24588-12 – מדינת ישראל נ' אשר אבוחצירה

בימים הסמוכים לתאריך 9.11.2023 תכננה המנוחה טקס "הפרשת חלה" בביתה למען חתנה וחיילי צה"ל המשרתים בעזה. המנוחה ביקשה מהנאשם, כי במהלך הטקס ישהה אצל אחיה או אצל בנה, כיוון שהטקס מיועד לנשים בלבד, אך הנאשם סרב והתעקש להישאר בחדרו בבית מבלי לצאת ממנו.

בתאריך 9.11.2023 בסמוך לשעה 14:15 ערכו הנאשם והמנוחה קניות במרכול עבור טקס "הפרשת החלה", ובסמוך לשעה 15:11 שבו השניים אל הבית.

כאשר שהו הנאשם והמנוחה בבית, בין השעות 17:16-17:33, בלב הנאשם ההחלטה של המנוחה בדקירות סכין. הנאשם נטל לידיו שתי סכינים שהיו בבית – סכין גדולה שאורך להבה כ – 20 ס"מ, וסכין נוספת שאורך להבה כ – 10 ס"מ, תקף את המנוחה ודקר אותה באמצעותן מספר רב של פעמים, בכוונה לגרום למותה: דקירה בבטן משמאל; דקירה בשד השמאלי שתעלתה חודרת את דופן בית החזה עד האונה העליונה בריאה השמאלית; דקירה בבית החזה משמאל שעברה דרך שרירי בית החזה; דקירות בזרוע השמאלית ובירך השמאלית; וכן נגרמו לה פצעי חתך, פצעי שפשוף, שטפי דם תת עוריים ודימום באזורים שונים בגופה וחבלה קהה בראשה.

לאחר מכן הנאשם עזב את הבית באמצעות רכב ונעצר ע"י שוטרים.

המנוחה הובהלה , שם הוחלט, נוכח חומרת מצבה, להטיסה לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע. במהלך הטיסה חלה החמרה במצבה של המנוחה והמסוק סב על עקבותיו לבית החולים "יוספטל", שם נקבע מותה.

מות המנוחה נגרם מהלם תת נפחי בעקבות דימום מהעורק ומהוריד המזנטריאליים העליונים בשל פצע דקירה בבטן שגרם הנאשם כמתואר לעיל.

ביום 6.11.2024, בתום הליך גישור, הגיעו הצדדים ובמסגרתו הודה הנאשם המתוקן כפי שפורט לעיל, ללא הסכמה עונשית.

לאחר שהנאשם הודה והורשע בעבירה שיוחסה לו המתוקן נדחה שלב הטיעונים לעונש לצורך קבלת תסקיר בעניינם של המנוחה כנפגעי העבירה. לא התבקש תסקיר בעניינו של הנאשם.

תסקיר נפגעי העבירה ביחס לילדי המנוחה

ביום 27.1.2025 הוגש לתיק תסקיר נפגע עבירת המתה, ומפאת צנעת הפרט נביא להלן את עיקרי הדברים העולים ממנו בלבד.

המנוחה היתה בת 56 שנים במותה, והותירה אחריה ארבעה ילדים ואחד-עשר .

מן התסקיר עולה תמונת נזק חמורה ביותר, שאופי מרבית הנזקים ועוצמתם קשורים לרקע ולנסיבות מותה של המנוחה, ובהן הפתאומיות, האכזריות והסתמיות שבהן קופחו חייה בטרם עת, וכשהיתה בתקופה טובה ויציבה בחייה מבחינה מקצועית, אישית ומשפחתית.

עפ"י התרשמות עורכת התסקיר, המנוחה מתקשים גם בחלוף כשנה מהאירוע הטראגי, להכיל את האובדן המטלטל ולהתמודד עם נסיבות מותה וסופיותו ועם העדרה של המנוחה בחייהם – קושי המעורר בהם תחושות כאב, צער ומצוקה קשה.

ילדי המנוחה חווים "אבל מורכב", ובתוך כך קטיעת רצף החיים של כל אחד מהם וערעור של חוויות השליטה והמוגנות שלהם ושל האמון בקיומם של ערכים אנושיים אוניברסליים.

המנוחה תוארה על ידי כאישה חזקה, אינטליגנטית, מעשית ובעלת חוש הומור, מלאת אנרגיות ויכולת נתינה ועשייה למען האחר. ביחס למערכת היחסים בין המנוחה והנאשם סיפרו ילדי המנוחה, כי לרוב סברו שמערכת היחסים עם הנאשם מיטיבה עם אמם, אולם לעיתים זיהו התנהגויות חריגות של הנאשם שביטאו אובססיביות וקנאה מצדו כלפיה. בת המנוחה הוסיפה, כי במהלך התקופה האחרונה ליחסי המנוחה והנאשם, הייתה המנוחה מתוסכלת ונסערת ר עמו, ואף שיתפה את בתה בכך שהיא שוקלת להביא את מערכת היחסים הזוגית שלה עם הנאשם אל קצה.

כעולה מן התסקיר, תחום נזק עמו מתמודדים כל ילדי המנוחה קשור לחשיפתם למידע אודות האכזריות והאלימות ה בהן נרצחה אמם כתוצאה מפגיעה מכוונת, ובפרט חוסר האונים והסבל שהיא חוותה, דווקא מצד אדם שבו בטחה לחלוטין.

הקושי של ילדי המנוחה לתפוס את האכזריות ה בה לוו מעשי הנאשם כלפי אמם מתעצם נוכח הפער בין אותה אכזריות ובין ערכי החמלה, הדאגה והטיפול באחר שהיו שלובים בתפיסתה ובאורח חייה של המנוחה.

תחום הנזק העיקרי עמו מתמודדים ילדי המנוחה קשור לתחושת החמצה קשה ומייסרת לאור מותה בגיל צעיר, אל מול השנים הרבות שבהן יכלו להמשיך ולזכות בקשר עמה, בפרט על רקע אובדנה הפתאומי והאופן האלים בו בוצע הרצח, כאשר אובדן פתאומי וכה אלים מוביל לאבל מורכב וממושך, העלול לעכב את תהליך ההחלמה שלהם.

זאת, גם על רקע העובדה שהמנוחה הייתה דמות משמעותית בחיי ילדיה, אהובה, נוכחת ומעורבת בחייהם ושימשה להם עוגן ומשענת עד למותה. המנוחה גם הייתה בחייה דומיננטית, איחדה את המשפחה והייתה חלק משמעותי מההוויה ומהזהות המשפחתית, ובשל כך העדרותה מחיי ילדיה נוכחת ומוחשית עבורם בכל רגע ובכל שעה. חלק מילדי המנוחה אף נושאים על לבם תחושת אשמה מן השאלה האם היה בידם להצילה ולמנוע את הרצח.

במסגרת התסקיר תוארו גם יים והנזקים הקונקרטיים שחווה כל אחד מילדי המנוחה, הנפרשים על תחומי חייהם השונים (עמ' 4-8 לתסקיר), והדברים לא יפורטו מפאת צנעת הפרט.

מן התסקיר עולה, כי מאז רצח אמם, מתמודדים ילדי המנוחה עם מציאות כואבת, עצובה ומערערת. מותה הפתאומי וחסר התוחלת גרם לשבר קשה בחייהם, ניפץ אצלם חוויה של שליטה, ביטחון ותקווה, והם מתמודדים עם תחושות של דריכות, חרדה, העדר מוגנות והחמצה. נפגעי העבירה מאמינים כי אין עונש שיוכל לפצותם על האובדן ה, אך סבורים כי ענישה מחמירה לנאשם עשויה להחזיר להם ולו במעט תחושת בטחון וצדק, ואף להעביר מסר חברתי.

נוכח השבר והכאב שחווים ילדי המנוחה והנזקים הנרחבים שנגרמו להם כתוצאה מן הרצח והאובדן עמו הם נאלצים להתמודד, סבורה עורכת התסקיר, כי על הענישה שתוטל על הנאשם לכלול גם רכיב של פיצוי משמעותי למשפחת המנוחה.

ראיות לעונש

המאשימה הגישה את תדפיס המידע הפלילי של הנאשם (ת/1), הכולל הרשעה אחת בעבירות של איומים סתם שבוצעו ביום 1.11.2012.

ההגנה הגישה את הפסיכיאטרית בעניינו של הנאשם מיום 11.2.2024, שהוגשה לתיק (נ/1); מכתב שחרור מיום 4.4.2023 (נ/2); וגיליון רפואי של הנאשם (נ/3).

בקליפת אגוז ומשיקולי צנעת הפרט יצוין, כי כבר בראשית ההליך עתרה ההגנה לקבלת פסיכיאטרית בשאלת וכשרות הנאשם לעמוד לדין.

לאחר שהנאשם אושפז לצורך הסתכלות משך שלושה שבועות ונבדק במהלכם בדיקות חוזרות ונשנות ע"י אנשי המקצוע, הוגשה לתיק של הפסיכיאטר המחוזי על פיה הנאשם נמצא כשיר משפטית ודיונית.

מן המסמכים הרפואיים שהוגשו בעניינו של הנאשם עולה, כי בראשית שנת 2023 הוא עבר אירוע מוחי במספר מוקדים שגרם להפרעות שפתיות וקוגנטיביות, ולאחר אשפוז בעירו הועבר לשיקום בשני מוסדות שונים. לאחר השלמת הליך השיקום הופנה הנאשם להמשך טיפול בקהילה, ונצפו אצלו עדיין קשיים משמעותיים בתחום התקשורת, ההבעה העצמית וההתנהלות היומיומית השוטפת.

מאז האירוע המוחי נדרש הנאשם לטיפול תרופתי קבוע ולמעקב רפואי שוטף.

בנוסף ומהגיליון הרפואי של הנאשם בשירות עולה, כי במהלך תקופת הוא פונה מספר פעמים עקב חשד לאירועים מוחיים נוספים, ולצורך קבלת לאחר מספר פעמים בהם התעלף, וסבל מערפול בהכרה, מפרכוסים, מלחץ דם גבוה ומזיהום נשימתי קליני. בבדיקות שעבר נצפו אוטמים ישנים בראשו.

נוסף על הראיות שהוגשו על ידה העידו מטעם ההגנה אחיו ובן דודתו של הנאשם.

אחיו של הנאשם סיפר, כי הנאשם החל את חייו כלוחם בלבנון; כי הנאשם אדם חרוץ שעבד כאינסטלטור, נחשב איש מקצוע טוב, מסור ומוערך על ידי הבריות; האח הוסיף, כי הנאשם עבר שלושה אירועים מוחיים, כושר הדיבור שלו ותפקודו בכלל נפגעו והוא היה בשיקום, אך הליך השיקום הופסק.

בן דודתו של הנאשם סיפר, כי הוא מכיר את הנאשם מגיל צעיר, ותיאר אותו כאדם חביב, , חברותי וכאיש משפחה. לדבריו, האירועים המוחיים בהם לקה הנאשם שינו ושיבשו את מסלול חייו ואת התנהגותו, ובנוסף פגעו בזיכרון ובכושר הדיבור שלו, וכשלון הליך השיקום בו חפץ הנאשם מאד גרם לו .

טיעוני המאשימה לעונש

בטיעוניה בכתב לעונש טענה המאשימה, כי הערך החברתי שנפגע כתוצאה מהעבירה שביצע הנאשם הוא הנעלה והבסיסי ביותר וד כל חברה דמוקרטית – קדושת החיים. כן נפגע הערך של קדושת התא המשפחתי.

לטענת המאשימה, בענייננו מידת הפגיעה בערכים החברתיים היא ברף העליון של החומרה, לרבות בשל עצמת הכוונה של הנאשם להמית והתוצאה הטרגית של נטילת חייה של המנוחה, שהיתה בת זוגו של הנאשם.

בהתייחס לעבירת הרצח נטען, כי כידוע, נטילת חייו של אדם היא מעשה חמור וקשה הן בהיבט האנושי-מוסרי והן בהיבט החוקי בהינתן תוצאתו הטראגית והבלתי הפיכה של המעשה, וכי הפגיעה בערכים החברתיים מתעצמת עת קורבן העבירה היא בת זוגו של הנאשם.

המאשימה הפנתה לפסיקה וטענה, כי מעשי הנאשם מצדיקים הטלת עונש מאסר עולם, דהינו העונש המרבי הקבוע לצד עבירת הרצח.

ביחס לנסיבות ורות בביצוע העבירה נטען, כי אמנם אין מדובר בתכנון מראש ממש או בצעדים בהם נקט הנאשם לאחר שקילה וגיבוש ההחלטה שקיבל, אך העובדה שהנאשם נטל שתי סכינים בעלות להב באורכים 20 ס"מ ו-10 ס"מ מהווה ויים, גם אם ספונטני, ובחירת הכלי "המתאים" לכך, מציבה את מעשיו במידה מסוימת סמוך של תכנון מראש, הקבועה בסעיף 301א(א)(1) לחוק העונשין. בנוסף, נטען כי יש להביא בחשבון את מספר הדקירות הרב את המנוחה, לרבות בפלג גופה העליון, שיכול אף הוא להעיד על מידה מסוימת של שקילה וגיבוש ההחלטה להמית. עוד הפנתה המאשימה לחלקו הבלעדי של הנאשם בביצוע העבירה; להתנהלותו עובר לרצח המלמדת על אובססיביות כלפי המנוחה ועל חדירה למרחב הפרטי וביטול האוטונומיה שלה; ולניצול לרעה של פערי הכוחות בינו ובין המנוחה ושל יחסי האמון שהיו ביניהם כבני זוג, כשהוא נוטל את חייה בביתם המשותף ששימש כמבצרה ואמור היה להיות מרחב עבורה. בהתייחס לנזקים שנגרמו בעטיים של מעשי הנאשם נטען, כי חיי המנוחה נגדעו באחת, על כל המשתמע מכך, תוך הפנייה לתסקיר נפגעי העבירה ולתמונת הנזקים העולה ממנו בהתייחס לילדי המנוחה. לטענת ב"כ המאשימה, מעשי הנאשם, שכללו דקירת המנוחה בשתי סכינים במקומות רבים בגופה והותרתה מדממת בביתה מלמדים על אכזריות רבה, שמתקרבת במידה מסוימת שבסעיף 301א(א)(7) לחוק העונשין.

המאשימה עתרה לקביעת מתחם עונש הולם שינוע בין 29 שנות מאסר לבין מאסר עולם לצד ענישה נלווית הכוללת פיצוי מקסימלי לילדי המנוחה.

בהתייחס לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה צוין, כי לחובת הנאשם שהתיישנה משנת 2014, אך משעסקינן בנאשם שהורשע בעבירת רצח, ועל אחת כמה וכמה רצח של בת זוג, אין מקום למתן משקל לנסיבותיו האישיות של הנאשם ואף לא להעדר רישום פלילי. אשר למצבו הרפואי של הנאשם נטען, כי חזקה על שיעניק לו את הטיפול הראוי בין כתלי הכלא, וכי אין הפסיכיאטרית שהוגשה בעניינו אינדיקציה לקיומו של מצב רפואי חריג המצדיק . עוד נטען, כי יש להביא בחשבון גם את השיקול של הרתעת הרבים נוכח החומרה היתרה שגלומה בעבירת הרצח של בת זוג.

על יסוד האמור עתרה המאשימה להטלת עונש מאסר עולם על הנאשם לצד מאסר מותנה ופיצוי מירבי על פי החוק, בסך 258,000 ₪ לילדי המנוחה.

בישיבת הטיעונים לעונש שב ב"כ המאשימה על עיקרי הדברים והוסיף, כי למרות עדי האופי שהעידו מטעם ההגנה והמסמכים הרפואיים שהוגשו על ידה, בהתאם לפסיקה העקבית של העליון, אין ליתן כל משקל לנסיבותיו האישיות של הנאשם בהינתן שהוא הורשע ברצח של בת זוגו שבוצע באכזריות; ובאשר לפיצוי הכספי שיש להשית על הנאשם טען, כי הוא ביטוי להכרה של המשפחה כתוצאה מרצח המנוחה, ובהתאם לפסיקה אין מקום להתחשב במצבו הכלכלי של הנאשם ויש להטיל עליו את הפיצוי המקסימלי הקבוע בדין.

טיעוני ההגנה לעונש

בפתח דבריהם הביעו באי כוח הנאשם צער בפני משפחת המנוחה על אובדנה, וציינו, כי הנאשם המתוקן, נטל אחריות למעשיו, חסך מזמנו של וחסך העדתם של עדים רבים, ובפרט של המנוחה, על כל הכרוך בכך, כשלכך משנה תוקף נוכח העולה מן התסקיר בעניינם.

נטען ע"י ההגנה, כי עמדת המאשימה אינה מתיישבת עם פסיקת העליון, לפיה עת מדובר בהרשעה בביצוע עבירה לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין, אין לקבוע עונש של מאסר עולם כעונש מוצא; וכי יש לדחות את טענת המאשימה כי במקרה שלפנינו היו תכנון ושקילה מצד הנאשם או אכזריות, אלימות, התעללות או ניצול של מעמדו וכוחו של הנאשם, אלא דובר באירוע ספונטני שהתרחש בלהט הרגע וללא שקילה. בתוך כך נטען, כי הנאשם לא הצטייד מראש בסכינים, אלא נטל אותן בזמן שהותו בבית, ולכן אין בכך משום קירבה לאותה כטענת המאשימה.

נטען, כי בעצם העובדה שמדובר ברצח של בת זוג אין כדי לקבוע קטגורית שמעשי הנאשם מצויים ברף הגבוה של כוונה כטענת המאשימה, ואין לקבוע כלל לפיו בכל מקרה כזה יוטל עונש של מאסר עולם. גם במספר הדקירות את המנוחה אין לראות קירבה ר של עבירת הרצח.

אשר ליחסו של הנאשם כלפי המנוחה בתקופה שקדמה לביצוע העבירה, נטען, כי אין יסוד לטענה בדבר דפוסי התנהגות אובססיביים של הנאשם כלפי המנוחה ואף לא לטענה בדבר אלימות מצדו כלפיה שהסלימה, ומכל מקום יש בטענה זו משום חריגה מעובדות המתוקן.

במכלול הדברים, טענת באי כוח הנאשם היא, כי נסיבות המקרה שלפנינו אינן עולות כדי שהפסיקה מדברת בהן ר של עבירת הרצח.

באי כוח הנאשם התייחסו למצבו הרפואי של הנאשם שהתדרדר מאד בשנים האחרונות, כעולה גם הפסיכיאטרית ומיתר המסמכים הרפואיים שהוגשו על ידם, כשחלק מן הבעיות הרפואיות של הנאשם החלו עוד קודם לביצוע הרצח.

באי כוח הנאשם הפנו לע"פ 6655/23 עודה נ' מדינת ישראל (6.10.2024) ולפסיקה נוספת וטענו, כי המקרה שלפנינו אינו מסוג המקרים שבהם יש לקבוע עונש של מאסר עולם בלתי קצוב.

לשיטת ההגנה, מתחם העונש הראוי בעניינו של הנאשם הוא בין 24 שנות מאסר למאסר עולם.

אשר לגזירת הדין בתוך מתחם העונש ההולם, טענו ב"כ הנאשם, כי הפסיכיאטרית ומהמסמכים הרפואיים שהוגשו בעניינו של הנאשם, המעידים על התדרדרות במצבו הרפואי בשנים האחרונות עולה, כי הנאשם מתמודד עם מצב רפואי מורכב, וכי יש לשקול הפגיעה של העונש בנאשם נוכח מצבו הרפואי ובשל גילו. עוד נטען, כי של הנאשם התיישן ואין להביאו בחשבון, וכי יש ליתן משקל משמעותי ולנטילת אחריות על מעשיו, ועל כן יש למקם את עונשו של הנאשם ברף התחתון ולכל היותר בשליש התחתון של המתחם.

לעניין הפיצוי לנפגעי העבירה נטען, כי בהתאם לפסיקה הנוהגת, אין מקום להעמידו בהכרח על הסכום המקסימלי רק כיוון שמדובר בעבירת רצח, אלא יש להשית פיצוי בסכום סביר שהנאשם יוכל לעמוד בו, נוכח העובדה שהוא צפוי לרצות עונש מאסר ממושך מאד.

דברי הנאשם

הנאשם הביע צער על שגרם במעשיו למשפחת המנוחה וביקש סליחה.

דיון והכרעה

במסגרת תיקון 137 לחוק העונשין, שנכנס לתוקף בשנת 2019 והביא עמו רפורמה בעבירות ההמתה, ביקש המחוקק ליצור מדרג מפורט יותר של עבירות המתה, לעומת המדרג שהיה בחוק בנוסחו הקודם. כן בוטלה עבירת הרצח , אשר העונש בגינה היה מאסר עולם חובה, וחלף זאת נקבעו שתי עבירות שונות – עבירת הרצח (סעיף 301א לחוק העונשין), אשר בצידה נותר, כפי שהיה, עונש מאסר עולם חובה; ועבירת הרצח הבסיסית, הרלוונטית לענייננו – רצח בכוונה או באדישות (סעיף 300(א) לחוק העונשין), שבגינה, בהתאם לסעיף 311א לחוק העונשין, "רשאי להטיל מאסר עולם לתקופה בלתי קצובה או מאסר לתקופה שלא תעלה על שלושים שנים".

היות שבעבירת הרצח הבסיסית שבסעיף 300(א) עונש של מאסר עולם אינו עונש חובה, תיקון 113, על כלל הוראותיו, חל גם לגביה.

בע"פ 3223/21 מדינת ישראל נ' שפק (2.3.2022) נדרש לכך העליון ולראשונה נבחנה סוגיה זו לעומק. עמדת המדינה לפיה יש לראות בעונש של מאסר עולם "נקודת מוצא" בעת גזירת העונש בעבירה של רצח בכוונה נדחתה ע"י העליון, וכן נדחתה בקשתה להחרגת עבירת הרצח מתחולת תיקון 113 לחוק העונשין.

כידוע, במסגרת תיקון 113 לחוק העונשין העניק המחוקק מעמד בכורה לעקרון ההלימה מבין כלל שיקולי הענישה בקבעו בסעיף 40ב לחוק, כי "העקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם, ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו". עוד נקבע בסעיף 40ג(א) לחוק, כי בהתאם לעקרון מנחה זה, על לקבוע מתחם עונש הולם למעשה העבירה, תוך התחשבות בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, הנהוגה ובנסיבות ורות בביצוע העבירה.

ומידת הפגיעה בהם

עבירת הרצח הוגדרה בפסיקה כ"אחת העבירות המתועבות והשפלות ביותר בספר החוקים…" [(ע"פ 3617/13 טייטל נ' מדינת ישראל (28.6.2016)], וכעבירה שהייתה ונותרה החמורה שבספר החוקים [ע"פ 6655/23 עודה נ' מדינת ישראל (6.10.2024)].

שבבסיס עבירת הרצח הוא ערך עליון של קדושת החיים ושלמות הגוף והנפש, והוא עומד בראש סולם הערכים החברתיים. אין צורך להכביר מילים בעניין החומרה שבעבירת הרצח, המובנת מאליה וטבועה בה, נוכח הפגיעה ה בערכים המוגנים הגלומה בה. כיוון שכך ועל מנת לבטא את עקרון הגמול במלוא עוצמתו כמעט, קבע המחוקק לצד עבירת הרצח את העונש החמור המרבי של מאסר עולם.

בע"פ 3223/21 מדינת ישראל נ' שפק (2.3.2022) נקבע ר זה לאמור: "קביעת המחוקק כי העונש על עבירת הרצח הבסיסית יכול להיות מאסר עולם משמעה כי יכול להטיל עונש של מאסר עולם על המורשעים בעבירה זו, וכך ראוי שיעשה במקרים המתאימים…

במובן זה רשימת המצויה בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות עשויה להיות לעזר. זאת במובן הרחב – כדי ללמוד על חומרה ממשית וברורה במעשה הרצח ולהשוותו למעשה שהמחוקק בחר לקבוע לצדו עונש חובה של מאסר עולם. דהיינו, הרשימה מייחדת מקרים על-פי מאפיינים שונים, ביניהם מאפיינים של הקרבן ומאפיינים של המעשה, כגון דרך ביצוע העבירה או ר בין מבצע העבירה והקרבן".

בענייננו, זולת ערך קדושת החיים ושלמות הגוף והנפש, שנפגע כתוצאה ממעשי הנאשם מעצם ביצוע עבירת הרצח, קורבן הרצח הייתה בת זוגו, אשר ככזו זכאית להגנה על כבודה, חירותה ושלום גופה וחייה, בוודאי בתוככי ביתה; נוכח הקירבה ומערכת היחסים הזוגית בינו ובין קורבן העבירה, פגע הנאשם גם בערכים של שלמות התא המשפחתי, האמון הביתי והזוגי, וההגנה והביטחון הראויים בחיק המשפחה ובתוככי הבית פנימה.

רבות נכתב בפסיקה אודות חומרתן של עבירות האלימות כלפי נשים בכלל, כשבראשן, במדרג החומרה, עבירת הרצח של נשים בידי בני זוגן, אשר חרף הקדמה המסוימת בתחומים שונים לעבר שוויון מגדרי, תופעה כאובה זו, שנותרה בעינה ולעתים ממדיה מתרחבים, מהדהדת ככשלון חברתי.

יפים לעניין זה הדברים שנכתבו בע"פ 3168/19 פלוני נ' מדינת ישראל (26.1.2022), מפי כב' השופט נ' הנדל:

"לא יהיה נכון שלא להתייחס ר הכללי שבו נטוע מעשהו של המערער כלפי המנוחה. הכוונה לתופעה החברתית המדאיגה של רצח נשים בידי בני זוגן. הסתכלות על המאוזכרים בפסק דין זה, שכמעט כולם נסובים על מקרי רצח (או ניסיונות רצח) של נשים בידי בני זוגן – רובם ככולם בבתיהן, מקום שאמור להיות – ממחישה כשלעצמה את היקפה וחומרתה של תופעה זו. תופעה נפסדת זו, החוצה מגזרים וקבוצות חברתיות, גבתה את חייהן של 48 קורבנות בתקופה שבין שנת 2016 לשנת 2020, מתוכן 13 נשים בשנת 2020 (ראו: ג'רי אלמו קפיטל ריכוז נתונים על אלימות במשפחה בדגש על אלימות כלפי נשים 8-7 (הכנסת, מרכז המחקר והמידע, 2021)). מקרים אלו של רצח נשים בידי בני זוגן הם מקרי הקצה של תופעה רחבה יותר של אלימות נגד נשים, שהחמירה עוד מאז פרוץ מגפת הקורונה – החמרה שבאה לידי ביטוי בעלייה של מאות אחוזים במספר הפניות למוקד המידע והסיוע של משרד הרווחה, ושל עשרות אחוזים במספר הפניות למרכזי טיפול ולמשטרה (שם, בעמ' 16-19). כפי שכתב לא מכבר חברי השופט ע' גרוסקופף: 'השנים חולפות, נדמה לנו שאנו צועדים קדימה לעבר עולם מתקדם ושוויוני יותר, ואולם, לדאבון הלב, בתחום האלימות נגד נשים מצד בני זוגן וקרוביהן עולם כעוולתו נוהג' (ע"פ 3011/17 פרץ נ' מדינת ישראל, פס' 14 (31.1.2019)".

וראו גם את שנקבע ב-ע"פ 1188/23 אלעמורי נ' מדינת ישראל (16.7.2023):

" בגין עבירות אלימות במשפחה היא מחמירה… לא בענישה בלבד נמגר תופעות קשות אלו, אולם אין בכך כדי לגרוע מן החובה המוטלת על זה להנהיג מדיניות ענישה נחרצת המבטאת באופן הולם את מחויבות החברה להגן על נשים הזקוקות לכך ואשר נשקפת להן סכנה דווקא מצד הקרובים להן. כאשר בעבירת רצח בכוונה עסקינן – את הנורא מכל לא ניתן עוד למנוע. בכל זאת, עלינו להדהד מסר עונשי בלתי מתפשר שלפיו במקרים מסוג זה העונש הצפוי לרוצח אינו רחוק מעונש של מאסר עולם, אם לא עונש של מאסר עולם – העונש המרבי על פי דין."

בענייננו, מידת הפגיעה של הנאשם בערכים המוגנים חמורה מאד, על שום שקיפד חיי המנוחה, אשר הייתה עד אז זוגתו ושותפתו לחיים בדמי ימיה, בתוך ביתה, שהפך באחת ממבצרה למלכודת מוות שלתוכה הפילה הנאשם, אשר באמצעות שתי סכינים שלהביהן ארוכים, דקר אותה דקירות רבות, במקומות רבים בגופה, וכשמלבד הפגיעה החמורה והבלתי הפיכה של מעשי הנאשם במנוחה, פגעה תוצאתם הטראגית קשות , פצעה את נפשם, גרמה לטלטלה ולשבר גדולים בחייהם, הותירה בקרבם חלל גדול ופגעה בתחושת הבטחון והאמון שלהם בעולם הסובב אותם.

נסיבות ביצוע העבירה

כאמור, הנאשם הורשע ברצח בכוונה של זוגתו לחיים – אישה שחייה קופחו בטרם עת, בהיותה בת 56 שנים בלבד, אם לילדים וסבתא , באופן אכזרי וברוטאלי. הרקע לביצוע המעשה אינו ברור לגמרי; איננו מודעים לצפונות לבו ולמניעיו של הנאשם עובר לרצח המנוחה על ידו, ואף אם לא קדם למעשה הרצח תכנון מדוקדק ואף אם הרצח לא תוכנן זמן רב מראש ע"י הנאשם, הרי שלאחר שהמנוחה והוא חזרו מהמרכול, בלב הנאשם ההחלטה להמית את המנוחה, ולשם כך הוא נטל שתי סכינים שהיו בבית בעת ששהה בו יחד עם המנוחה, ולא "הסתפק" בסכין אחת, כשאחת מהן גדולה ואורך להבה הוא 20 ס"מ, דקר את המנוחה באמצעותן מספר רב של פעמים, לרבות בפלג גופה העליון וסמוך לאיברים חיוניים וגרם בכוונה למותה מפצעיה כעבור שעות ספורות. ריבוי הדקירות את המנוחה מעיד על עוצמת כוונתו ועל נחישותו , ואף מבטא במידה מסוימת את האכזריות שהיתה במעשיו כלפי המנוחה. גם העובדה כי לאחר פגיעתו ה במנוחה עזב הנאשם את הבית באמצעות רכב, כשהוא מותיר את המנוחה מתבוססת בדמה, לא הזעיק עזרה ולא הסגיר עצמו למשטרה, כי אם נעצר על ידי שוטרים, מהווה נסיבה לחומרה ומעידה אף היא על עוצמת כוונתו להמיתה.

נוספת בענייננו נעוצה בכך שהמנוחה, קורבן העבירה, הייתה בת זוגו של הנאשם ושותפתו לחיים, אשר שמה בו וחלקה עמו מגורים משותפים. הנאשם ניצל את האמון שנתנה בו המנוחה ואת יחסי הקרבה ביניהם ורצח אותה בדם קר ובברוטאליות בביתה שלה, שמעצם טיבו אמור היה לשמש כמרחב ביותר עבורה.

יוער, כי הגם שיש צדק בדבריהם של באי כוח הנאשם, ואין ביטוי לטענת המאשימה לאובססיביות הנאשם ולאלימות נפשית מצדו כלפי המנוחה, לא ניתן להתעלם מכך שלאורך שנות ר הזוגי בין הנאשם והמנוחה היו תקופות מתוחות, והנאשם נהג לעיתים להתקשר למנוחה מספר רב של פעמים ביום ואף להגיע למקום עבודתה. גם ביום האירוע סירב הנאשם לבקשת המנוחה והתנגד לצאת מביתם המשותף בשל טקס "הפרשת החלה" שתכננה המנוחה בימים האחרונים לחייה והיה מיועד לנשים בלבד.

הנאשם נטל את חיי המנוחה, על כל הכרוך בכך, וגדע אותם באבחה חדה, כשנראה כי היא הייתה בתקופה טובה ויציבה במישורים רבים בחייה. במעשיו אף נטל הנאשם את המנוחה מחייהם של ילדיה, ויתר אוהביה, ובפתאומיות שבה ניחתה עליהם מכה קשה וכאובה זו, כרעם עז ביום בהיר, גזר עליהם הנאשם אובדן עצום ורב, יצר חלל עמוק וגרם בכך לטלטלה עזה ולשבר בחייהם, והנזקים שנגרמו להם בעקבות רצח המנוחה בתחומי חייהם השונים תוארו בהרחבה בתסקיר נפגעי העבירה.

המנוחה מתקשים עדיין להכיל את האובדן המטלטל ולהתמודד עם נסיבות מותה.

הנוהגת

מאז נכנס תיקון 137 לחוק העונשין לתוקף הצטברה כבר פסיקה של העליון ובה קווים מנחים לענישה בעבירת הרצח בכוונה, ויש להניח כי עם הזמן תמשיך הפסיקה להתפתח ולהתעצב.

בליבת המחלוקת בין הצדדים ניצבת השאלה האם נסיבות המקרה שלפנינו מצדיקות הטלת עונש של מאסר עולם על הנאשם עקב הקירבה לנסיבות המפורטות בסעיף 301א לחוק העונשין, אם לאו.

בטיעוניהם הפנו אותנו הצדדים של העליון בעיקר, מרביתם הוזכרו ע"י שניהם, כאשר כל אחד מהם בדרכו ביקש כי נקיש מהם לענייננו.

· ע"פ 3223/21 מדינת ישראל נ' שפק (2.3.2022) בו נדונו ערעורים הדדיים של המדינה (על קולת העונש) ושל המערער (על ). הערעורים כוונו כנגד עונש בלבד. המשיב הורשע עפ"י הודאתו בעבירת רצח בכוונה. המשיב והמנוחה היו בני זוג נשואים והורים לילדים משותפים, שפניהם לגירושין, וחודשים מספר לפני הרצח עזבה המנוחה את ביתה המשותף עם המשיב. המשיב הגיע לדירת המנוחה ורצח אותה באמצעות 15 דקירות סכין שאורך להבה הוא 19 ס"מ בפלג גופה העליון. המחוזי קבע מתחם ענישה שנע בין 27 שנות מאסר לבין מאסר עולם, וגזר על המשיב עונש מאסר בן 28.5 שנים, ולאחר שהפעיל עונש מאסר מותנה בן 6 חודשים (בגין הרשעתו בעבירות של ואיומים כלפי המנוחה) במצטבר לעונש שהוטל עליו בגין עבירת הרצח, השית עליו 29 שנות מאסר וענישה נלווית, לרבות פיצוי לנפגעי העבירה בסכום המקסימלי הקבוע בחוק. כפי שצוין לעיל, העליון דחה עמדת המדינה לפיה "נקודת המוצא" בגזירת עונשו של מי שהורשע ברצח בכוונה היא מאסר עולם ממנה ניתן לסטות במקרים חריגים בלבד, וקבע שמדובר בעונש מרבי והטלתו נתונה של . לאחר שעמד על נסיבות המקרה קבע בית המשפט העליון, כי אף שהמשיב הודה במעשיו והביע חרטה, הרי שמעשהו של המשיב – אשר רצח את מי שהייתה אשתו ואם ילדיו באכזריות באמצעות חמש-עשרה דקירות סכין, על רקע רצונה להתגרש ממנו, ולאור התנהגותו האלימה והאובססיבית כלפיה – מצדיק הטלת עונש של מאסר עולם, גם במתחם שבין 27 שנות מאסר למאסר עולם. עם זאת, נוכח אירוע מוחי קשה שעבר המערער כשבוע לאחר מתן , הופחת עונשו ל-27 שנות מאסר תוך הפעלת עונש המאסר המותנה בחופף.

מקרה זה דומה במידה מסוימת בנסיבותיו לענייננו בהינתן העובדה שמדובר ברצח של אישה בידי בן זוגה, בביתה, באמצעות דקירות סכין רבות; ואולם במקרה זה דובר בדקירות רבות יותר מבענייננו, הרצח בוצע על רקע אי רצונו של המשיב להתגרש, שבועיים לפני המועד המתוכנן לסידור הגט ולאחר שניסה משך זמן מה לשכנע את המנוחה לשוב לחיות עמו. בנוסף, במקרה זה קדמה לרצח המנוחה בידי המשיב הרשעתו בעבירות של ואיומים כלפיה (כשמונה חודשים טרם הרצח), שבגינן היה תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה. הבדל נוסף בין שני המקרים נעוץ בכך שבמקרה זה עבר המשיב אירוע מוחי לאחר מתן , ובמקרה שלפנינו עבר הנאשם אירוע מוחי בתקופה שקדמה לרצח ונזקק לשיקום עקב הפרעות שפתיות וקוגנטיביות.

· ע"פ 1213/21 וואסה נ' מדינת ישראל (11.8.2022) בו נדונו ערעורים הדדיים של המערער (על הכרעת הדין ועל ) ושל המדינה (על קולת העונש). המערער הורשע ברצח "בסיסי" בכוונה של רעייתו. הרקע לאירוע היה ויכוח מילולי שנתגלע בין המערער, ששירת כשוטר במשטרת ישראל ובין רעייתו המנוחה בעת ששהו בביתם. המערער היה נסער מהוויכוח ויצא מהבית על מנת להירגע ובשלב מסוים שב אל הבית בו שהו אותה עת המנוחה, בתם התינוקת ושני ילדי המנוחה . מאוחר יותר, בעוד הילדים במיטותיהם התפתח פעם נוספת ויכוח בין המערער למנוחה במהלכו היכה המערער את המנוחה בפניה ואף נטל מכסה מחבת והיכה באמצעותו את המנוחה בגבה. בהמשך, בעט ברגלה והיא נפלה והחלה לדמם. המנוחה קמה והתיישבה על כיסא בעוד הויכוח המילולי בינה לבין המערער ממשיך, עד שבשלב מסוים ניגש המערער לחדר השינה, הוציא מהארון את אקדח השירות שלו, שב לסלון הבית בו ישבה המנוחה, דרך את האקדח, כיוונו לעבר המנוחה וירה יריה אחת לעבר פניה ובכך . מתחם העונש ההולם שנקבע ע"י המחוזי נע בין 26 שנות מאסר למאסר עולם, ועונשו של המערער הועמד על 29 שנות מאסר לצד ענישה נלווית. העליון דחה את ערעור המערער על שני ראשיו וקיבל את ערעור המדינה, כך שחלף עונש המאסר שהוטל עליו, גזר את דינו לעונש של מאסר עולם והותיר את יתר רכיבי העונש על כנם.

העליון קבע אמנם, כי מתחם העונש שנקבע לא היה שגוי, אך נסיבות העניין מצדיקות מאסר עולם. ר זה נקבע, כי המחוקק קבע שקיימים מקרים אשר אינם באים בגדר עבירת הרצח , אך חומרתם מצדיקה עונש של מאסר עולם ומקרה זה נמנה עמם נוכח של הנסיבות הבאות: אלימות קשה כנגד בת זוג שהלכה והסלימה, אף שהיו למערער הזדמנויות רבות לחדול ממעשיו האלימים; העובדה שהמערער היה שוטר שעשה שימוש באקדח השירות; ונסיבות האירוע שהיו "כפסע" מהנסיבה המחמירה הראשונה בסעיף 301א(א) לחוק העונשין של גיבוש החלטה להמית. עוד נקבע, כי בהטלת עונש מאסר עולם גלום מסר בעל חשיבות יתרה לפיו עבירת הרצח הייתה ונותרה החמורה שבספר החוקים ועקרון קדושת החיים "נישא מעל יתר השיקולים והאינטרסים".

נסיבות מקרה זה באשר נמנו ע"י בית המשפט העליון כמפורט לעיל חמורות במידה מסוימת מאלו שלפנינו, אף שלמרבה הצער בשני המקרים תוצאתם זהה וטראגית.

· ע"פ 7645/23 יחיה נ' מדינת ישראל (25.8.2024) בו נדון עניינו של מערער שהורשע עפ"י הודאתו בעבירה של רצח "בסיסי" בכוונה. המנוח היה כבן 17 שהיה מסוכסך עם קטין אחר בן גילו. משפחת הקטין האחר ביקשה מהמערער להתערב בסכסוך האמור, והלה דקר את המנוח, במהלך עימות שהתפתח ביניהם, באמצעות סכין, 5 דקירות, לרבות בבית החזה, וגרם בכך למותו. מתחם העונש ההולם שנקבע ע"י המחוזי נע בין 27 שנות מאסר למאסר עולם, ועונשו של המערער הועמד על 30 שנות מאסר לצד ענישה נלווית. העליון דחה את הערעור, תוך שקבע כי לא נפלה שגגה בקביעת מתחם העונש, ואף לא באופן בו נקבע עונשו של המערער בתוך המתחם בשים לב, בין השאר, המכביד של המערער.

במקרה שלפנינו מדובר מחד ברצח של אישה בידי בן זוגה, שבוצע בביתה, על החומרה הרבה שנלווית לכך, לעומת מקרה זה שבו בוצע הרצח כלפי כשהמערער כבן 40 ומבוגר ממנו משמעותית ולחובתו מכביד הכולל הרשעות בעבירות אלימות, בשונה מן הנאשם שלפנינו.

· ע"פ 1188/23 אלעמורי נ' מדינת ישראל (16.7.2023) בו נדון עניינו של מערער שהורשע עפ"י הודאתו בעבירת רצח "בסיסי" בכוונה. המנוחה היתה אחותו של המערער, אשר לא קיבל את אורחות חייה. ביום הרצח בעת שהמנוחה שהתה בבית המשפחה, הגיע המערער אל המקום ובמהלך חילופי דברים בינו ובין המנוחה, הוא חנק אותה בצווארה בשתי ידיו, כשהיא מנסה למנוע ממנו לבצע את זממו, וגם לאחר שאחר נכנס לחדר ו