ההחלטה
- טיפול אישי על ידי צוות מקצועי
- הטיפול יושלם תוך 5 ימי עסקים. אם הבקשה לא תאושר, התשלום יוחזר במלואו.
1. בהתאם להוראות סעיף 182 לחוק הפלילי [], התשמ"ב-1982, אני מודיעה כי לאחר ששמעתי את ראיות וטענות הצדדים, מצאתי כי יש לזכות את הנאשם, כמפורט להלן.
השתלשלות ההליך
2. כנגד הנאשם נרשם דוח חניה בגין חניה על מדרכה ברחוב סלוודור ליד מס' 1 בתל אביב-יפו, עבירה על פי סעיף 6(ד)(2א) לתל אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד-1983 (להלן: "הדוח" ו"חוק העזר" בהתאמה).
3. הנאשם ביקש להישפט, וביום 3.6.2024 התקיים דיון הקראה בפני כב' השו' פרוסט-פרנקל, בו כפר הנאשם באשמה.
4. ביום 26.12.2024 התקיים דיון הוכחות בפניי.
5. מטעם המאשימה, העידה הפקחית אשר רשמה את הדוח, שסיפרה כי הדוח נרשם בגין חניה על מדרכה לרכב שאינו נושא תג נכה (הדוח והתמונות שצורפו לו סומנו ת/1). כמו כן, ציינה הפקחית כי שפת המדרכה צבועה אדום-לבן (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 26.12.2024, שו' 21-24).
6. עוד סיפרה בעדותה, במענה לשאלות הנאשם, כי מקום העבירה הינו סלוודור מול 1, כלומר במקביל לכתובת (עמ' 4, שו' 4-5). לשאלת הנאשם, השיבה כי יכול להיות שמדובר היה ברח' סלוודור מס' 2, כלומר מול מס' 1 (עמ' 4, שו' 14-15).
7. הנאשם העיד כי לטעמו השטח בו החנה את רכבו אינו מדרכה, שכן גם לאחר חניית רכבים במקום, נותר מרווח בין הרכב החונה לבין הכביש, ומרווח זה הוא אשר מהווה מדרכה, והוא מרווח מספיק כדי שהולכי רגל יוכלו לעבור במקום (עמ' 6, שו' 5-7).
8. בנוסף, טען כי מותר לחנות במקום. וס טענתו, הסביר כי באותו שטח יש מקום לשני רכבים, ועל גבי האבנים המשתלבות ישנו קו מקווקוו אשר לשיטתו נועד בפועל להפריד בין שתי חניות מסומנות, כפי שניתן לראות בתמונות שצורפו ל-נ/3 (ור' עדותו בעמ' 6, שו' 8-9).
9. עוד, הציג הנאשם מקבץ של 97 תמונות שצילם במשך כחצי שנה (נ/3), בהן מתועדות מכוניות שונות החונות באותו המקום בו נרשם לו הדוח, אך דוח אינו מצוי על השמשה שלהן (עמ' 3, שו' 9-13). לדבריו, מאחר שלא מתבצעת במקום, סבר כי מדובר בחניה לגיטימית (עמ' 6, שו' 18-19).
10. לחילופין טען הנאשם, כי מדובר בררנית, שכן לרכבים המתועדים בנ/3 לא נרשמו דוחות, ואילו לו נרשם דוח. עוד הוסיף, כי בחלק מהפעמים בהן תיעד את המכוניות, ראה במקום פקח חולף (עמ' 6, שו' 10-12, סומן נ/4, עמ' 6, שו' 27).
11. בחקירתו הנגדית העיד הנאשם, כי אכן המשטח עליו חנה גבוה יותר לעומת הכביש, אך ייתכן שאבן השפה שקעה עם השנים, שכן אין בעיה לעלות עם הרכב (עמ' 7, שו' 2-4).
12. לשם הבנת המיקום השנוי במחלוקת, אצרף שרטוט של המקום, כאשר השטח השנוי במחלוקת מסומן באדום מקוקו:
טענות הצדדים
13. הנאשם טען כי חנה על גבי משטח שלא מהווה מדרכה, אלא צמוד למדרכה בשטח המותר לחניה, וכי יש במקום בו חנה סימון המתיר חניה של שני רכבים. כן טען כי גם אם אכן ישנו איסור חניה במקום, הדוח ניתן לו תוך בררנית ובניגוד למדיניות הפקחים שלא לאכוף במקום. לבסוף טען כי הכתובת המופיעה בדוח איננה הכתובת הנכונה.
14. המאשימה טענה כי המקום בו חנה הנאשם הינו מדרכה, שאסורה לחניית רכבו של הנאשם, ללא צורך בכל תמרור או הבהרה נוספת. כמו כן טענה, כי לא ניתן ללמוד מתמונות של רכבים שלא מוצמד להם דוח כי בפועל הם לא , שכן ייתכן כי נאכפו בניידת אכיפה; או לחלופין, שהתיעוד בתמונות שצילם הנאשם נעשה לפני שעבר פקח במקום, כך שבפועל כן הייתה אכיפה; או כי מדובר ברכבים הנושאים תג נכה, ומסיבה זו לא הייתה אכיפה. לבסוף טענה, כי אי הדיוק בציון הכתובת איננו עילה לביטול הדוח.
דיון והכרעה
מדרכה
15. הוגש בגין עבירה על סעיף 6(ד)(2א) לחוק העזר, הקובע:
"לא יעמיד אדם ולא יחנה רכב ולא ירשה למי שפועל מטעמו להעמיד או להחנות רכב באחד המקומות המנויים להלן, אלא לשם מניעת תאונה או לשם מילוי אחר הוראה מהוראות זה או אחר תקנות התעבורה או אם סומן בתמרור אחרת-
…
על מדרכה, למעט במקום שהוסדר להעמדת רכב וחנייתו לפי ".
16. סעיף 6(ד)(2א) יונק מתוך סעיף 72(א) לתקנות התעבורה התשכ"א-1971, שנוקט לשון דומה.
17. קובע בסעיף 1 כי "מדרכה" תפורש כהגדרתה בתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, שם היא מוגדרת בתקנה 1:
"חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש, המצוי בצד הכביש, ומיועד להולכי רגל בין אם נמצא במפלס אחד עם הכביש ובין אם לאו."
18. כמו כן, "דרך" מוגדרת בפקודת התעבורה []:
"לרבות כל מסילה, דרך, רחוב, סמטה, ככר, מעבר, גשר או מקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בהם."
19. בנוסף, "מדרכה" מוגדרת בסעיף 1 לפקודת העיריות []:
"חלק מרחוב המיועד למעבר הולכי רגל, לרבות אבני שפה, קיר משען, מדרגות וקירות תומכים."
20. מתוך הגדרות אלה, הפסיקה קבעה כי לצורך קביעה האם מקום הוא מדרכה, עליו לעמוד במבחן כפול: מבחן המיקום, לפיו המקום הוא "חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש המצוי בצד הכביש" ומבחן הייעוד, לפיו המקום "מיועד להולכי רגל" (ע"פ (מקומיים י-ם) 17161-04-13 יורם ניצן נ' עירית ירושלים (נבו 30.6.2013);עפמ"ק 20532-09-23 קבקוב נ' מדינת ישראל (16.10.2023)).
21. אשר למבחן המיקום, מדובר במשטח מרוצף ומוגבה מהכביש, שמהווה על פניו דרך. המחלוקת בין הצדדים, נובעת מטענת הנאשם, לפיה לא ניתן לקבוע שהרכב חנה בדרך שהיא בצד הכביש, כפי שמגדירה התקנה מדרכה, וזאת מאחר שקיים מעבר להולכי רגל שנותר בין רכבו לבין הכביש ברחוב סלוודור (ור' בשרטוט לעיל). לא אוכל לקבל טענה זו. המשטח שעליו עלה רכבו של הנאשם לצורך החניה מחובר מבחינת הגובה והריצוף שלו לחלק שמצוי מיד לצד לכביש, ומובחן באמצעות אותן הגבהה וריצוף מהכביש הסלול שליד. נוכח החיבור האמור בגובה ובריצוף בין המשטח שבמחלוקת לבין המשטח שאין חולק כי הוא מדרכה, לטעמי יש להתייחס למשטח זה כמקשה אחת; ולא ניתן לייצר הפרדה רעיונית בין חלקיו של משטח יחיד, לנוחיות הטיעון של הנאשם.
22. אשר למבחן הייעוד, מצאתי כי רכבו של הנאשם חונה במקום המיועד להולכי רגל כדרישת החוק. בפרט אציין, כי המשטח המדובר מצוי בשכונת מגורים, והוא פתוח לציבור ובין היתר לבאים למרכז המסחרי (עדות הפקחית, עמ' 3 בשו' 24, עמ' 5 בשו' 1-2). כפי שקבעתי לעיל, המשטח השנוי במחלוקת מחובר למעבר הולכי הרגל לגביו הסכים הנאשם כי מדובר במדרכה. מרגע שמדובר במשטחים מחוברים, אינני סבורה שיש לצפות מהציבור להדיר רגליו מהחלק המרוחק יותר מהכביש, לנוחיותם של נהגים הדורשים חניה. כל עוד לרכב אין תג נכה, דלילות תנועת הולכי הרגל אינה מעלה או מורידה מהזכות של הנאשם לחנות במקום (עפ"א (מחוזי ת"א) 34483-11-12 זאב לוי נגד מדינת ישראל, בפס' 5 של השו' א' כהן (16.1.2013)).
23. עוד אציין, כי עלייה וירידה של כלי תחבורה את החלק השנוי במחלוקת, מחייבת חצייה של את אותה רצועת שטח המקבילה לכביש שאין חולק כי היא מדרכה, מה שעשוי לגרום לסיכון לעוברים והשבים בחלק שלגביו אין מחלוקת. גם בכך יש כדי לחזק את המסקנה, שיש לראות במשטח כולו מקשה אחת המהווה מדרכה, ולא ניתן לייצר הפרדה רעיונית ומלאכותית בין חלקי המשטח.
24. לסיכום, יישום מבחני החוק והפסיקה על המקרה הנוכחי מעלה כי אכן מדובר במדרכה.
טעות במצב הדברים המשפטי
25. סעיף 34יט לחוק העונשין, קובע את הגנת הטעות במצב משפטי, בזו הלשון:
"לענין אין נפקה מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר."
26. נקבע בפסיקה, כי כדי ליהנות מהגנה לפי סעיף זה, הנאשם צריך להוכיח טעות הן במישור הסובייקטיבי הן במישור האוביקטיבי, כלשונו של בית המשפט העליון: "על הטעות להיות טעות כנה …שנית, על הטעות לעמוד בקריטריון של סבירות… ועל כן הנטל להוכחתה מוטל על הטוען לה" (ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל, בפס' 58 (פורסם בנבו, 21.10.2007); ליישום של ההגנה בעבירת לפי עירוני, ר' למשל עפמ"ק (מחוזי ת"א) 18418-07-23 מדינת ישראל השרות המשפטי של עיריית תל-אביב נ' שמואל קונסטנטיני (ופרסם בנבו 13.9.2023)).
27. לאחר שמיעת הראיות בתיק, אני מוצאת כי הנאשם הרים את הנטל להוכחת הטעות שטעה בהתאם להוראות החוק והפסיקה.
28. אשר לדרישה כי טעה טעות כנה – התרשמתי מעדותו של הנאשם, אשר הסביר כי הוא מתגורר בסמיכות למקום, ומהיכרותו עם האזור, ידוע לו שחונות בו דרך קבע מכוניות שאינן . לכן, סבר שמדובר בחניה לגיטימית לכל דבר ועניין (עמ' 6 שו' 3-4, 18-20).
29. אשר לדרישה כי הטעות הייתה בלתי נמנעת באורח סביר – מצאתי כי הטעות שטעה הנאשם הייתה בלתי נמנעת, וזאת בראש ובראשונה מאחר שעל המדרכה במקום סימון של קו מפריד שנחזה להיות שרטוט של מקום חניה, אותו תיאר הנאשם כדלקמן (עמ' 6 בשו' 5-9, 18):
"…כפי שרואים בתמונות שצילמתי, יש שם 2 מקומות חניה שמופרדים על ידי קו מקוקו שמסומן 2 מקומות חניה… המסקנה שלי היא שמותר להחנות שם גם לאור הסימון על המשטח…".
ושוב בסיכומיו (עמ' 8 בשו' 27-28):
"מדובר במשטח שעליו שהרוחב שלו מתאים בדיוק ל-2 רכבים ובאמצע המשטח לאורכו יש קו סימון לבן מקוקו בדיוק מהסוג והאופן שבדר"כ מסמן הפרדה בין 2 מקומות חניה".
30. אציין, כי אותו קו הפרדה שמפריד לכאורה בין החניות עולה מהתמונות שצולמו ליד ת/1, וכן חלק מהתמונות ב-נ/3. כמו כן, הפקחית בעדותה לא ידעה להסביר מדוע הקו נמצא שם (עמ' 4 בשו' 20), ולטעמי, הוא אכן נחזה להיראות כמי שמשרטט מקומות חניה מוסדרים.
31. התלבטתי האם די בהגבהה של המדרכה האמורה מהכביש, הגבהה שאיננה שנויה במחלוקת, כדי להבהיר ל זאת לא מדובר במקום חניה. ר זה, הנאשם טען כי למרות הגבהה של אבני השפה במקום, אבני השפה נשחקו כך שאין קושי לעלות למקום עם הרכב, כלשונו, "אבן השפה עם השנים שעולים שם שקעה או משהו, אבל יש הגבהה מהכביש ואין בעיה לעלות" (עמ' 7 שו' 3-4). בהקשר זה יוער, כי בדוח שסומן ת/1 ובתמונות שצורפו אליו אין תיעוד כלשהו למצבן של אבני השפה במקום, ובקובץ נ/3 שהוא מאוחר בזמן יש תיעוד לא ברור ביחס למצב אבני השפה (למשל בעמ' 60). הפקחית לא נדרשה בחקירתה לשאלת השחיקה של אבני השפה (עמ' 5 שו' 6-7), וממילא ספק אם הייתה יכולה להעיד על כך בחלוף בזמן, בהיעדר ביטוי בדוח ת/1 שייצר כלל הזכירה שבעבר. בנסיבות אלו, אני מוצאת להעדיף את עדות הנאשם, ממנה עולה כי מדובר בהגבהה שהיא שחוקה במידה שיכולה להותיר ספק באשר למהותו של המשטח.
32. לצד כל אלו, אני מוצאת כי הטעות של הנאשם הייתה בלתי נמנעת באורח סביר נוכח הפרקטיקה הנוהגת של העירייה שלא את איסור החניה במקום, אותה היטיב הנאשם להוכיח, כפי שאפרט בתת הפרק הבא. לטעמי, השילוב שבין הסימונים על הכביש ומדיניות במקום, הפכו את הטעות לבלתי נמנעת באורח סביר, ודי בכך כדי להביא לזיכויו של הנאשם.
טענת הבררנית
33. בנוסף לאמור לעיל, הנאשם העלה בדיון טענה לפיה בוצעה כלפיו בררנית. כידוע, אכיפה בררנית היא כזו שנעברה "לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד או מתוך שרירות גרידא", והיא עשויה להוביל במקרים המתאימים לביטולו של (בג"ץ 6396/96 זקין נ' יית באר שבע, פ"ד נג (3) 289, בעמ' 305).
34. במקרה הנוכחי, אין טענה למטרה פסולה או , אלא לכל היותר לשרירות, כאשר הנאשם , אך לטענתו אחרים לא נאכפו בנסיבות דומות. הנאשם בסיכומיו תלה את השוני האמור בכך שהפקחית שכתבה את הדוח סיירה במקום, לדבריה, 3-5 פעמים בסך הכל על פני שנים, וזאת להבדיל אחרים שמסיירים שם באופן תדיר (עמ' 5 בשו' 19-22). לשיטתו, הפקחית רשמה את הדוח בשוגג, משום שלא הכירה את המדיניות שהייתה נהוגה באותה העת בקרב הפקחים שסיירו במקום דרך קבע, שלא לרשום דוחות במקום זה.
35. וס טענת הבררנית שלו הנאשם העיד כי משך שנים רבות, רכבים נוהגים לחנות שם מבלי שהם נאכפים (עמ' 6 בשו' 13-14). לתמיכה בדבריו, הציג את הקובץ נ/3, שבו צירף 97 תמונות שצולמו בתקופה שבין יוני 2024 (מועד דיון ההקראה) לדצמבר 2024 (מועד דיון ההוכחות), ובכולן מצולמים רכבים חונים במקום, כאשר לפי עדותו לא הונחו דוחות על השמשה שלהם.
36. המשיבה מצידה הציגה את ת/2, ממנו נלמד כי במקום בוצעה , מעת לעת, וזאת בשנתיים שלפני מתן הדוח. לדבריה, יש בכך ללמד כי גם אם האכיפה במקום חלקית, היא איננה בררנית, אלא היא תולדה של קוצר ידן של רשויות האכיפה שאינן יכולות להימצא בכל מקום ובכל זמן. במצב של אכיפה חלקית, כפי שכבר נקבע לא פעם, אין מקום להורות על ביטול (עניין זקין, בעמ' 304; ור' גם למשל עפ"א (מחוזי ת"א) 64738-01-14 גל עידו נ' עיריית תל-אביב (נבו 7.5.2014)).
37. לאחר שעיינתי בדברים, מצאתי שהנאשם סתר היטב בראיותיו את האפשרות שמדובר חלקית. ראשית, מעדותו שלו עלה כי חזה בעיניו בפקחים חולפים ועוברים במקום, לפחות פעם ביום, מבלי לעצור ולכתוב דוח (עמ' 6 בשו' 11-12, 16, 27, בעמ' 7 בשו' 16-21). שנית, ובכך עיקר, בחקירתה הנגדית הפקחית אישרה את טענת הנאשם כי במקום זה נערך לפחות סיור אחד מדי יום (עמ' 5 בשו' 17-18); וכפי שעולה מת/2, נרשמו במקום פחות מ-20 דוחות על פני כשנתיים ממרץ 2022 לאפריל 2024 (עמ' 7, שו' 14-15), מספר שהוא מרוחק בהרבה מהמספר שהיה צפוי להירשם לפי כמות החונים במקום בהתאם לתיעוד העקבי בנ/3, כאשר במקום מצויים סיורי פקחים יומיים על פני תקופה ממושכת, כפי שהעידו הנאשם ואישרה הפקחית.
38. אשר לטענת המאשימה לפיה לא ניתן לקבל טענת בררנית מקום בו מעת לעת מתבצעת אכיפה – לא אוכל לקבל את הטענה. כאשר מדובר בסיורים יומיים במקום שבו החניה מתבצעת באופן שיטתי, והדוחות הם בודדים לכל היותר, הטענה של אכיפה שרירותית יכולה לעמוד.
39. ר זה, אפנה לח"נ (שלום ת"א) 16225-03-22 מדינת ישראל נ' גיא פרל (פורסם בנבו 12.10.2023), בו זוכה נאשם לאחר שהתגלה כי במשך 3 שנים ניתנו במקום רק 30 דוחות; וכך גם בח"נ (שלום ירו—
- מדור פסקי דין והחלטות באדיבות מיקיפדיה - האנציקלופדיה הפתוחה.