ההחלטה
- טיפול אישי על ידי צוות מקצועי
- הטיפול יושלם תוך 5 ימי עסקים. אם הבקשה לא תאושר, התשלום יוחזר במלואו.
פסקי דין רכישה ו או הסרה יכולים להתעכב או לא להיות מאושרים כלל על ידי מערכת האתר - והתשלום יוחזר במלואו כמובן תוך 7 ימי עסקים מרגע החלטת ההנהלה וייתכן כי יותר. הסרת פסק דין הינו פסק הדין בלבד ולא כולל שום דבר נוסף כמו כתבה, סקירת משרד וכד'.
בשם המערער – עו"ד אברהם רוטשילד
בשם המשיב – עו"ד דורון ירושלמי
השופט רועי פוליאק
ערעור על של בית הדין האזורי תל אביב (השופטת אירית הרמל מר בועז קמר; ב"ל 18096-09-14), בגדרו דחה האזורי את תביעת המערער, עת קבע כי לאומי (להלן – המשיב) יישם כראוי את של בהליך קודם.
בתום הדיון בערעור הגיעו הצדדים, בהמלצת בית הדין, לכלל הסכמה דיונית לפיה המערער לא יעמוד על ערעורו בכפוף לסוגיה ממוקדת של מתכונת חישוב הפרשי , אשר תוצג בהמשך הדברים.
ההליך בפנינו הוא ההליך השישי בין הצדדים (שלושה הליכים בבית הדין האזורי בגדרם ניתנו ארבעה ושלושה הליכי ערעור). בפסק דיננו להלן נציג, בתמצית, את המחלוקת והרקע למחלוקת, תוך התמקדות בסוגיה היחידה העומדת לפתחנו מבלי שנידרש למכלול המחלוקות ששררו בין הצדדים ומצאו פתרונן במרוצת השנים.
רקע והליכים קודמים
1. המערער, יליד שנת 1951, נפגע ביום 28.6.1971 שהוכרה כפגיעה בעבודה ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 37%. בעקבות בקשת המערער, קצבתו ה, מיום 1.3.1973 ועד להגיעו לגיל 65, על בסיס חודשית בסכום של 208.15 לירות (להלן – הקצבה המקורית).
2. ביום 15.5.2001, כשלושים שנים לאחר הפגיעה, נקבע כי מצבו של המערער הוחמר ו הועלו ב – 31% והועמדו על 68% בתוקף מיום 6.11.2000. עם זאת, מלכתחילה סרב המשיב לשלם למערער מוגדלת לנוכח , אך בהליך המשפטי הראשון (ב"ל 469/01; להלן – התביעה הראשונה) חזר בו מסירובו והכיר בזכות המערער מוגדלת והחל לשלם לו "גמלת החמרה" בשיעור 31%.
3. במרוצת השנים התגלעו חילוקי דעות נוספים בין , אשר הועברו לפתחם של . חילוקי הדעות התמקדו בשתי סוגיות. האחת, השלכות על עצם זכותו של המערער לקבלת מוגדלת והיחס בין הקצבה המוגדלת לבין הליך ההיוון שבוצע עשרות שנים קודם לכן. השניה, טענת המערער לפיה יש להגדיל בדיעבד את "השכר הקובע" לחישוב ות ומתכונת חישוב ההפרשים לנוכח ההיוון.
4. בעקבות חילוקי הדעות התנהלו מספר הליכים משפטיים בין במסגרתם נבחנו סוגיות משפטיות מורכבות ובהן סוגית ההתיישנות, מתכונת "תרגום" שכרו של המערער כפועל צעיר ששכרו שולם בערכי נטו לערכי ברוטו ושאלת "נטרול" מרכיב הריבית בחישובים השונים הנערכים למעלה משלושים שנים לאחר ביצוע על בסיס החישוב המקורי השגוי. סוגיות אלה שוב אינן עומדות לפתחנו והן לובנו בהרחבה בהליכים קודמים (עב"ל 197/09 בו התקבל באופן חלקי ערעור המערער על קביעות בית הדין האזורי בתיק ב"ל 3411/07 (להלן – התביעה השניה) ונפסק כי יש להעלות את סכום המקורית שעמד על 208.15 ל"י לסכום מוגדל של 270.04 ל"י; שני בתביעה השניה בעקבות הערעור, לאחריו בוצע בדיעבד של התוספת המקורית בעקבות הגדלת הקצבה).
5. לאחר שהמשיב הגיש ערעור על השני בתיק ב"ל 3411/07, קיבלו הצדדים את הצעת בית הדין הארצי להסדר מוסכם, אשר נחזה להיות הסדר המסיים את כל המחלוקת בין . להסדר המוסכם ניתן תוקף של (עב"ל 44005-11-12 לאומי – סעדיה (9.9.2013)) ונקבע בו כך:
"1. משהוברר שבסיס ששולמה איננו הבסיס הנכון אלא הקצבה צריכה להיות מחושבת על פי בסיס מוגדל של 270.04 לירות נכון ליום 1.3.73; ומשאין אפשרות רטרואקטיבי של אלא הקצבה על פי טיבה צריכה להשתלם מדי חודש, אזי לגבי [הת]קופה עד היום מגיעים למערער הפרשי קצבה נוכח שינוי בסיס חישוב הקצבה והגדלתו. לעניין זה, אין להתערב של בית הדין קמא.
2. לגבי , אזי ה-37% ו עד גיל 65 – יישארו על כנם. כיוון שהמערער זכאי להפרשי כאמור לעיל בגין ה-37%, אזי אין מקום להוון היוון רטרואקטיבי מ-73 ועד היום, משתשולם קצבה מלאה לאור האמור לעיל.
3. באשר לעתיד, שמענו מפי המערער שכנגד ובאי כוחו, כי הם מבקשים שלא את ההפרש המגיע בגין 37% בשל הגדלת בסיס חישוב , ולפיכך התוספת המגיעה בגין זאת, תצורף לקצבתו החודשית המשולמת לו בגין 31 שנקבעו לו לאחר הליך ההחמרה.
4. למען הסר ספק, הבסיס לחישוב ותיו של המערער, הן בגין ה-31% והן בגין ה-37%, צריך להיעשות על פי בסיס החישוב המוגדל" [ההדגשות הוספו – ר.פ].
(להלן – בערעור השני).
6. סיכום ביניים מההסדר המוסכם וממתכונת ביצועו לפי הקביעות מושא הערעור שבפנינו מלמד על אלה:
א. כפועל יוצא מהעלאת בסיס המקורי ב – 61.89 ל"י (מ – 208.15 ל"י ל – 270.04 ל"י), זכאי המערער לקבל קצבה משלימה בגין המקורי (37%) המחושבת לפי הסכום המוגדל (61.89 ל"י) בלבד – מאחר שבגין המקורית בוצע – בתוספת ממועד (1.3.1973). בגין העבר שולם בפועל בעקבות השני בערעור סכום של 152,744 ₪, והחל מיום 1.11.2013 ועד ליום 22.7.2016, בו הסתיימה תקופת עם הגיעו של המערער לגיל 65, שולמה למערער משלימה כאמור. הנה כי כן, בגין שיעור הנכות של המערער טרם ההחמרה, שולמה בחלקה כבר בשנת 1973 (לפי בסיס הקצבה המקורי) באמצעות היוונה ויתרתה שולמה באופן שוטף כקצבה משלימה (וכהפרשים של הקצבה המשלימה).
ב. כמו כן למערער זכאות בשיעור 31% משכר הבסיס המוגדל ("גמלת ההחמרה" ככינוייה בחלק , וכפי שתכונה בפסק דיננו להלן).
7. אולם, ההסדר בערעור השני אך העמיק את המחלוקות בין . בהתאם לתחשיבי המשיב חב המערער למשיב תשלומים עקב הביטול בדיעבד של תוספת ותשלומה כהפרשי קצבה. המערער הגיש, לפיכך, תביעה נוספת לבית הדין האזורי. בהתאם לטענות המערער ולתחשיביו יושם פסק הדין בערעור השני באופן שגוי תוך קיפוחו. טענתו העיקרית של המערער היתה, כי לפי הסכמה דיונית שקדמה לפסק הדין בערעור השני, היה המערער זכאי לקצבה בשיעור 68% החל מיום 1.10.2011. ואולם, למרות שעל הזכאות כאמור לא הגיש המשיב ערעור, מתכונת יישומו של פסק הדין השני על ידי המשיב גרמה לאבדן הזכות.
8. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער, לאחר שקבע כי המשיב פעל בהתאם , וחייב את המערער בהוצאות ההליך.
הליך הערעור וההסדר הדיוני
9. המערער הגיש ערעור על דחיית תביעתו וחזר על טענותיו. בתום הדיון בערעור הצענו למערער לשקול האם הוא עומד על הערעור בכפוף לבחינה משותפת של של ההיבטים החישוביים של יישום .
10.ואכן, השכילו להגיע לכדי הסכמה בכלל המחלוקות ביניהם, בכפוף לסוגיה חישובית אחת. בהודעה משותפת שהגישו בעלי הדין, הוגדרה המחלוקת בדרך הבאה:
1. … נקודת המחלוקת שנותרה ביניהם [בין הצדדים – ר.פ] היא בנוגע לחישוב הפרשי קצבת ההחמרה בשיעור 31%, בהתאם בתיק עב"ל 4405-11-12 [ בערעור השני – ר.פ] …
2. המערער טוען שעל פי של כב' בית הדין הארצי … קצבת ההחמרה בשיעור 31% צריכה להיות מחושבת לפי בסיס מוגדל של 270 לירות (נכון ליום 01.03.1973), וכפועל יוצא מזה הוא זכאי להפרשי .
3. המשיב טוען שעבור תקופת ההחמרה שהיא מ – 06.11.2000 ואילך, קצבת ההחמרה בשיעור 31% שולמה למערער לפי הבסיס המוגדל של 0.23 ₪, ולכן המערער לא זכאי להפרשי נוספים בסך 61.89 לירות".
11.הנה כי כן, הצדדים שוב אינם חלוקים בסוגיות כלשהן שעניינן המקורית עקב הפגיעה בעבודה (37%), בסיסה ומתכונת תשלומי ההפרשים בעקבות הגדלת בסיס הקצבה. המחלוקת שנותרה לדיון היא, האם חישוב גמלת ההחמרה (31%) מתבצע על בסיס השכר לפיו חושבו ות המשיב מלכתחילה כטענת המערער, כך שלמערער זכאות לקבלת הפרשים, או על בסיס השכר המוגדל בעקבות ההליכים המשפטיים הרבים בין הצדדים כטענת המשיב. ההסכמה בין הצדדים, כמתחייב בערעור השני, היא כי בסיס המקורית צריך לעמוד על סכום הקצבה המוגדל של 270.04 ל"י (ולא על 208.15 ל"י), אך טענת המשיב היא כי אכן כך שולמה גמלת ההחמרה בפועל עת חושבה "לפי הבסיס המוגדל של 0.23 ₪".
דיון והכרעה
12.לאחר שבחנו את טענות הצדדים בכתב ובעל פה, לרבות בהשלמות הטיעון ובחישובים שהוגשו בעקבות ההסכמה הדיונית ביניהם, וחזרנו ובחנו את שניתנו בהליכים השונים, הגענו לכלל מסקנה לפיה דין טענות המערער להידחות ודין טענות המשיב להתקבל, בכפוף להבהרה שבפסק דיננו.
13.דומה שהקושי ליישב בין טענות הצדדים נעוץ בבסיס שונה לחישוב הזכויות ובמידע חסר. בערעור השני, אשר המחלוקת העיקרית בו סבה על השלכות הגדלת בסיס החישוב המקורי על הנכות המקורית, נקבע נתון של סכום נכון למועד (270.04 ל"י). בענייננו, הנתון הרלוונטי לחישוב גמלת ההחמרה צריך להיות השכר הקובע במועד הפגיעה. אכן, סכום נכון למועד ההיוון נגזר מהשכר הקובע במועד הפגיעה, כך שעל פני הדברים המחלוקת החישובית מיותרת, אך חלוף הזמן, למעלה מ – 45 שנים שחלפו מעת החישוב לראשונה של סכום הקצבה המקורית, התארכות ההליכים, המידע החסר והסותר שנמסר במהלכם והטענות החלקיות שהועלו בפנינו על ידי המשיב, מקשים על בחינת הנתונים לאשורם ואין במידע שנמסר לנו הסבר מפורט מטעם מי מהצדדים כיצד נקבעו שני הנתונים הרלוונטיים (הקצבה המקורית בסך 208.15 לירות והקצבה המוגדלת בסך 270.04 לירות) למועד ההיוון.
14.עם זאת, ממסמך המצורף למוצג 3 למוצגי המערער, הכולל של אקטואר המשיב, ד"ר מיכאל טטיס (להלן – האקטואר), לה מצורף מסמך את דמי הפגיעה ליום בתקופה הרלוונטית, ניתן להסיק כי השכר הקובע חושב (ככל הנראה בטעות)לפי סכום של 18.75 לירות ליום עובר לתאונה, הגם שסכום זה מופיע במסמך בטור המפרט את דמי הפגיעה שיש לשלם ליום (המהווים, כידוע, 75% מהשכר הקובע). הכפלת הסכום של 18.75 לירות ב – 30 ימי עבודה וב – 37% נכות מביא לתוצאה של 208.15 לירות (ההסבר דלעיל אף מופיע בכתב יד, ללא מידע על זהות הכותב – עורך המסמך או בעל הדין שכנגד שהגישו – בשולי המסמך).
דמי פגיעה בסכום של 18.75 לירות ליום, נגזרים משכר יומי של 25 לירות ליום השווה לשכר של 750 לירות בחודש. ואכן, כעולה מפסק הדין בתביעה השניה, חישוב גמלת ההחמרה התבצע משכר רבע שנתי בסך 2,250 ל"י, השווה לשכר חודשי של 750 לירות, המהווה את השכר הממוצע בהתאם לתקנה 41(ג) לתקנות הלאומי (קביעת לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן – תקנות הנכות), החלה בעניינו של המערער בהתחשב בגילו במועד התאונה.
יצוין, כי בהליך הראשון של התביעה השניה הוגשו מטעם המשיב שנתוניהן סותרים. לפי אחת התעודות שכרו החודשי של המערער במונחי ברוטו עמד על 689.17 ל"י ואילו לפי תעודה אחרת עמד השכר על 762.39 ל"י. עם זאת, המשיב טען כבר במועד הראשון להעלאת טענות המערער על בסיס שכר שגוי בשנת 2005, כי השכר הקובע חושב בהתאם לתקנות הנכות לפי שכר רבעוני של 2,250 לירות. בית הדין האזורי קבע בתביעה השניה, כי "שכר הברוטו אשר על בסיסו זכאי התובע לגמלת נכות הי&#
- מדור פסקי דין והחלטות באדיבות מיקיפדיה - האנציקלופדיה הפתוחה.
