ת"פ 47573-10-10 – תאבת מריח נ' מדינת ישראל

נגד המערער הוגש מתוקן המייחס לו עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק; ועבירה של פציעה לפי סעיף 334 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק. לפי המתואר המתוקן, ביום 7.10.2010, על רקע סכסוך בין משפחתו של המערער למשפחתו של אמין מריח (להלן: אמין), הגיע אביו של המערער למגרש בבעלות משפחתו של אמין כשבידו סכין שלופה. כתוצאה מהאירוע שהתרחש במגרש, נפגע אביו של המערער בראשו ונלקח לקבלת . כשעה לאחר קרות האירוע, נכנס למגרש המערער, כאשר הוא נוהג ברכבו ובתוך מכוניתו נמצא חפץ חד. שני אחיו של אמין (להלן: תמים ודראר), אח נוסף ועובד במגרש החניה קרבו לרכב, ומשראו כי המערער בידו חפץ חד, חסמו את דלת המכונית. אחד מן הנזכרים לעיל החזיק בידו מקל טוריה. המערער ניסה לצאת מן המכונית תוך שהוא מאיים כי "יהרוג את כולם". תמים עזב את המקום והחל ללכת לכיוון היציאה מהמגרש. המערער נסע לאחור במהירות עד שהגיע למקום הימצאו של תמים ופגע בו במכוניתו באופן שגופו נמחץ בין המכונית לבין משאיתו. המערער נסע במהירות חזרה לתוך המגרש, פגע בעזרת מכוניתו בדראר ונסע ממקום האירוע במהירות. לתמים נגרמו פגיעות גוף שונות, ביניהן שברים באגן, והוא פוז שארך מספר ימים ולניתוח. לדראר נגרמו חבלות, שפשופי עור וחתכים והוא נזקק לטיפול .

בתאריך 6.6.2011 הרשיע המחוזי את המערער בעבירה שיוחסה לו המתוקן, בעקבות הודאתו במסגרת . ביום 27.12.2011 הטיל עליו עונש של שלוש שנות ; שנה וחצי לתקופה של שלוש שנים; פסילת למשך ארבע שנים; וכן פיצוי בסך 25,000 ש"ח לתמים ופיצוי בסך 5,000 ש"ח לדראר. כן הורה המחוזי, לבקשת המשיבה, את רכבו של המערער. , סקר את הראיות שהוצגו מטעם הצדדים בטיעונים לעונש ואת טענותיהם. בית המשפט התייחס לחומרת העבירות שבהן הורשע המערער ולנסיבות גרימתן, שכללו שימוש ברכבו כמכשיר קטלני ובכוונה מחמירה לגרום לנכות או מום. בית המשפט התייחס לחבלות הפיזיות והנפשיות המתמשכות אשר סובלים מהן תמים ודראר. כן התייחס בית המשפט לעובדה שהמערער לא נטל אחריות מלאה על מעשיו. בית המשפט שקל את המלצת שירות המבחן, להטיל על המערער עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, וקבע שבאיזון המלצה זו עם אינטרס הציבור, יש להעדיף את השני. מבחינת שיקולים לקולה, התייחס בית המשפט להודאת המערער המתוקן, אף שזו התרחשה לאחר מספר הליכי הוכחות. התייחס לכך שהמערער פעל שלא בקור רוח ולאחר פציעת אביו על רקע הסכסוך בין שתי המשפחות. בית המשפט לא פסל את האפשרות לפיה המערער פעל עקב בהלה שאחזה בו בהתחשב בכך שהיו בסביבת רכבו מספר אנשים ורים למשפחתו של אמין. בהקשר זה, בית המשפט ציין כי צפייה בקלטת האבטחה מלמדת כי המערער לא הותקף טרם מעשיו. כן שקל בית המשפט לקולה את של המערער שכלל עבירות תנועה בלבד, את שהושמעו לטובתו, את הבעת הצער שהפגין, את נכונותו לפצות את המתלוננים וכן את התקופה הארוכה שבה שהה בחלופות בביתו.

טרם שמיעת הערעור הוגש תסקיר מבחן משלים בעניינו של המערער, אשר התבסס על דיווחיהם של גורמי הטיפול . בתסקיר צוין בשנית כי המערער אדם אינטליגנטי אשר נוטל אחריות על מעשיו ודואג למשפחתו ולעתידו. כן צוין כי המערער השתלב בעבודה לשביעות רצון מעסיקיו ולא ביצע . בנוסף צוין כי המערער מתמיד בהשתתפותו בקבוצות שיקומיות המתקיימות בבית הסוהר. הגורמים הטיפוליים התרשמו כי המערער ניהל אורח חיים נורמטיבי טרם מאסרו וכי למאסר אפקט הרתעתי משמעותי בעבורו.

מכאן הערעור שלפנינו, שבמסגרתו טוען המערער כי העונש שנגזר עליו הוא עונש כבד ומבקש כי נפחיתו. ראשית, טוען המערער כי לא נתן משקל מספק לכך המתוקן . שנית, טוען המערער כי טעה בכך שלא נתן משקל ראוי להמלצת שירות המבחן, לפיה יש להטיל עליו עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. לדידו, העובדה כי שירות המבחן המליץ על עבודות שירות על אף העבירות החמורות שבהן הוא מואשם, מוכיחה את ההתרשמות החיובית משיקומו. כן טוען המערער כי שגה בית המשפט בכך שלא איפשר את דחיית מועד הטיעונים לעונש, כך שתתאפשר קבלת תסקיר משלים שיערך לאחר שילובו בהליך טיפולי. שלישית, טוען המערער כי היה על בית המשפט לייחס משקל להסכם הסולחה שניסתה משפחתו להשיג. רביע