאן נגד מד"י שם אושרו 30 חודשי כענישה ראויה זאת להבדיל ממצב של רשלנות ברף בינוני-גבוה, שם בית המשפט העליון מאשר ענישה נמוכה יותר של 20 חודשי מאסר בפועל – רע"פ 4821/18 חסן אלגדאמין נגד מדינת ישראל).

נכון כי כאשר בעבירה של ברשלנות עסקינן, הרי שכאשר רף הרשלנות נמוך או בינוני, יימצאו החלטות (ובכלל זה של העליון) המאשרות תקופות מאסר נמוכות משמעותית ואף מקרים של בדרך של עבודות שירות. אולם, כאשר ברף רשלנות גבוה וקיצוני עסקינן, מתחמי הענישה נושקים ואף מגיעים לרף הענישה העליון שהגדיר המחוקק, בעוד רכיב ענישה של מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות נמצא הרחק מחוץ למתחם העונש הראוי:

בת"פ 1996-05-20 מדינת ישראל נגד רפאל עזריאלקבע המחוזי בבאר-שבע את הדברים הבאים:

"במקרה זה, מדובר ברשלנות ברמה גבוהה. רשלנותו של הנאשם הינה ברף גבוה והמסוכנות העולה מנהיגה שכזו הינה מסוכנות גבוהה, ולצד זאת כפי שנקבע, גם למנוח חלק בגרימת התאונה, עת חצה את הכביש שלא במעבר חצייה למרות שבסמוך קיים מעבר חצייה מרומזר, כשהוא חוצה את הכביש באלכסון שמאלה.

קביעת מתחם העונש ההולם מתבצעת בעיקר תוך התייחסות לנסיבות ביצוע העבירה. קביעת המתחם אינה קשורה אך בעבירה כפי נוסחה ועונשה בחוק, אלא, ובעיקר בנסיבות בהן בוצעה, תוצאותיה ומידת חומרתה. למתחם הנקבע היבט אינדיבידואלי ור למקרה המסוים הנדון.

נסיבות ביצוע העבירה של ברשלנות, ברף רשלנות גבוה – רשלנות רבתי, והעבירות הנוספות, בנסיבות ביצוען, ומנגד נוכח האשם התורם, יש לראות את מתחם העונש ההולם בגין העבירות אשר בוצעו על ידי הנאשם, ככולל מאסר בפועל הנע בין 15 ל-25 חודשים, ופסילה בפועל של בין 10 ל-15 שנים."

בפרשה זו קבע המחוזי את הדברים הבאים:

"מחד מדובר ברשלנות ברף גבוה, מנגד קיים , ומתחם העונש ההולם צריך לבטא את האיזון הראוי בין שניהם, אשר מהווים שיקולי ענישה אשר כל אחד מהם מוליך לכיוון המנוגד מהאחר."

ובנסיבות אלה של של המנוח (אשר השפיע על קביעת המתחם) ולקיחת אחריות מלאה של הנאשם (אשר השפיעה על הענישה בתוך המתחם) גזר ביה"מ המחוזי בב"ש על הנאשם (נעדר ונעדר עבר תעבורתי מכביד) 18 חודשי , , 10 שנות פסילה ופיצוי של 25000 ₪ למשפחת המנוח.

דוגמה נוספת לעמדה זו ניתן למצוא בעפ"ת (מרכז) 42593-02-23 אברהים אבו רקייק נגד מדינת ישראל שם נקבעו בנסיבות של ברשלנות לאחר חציית קו הפרדה רציף של ילדה לצד פציעתם ה של נוספים, הדברים הבאים:

"צדק קמא בקביעת מתחם הענישה – מאסר שנע בין 20 חודשים ועד 36 חודשים, לצד רכיב פסילה שמתחיל מ-10 שנים ומגיע עד 16 שנים, וכן מאסר מותנה, פסילה מותנית ופיצוי לנפגעי העבירה."

באותה הפרשה, למרות הודאתו של הנאשם במיוחס לו , ולמרות גילו הצעיר לצד היעדר (לחובתו היו 20 הרשעות תעבורה קודמות) אישר המחוזי את של השלום עת גזר על הנאשם 26 חודשי לצד 9 חודשי מאסר מותנה, 12 שנות פסילה ופיצוי של 50,000 ₪ להורי המנוחה.

גם בעפ"ת (חיפה) 37346-05-21 סאלח שחאדה נגד מדינת ישראל אישר המחוזי בחיפה מתחם שהגדיר השלום בעבירה של ברשלנות כאשר רף הרשלנות היה גבוה:

"כל הנתונים האלה הביאו לכך שבמסגרת מתחם הענישה הנע בין 15 חודשי מאסר עד 36 חודשי מאסר (ולא מצאנו בנסיבות העניין שבתיק זה כל סיבה להתערב בו) העמיד קמא את עונש שעל המערער לשאת בו על 22 חודשים."

בעפת (מרכז) 55349-09-23 זמן ביטאו נגד מדינת ישראל נקבעו הדברים הבאים ביחס לפרשה בה בעבירה של ברשלנות הוגדר רף רשלנות גבוה:

"רשלנותו של המערער היא אכן גבוהה, כפי שקבע קמא…..

ער אני לכך כי קיימים שונים בעבירות אלה, ומלאכת הענישה אינה קלה כאשר אין מדובר בעבירות הטעונות , ולא אחת מדובר בנהגים שהתנהלותם הכללית נורמטיבית. סקר פסיקה מגוונת ובסופו של דברים קבע מתחם עונש שבין 14 ל- 30 חודשי מאסר, וב"כ המערער סבור כי המתחם הראוי הוא 12- 30 חודשי מאסר, שאינו שונה הרבה מזה שנקבע על ידי בית משפט קמא…..

עונש המאסר שהוטל על המערער אינו קל אומנם, אולם הוא מביא לידי ביטוי את מידת הרשלנות ותוצאות התאונה. כאמור, לא עומדת למערער הודאה שניתן להתחשב בה, ולחובתו אף , הגם שאין בהן כדי להטות את הכף לחומרה כפי שציין קמא. עם זאת, אציע לחבריי להתערב במידה מסוימת ומועטה בעונש שהוטל, וזאת בשים לב לקביעה המוטעית בגזר חציית קו הפרדה רצוף בעת הסטיה לנתיב הנגדי, ולהתבטאות בעניין הטלת עונש המצוי "ברף התחתון" של המתחם, שאינה תואמת את העונש שהוטל, ואף את כוונת הדברים.

נוכח נסיבות אלה, אציע להפחית 3 חדשים מעונש המאסר שהוטל, כך יהיה לתקופה של 21 חדשים. "

ברע״פ 2957/12 יהודה חן נ׳ מדינת ישראל:

המבקש נהג ברכב מסחרי בנתיב הימני של הכביש, לא ציית לתמרורים והתקדם בנסיעה מהירה לכיוון מעבר חצייה, משהבחין שהרכב שנסע במסלול השמאלי בכביש עצר לפני מעבר החצייה, בלם בלימת חירום ופגע באישה בכיסא גלגלים שבאותה העת חצתה את הכביש בסיוע של מטפלת.

נגזרו השלום– 30 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי וכן פסילה לתקופה של 15 שנים.

הודגש כי ענישה זאת נגזרה בשל כך שנהיגת המבקש ברכבו מצויה ברף גבוה של רשלנות שכן הוא המשיך לנסוע במהירות גבוהה מהמותרת ולא האט אלא האיץ לפני מעבר החצייה. כמו כן התייחס לכך ששדה הראייה של המבקש היה פתוח ולכך שבמקום היו מוצבים תמרורים שהזהירו בדבר מיקומו של מעבר החצייה. לפיכך, נקבע כי לא מדובר על רשלנות רגעית, אלא נהיגה באופן שיש בו כדי להתעלם מהאזהרות ומהאחריות המוטלת על הנוהגים בכביש.

הערעור למחוזי נדחה, העליון נקבע:

· ״אמנם, העונש שהוטל על המבקש אינו עונש קל והוא ברף הענישה העליון בעבירות מסוג זה. אלא שכפי שקבע המחוזי מדובר בעונש ראוי בנסיבות העניין. המבקש הורשע בעבירה חמורה וכבר נפסק כי יש להעניש בחומרה את עברייני התנועה, ובייחוד כאשר למרבה הצער התוצאה של הפרת חוקי התנועה היא תוצאה קטלנית. בענייננו, מדובר בנסיבות חמורות במיוחד שכן המבקש נהג באופן רשלני ביותר בכך שהגביר את מהירות נהיגתו לפני שהגיע למעבר החצייה וזאת במקום להאט ולבחון האם ישנם הולכי רגל המתכוונים לחצות את הכביש. בנוסף, למבקש עבר תעבורתי מכביד הכולל הרשעות בעבירות תעבורה שונות המע על נהיגה המזלזלת בחוקי התנועה. הנסיבות לקולה, אותן המבקש בבקשתו, נשקלו על ידי הערכאות הקודמות ואין בהן כדי להצדיק מתן במקרה זה״.

בעפת (מרכז) 29485-03-22 מדינת ישראל נגד אוראל נדלר, קיבל המחוזי את ערעור המדינה על קולת העונש לאחר שבמקרה בו רף הרשלנות הוגדר כגבוה, הגדיר קמא את מתחם העונש הראוי כנע בין 3 – 15 חודשי מאסר (ודן את הנאשמת ל-9 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות).

המחוזי קבע כי השלום שגה בקביעותיו הן ביחס למתחם שקבע והן ביחס לענישה הסופית.

" מאחר שאמת המידה לקביעת מתחם העונש בעבירת מעין אלו היא דרגת הרשלנות, כפועל יוצא של קביעת דרגת רשלנות שגויה נפלה שגגה גם בקביעת מתחם העונש ההולם – שגוי [ראו רע"פ 2996/13 נייאזוב ואח' נ' מדינת ישראל (נבו 13.8.2014); רע"פ 541/16 ד"ר מחמוד קאזז נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (29.3.2018)].

בהינתן רשלנותה הגבוהה של המשיבה – שהתבטאה בעיקר בכך שיכולה הייתה להבחין באופנוע שאורותיו דולקים ממרחק רב, וחרף זאת נסעה אחריו זמן ממושך ובסופו של דבר פגעה בו והביאה למות המנוח ולפציעתה ה של דנה, בעובדה כי לעבירה של ברשלנות קיים עונש מזערי של 6 חודשי מאסר (ממנו התעלם קמא), וברמת הענישה הנוהגת בתחום זה של עבירות, סבורני כי מתחם העונש ההולם שהציעה המדינה לבית המשפט קמא, בין 15 ל-30 חודשי מאסר, היה נכון וראוי."

רק לאחרונה בתיק גמ"ר 7543-08-23 מדינת ישראל נגד דינקו קפליו, לאחר שהגדרתי את רשלנות הנאשם כגבוהה ואף קיצונית, ולאחר שהגדרתי מתחם ענישה שנע בין 24 ועד 36 חודשי לצד מתחם פסילה שנע בין 15 ועד 20 שנות פסילה, גזרתי על מי שסטה מנתיבו תוך שחצה קו הפרדה רציף (ללא עקיפה של שיירה ארוכה כבמקרה דנן, וללא נהיגת ארוך מלא בנוסעים)עונש מאסר בפועל של 32 של הנאשם נפסל למשך 18 שנים, זאת לצד ענישה צופת פני עתיד ופיצוי למשפחת המנוחה בסך של 40000 ₪.

המחוזי (באר-שבע) דן בערעור על החלטתי לעיל במסגרת ע"פ 8501-03-25 קפיליו נגד מדינת ישראל, (הרכב כב' השופטים יואל עדן, נסר אבו טהה ועמית כהן)וכך קבע המחוזי תוך שדחה את הערעור:

"כפי שפורט של קמא, רף הרשלנות הינו רכיב מרכזי בקביעת מתחם העונש ההולם בעבירות אלו.

אופן נהיגתו של המערער אשר החל עוד קודם לתאונה, בעקיפה תוך חציית קו לבן של רכב אחר, וזמן קצר לאחר מכן חציית קו הפרדה רצוף כפול ופגיעה ברכב הבא ממול, מביא למסקנה ברורה כי יש לקבל את קביעת קמא על כי מדובר ברף רשלנות גבוה וקיצוני.

במצב דברים זה, בו כתוצאה מרשלנות גבוהה וקיצונית זו נהרגה המנוחה ונפצעו אנשים נוספים, יש לקבל את קביעת קמא ביחס למתחם העונש ההולם.

אכן, כטענת ב"כ המערער, קיימת גם פסיקה ובה מתחמים ברף נ–