ההחלטה
- טיפול אישי על ידי צוות מקצועי
- הטיפול יושלם תוך 5 ימי עסקים. אם הבקשה לא תאושר, התשלום יוחזר במלואו.
פסקי דין רכישה ו או הסרה יכולים להתעכב או לא להיות מאושרים כלל על ידי מערכת האתר - והתשלום יוחזר במלואו כמובן תוך 7 ימי עסקים מרגע החלטת ההנהלה וייתכן כי יותר. הסרת פסק דין הינו פסק הדין בלבד ולא כולל שום דבר נוסף כמו כתבה, סקירת משרד וכד'.
ע"י ב"כ – עו"ד לירון סבן
ע"י ב"כ – עו"ד אתי צור אסרף
1. לפנינו תביעה להכרה באירוע מוחי בו לקה התובע ביום 9.11.16 כ"" כמשמעותה בחוק הלאומי [נמ], התשנ"ה- 1995 (להלן: "החוק").
העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת
2. התובע, יליד 1984 ומתגורר בבאר שבע.
3. החל מיום 1.2.16 התובע עבד בחברת XXXXXבקריית גת, כעובד (חברת XXXX).
4. ביום 1.9.16 התובע עבר לעבוד כמחסנאי בחברת XXXXX, אשר העניקה שירותים לחברת XXXXX, שהינה חברה ראשית בXXXXX.
5. עבודת התובע כמחסנאי בוצעה 5 ימים בשבוע, מהשעה 8:00 עד 17:00.
6. התובע הגיע לעבודה וחזר לביתו מידי יום בהסעה מאורגנת מטעם מקום העבודה.
7. ביום 9.11.16, במהלך הנסיעה בהסעה מהעבודה חזרה לביתו, התובע החל להרגיש חולשה בצד ימין (יד ורגל); בהמשך הופיעה עקימות בפנים מימין והפרעת דיבור. אשתו של התובע, אשר הגיעה לאסוף אותו מתחנת ההסעה, פינתה את התובע מיידית סורוקה שם אובחן כי התובע עבר אירוע מוחי.
טענות הצדדים
8. לטענת התובע, ביום 9.11.16 קרא לו מנהלו הישיר לשיחה, בה הודיע לו כי בניגוד לחבריו, הוא לא ייקלט לעבודה אצל הראשי (חברת XXXXX), אלא יישאר לעבוד אצל המשנה (חברת XXXXX)[1]. בעקבות שיחה זו, התובע חש לחץ והיה בסערת רגשות עצומה וחריגה[2]. בסמוך לאחר השיחה עם המנהל הישיר, התובע שוחח טלפונית עם אשתו; השיחה ביניהם הייתה סוערת ובמהלכה התובע הביע את הרב, הלחץ והקושי מההחלטה כי הוא לא ייקלט לעבודה אצל הראשי[3]. מספר שעות לאחר מכן, הסתיים יום העבודה והתובע עלה להסעה לביתו, כמדי יום. עם עלייתו להסעה, החל לחוש נימול בידו וברגלו הימניים. לאחר שנרדם במהלך הנסיעה, התובע התעורר באזור היישוב להבים והרגיש כי צידו הימני של גופו אינו מגיב; במקביל, הופיעה עקימות בפניו והוא סבל מהפרעת דיבור. התובע הצליח לגרור את עצמו מהאוטובוס והתמוטט על המדרכה. אשתו, אשר הגיעה לאסוף אותו מהתחנה, פינתה אותו מידית סורוקה.
לטענת התובע, השיחה שלו עם מנהלו הישיר, במסגרתה הודע לו כי הוא לא ייקלט לעבודה אצל הראשי, אלא יישאר לעבוד אצל קבלן המשנה, הינה בגדר "אירוע חריג" והיא אשר גרמה לאירוע המוחי בו לקה.
9. לטענת הנתבע, התובע לא הוכיח כי ביום 9.11.16 אירע לו אירוע חריג תוך כדי ועקב עבודתו. גרסת התובע בדבר קיומה של שיחה חריגה עם המנהל עלתה לראשונה רק במסגרת התביעה שהוגשה בבית הדין והיא אינה נתמכת בחומר הרפואי. על כן, יש להעדיף את גרסת התובע כפי שנמסרה לפקידת התביעות על פני הגרסה שנמסרה על ידו בבית הדין.
בנסיבות הענין, הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה.
דיון והכרעה
10. בהתאם , המבחנים להכרה באירוע מוחי דומים למבחנים שנקבעו לעניין זה במקרים של אוטם שריר הלב. על מנת שאירוע מוחי יוכר כתאונת עבודה, יש להוכיח כי עובר לפגיעה אירע אירוע חריג בעבודתו, אשר הינו בלתי שגרתי לגביו. אירוע כזה יכול להיות תולדה של דחק נפשי מיוחד או מאמץ גופני יוצא דופן (ראו דב"ע מו/0-139 דן יצחק נ' לאומי, פד"ע יח, 315).
11. על תובע המבקש להכיר באירוע המוחי בו לקה כתאונת עבודה, מוטל הנטל להביא לכך שאירע לו אירוע בעבודה, אשר היה חריג למאמץ הרגיל שלו בעבודה, סמוך לפני האירוע המוחי.
12. בית הדין הארצי חזר וקבע במספר כי ההכרעה בשאלת קיומו של אירוע חריג בעבודה הינה בעיקרה שאלה עובדתית (ראו עב"ל (ארצי) 614/08 יהודה מרקוביץ' נ' לאומי, (ניתן ביום 13.7.09) (פורסם בנבו)); בית הדין בוחן את האירוע מנקודת מבטו הסובייקטיבית של העובד, אך עם זאת, יש צורך בראיות אובייקטיביות על מנת להוכיח את האירוע, ואין די בעדותו הסובייקטיבית של העובד (ראו עב"ל (ארצי) 663/08 אהרון זילבר נ' לאומי, (ניתן ביום 22.2.09) (פורסם בנבו)). מהאמור עולה, כי מדובר בקביעה עובדתית- משפטית, הנשענת על שבפני בית הדין (ראו דב"ע נה/ 150-0 מיכאל שביט נ' המוסד, פד"ע כ"ט, 268).
מן הכלל אל הפרט
13. נקדים ונאמר, כי לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי לא הוכח קיומו של אירוע חריג בעבודת התובע ביום 9.11.16. להלן נפרט את הנימוקים למסקנה זו.
14. עיון בטופס התביעה שהגיש התובע למוסד לאומי (נ/1) מעלה, כי התובע לא ציין בתביעתו קיומו של אירוע חריג כלשהו בעבודה ובכלל זה, שיחה חריגה עם מנהלו.
כל שציין התובע בטופס התביעה הוא כי בהסעה בין קריית גת לבאר שבע, הוא לקה בשבץ מוחי שגרם לאי תחושה בכל צד ימין.
15. בדומה, בטופס ב"ל 250 (נ/2) אשר מולא על ידי אשת התובעת התובע[4], לא פורטו "פרטי התאונה". בטופס זה צויין כי האיבר שנפגע הוא: "כל צד ימין, פנים יד ורגל".
16. גם כאשר התובע נחקר ביום 7.12.16 על ידי פקידת התביעות, הגב' מיטל בוטרשווילי (להלן: "פקידת התביעות"), התובע לא טען לקיומו של אירוע חריג בעבודה; ולא הזכיר בדרך כשלהי את השיחה החריגה הנטענת על ידו. התובע הצהיר בפני פקידת התביעות כדלקמן:
"אני עובד חברת XXXX5 ימים בשבוע משעה 8:00 עד 17:00. היה רגיל עבדתי היה , אני מאשר לא מאשר עושה ביקורת. הכל היה רגיל מבחינת עבודה ועומס העבודה קבועה. כמו כן גם בבית לא היה משהו חריג" (ההדגשה הוספה- ר.ג.).
17. בהתאם יש להעדיף את גרסת כפי שנמסרה לחוקר לאומי (ראו עב"ל 104/99 ברדה נ' לאומי, פד"ע לח 241 (2002); דב"ע מח/0-42 ורטנסקי נ' לאומי, פד"ע יט 431 (1988)).
בנסיבות הענין, מצאנו להעדיף את גרסת התובע כפי שנמסרה לפקידת התביעות על פני גרסתו המאוחרת בבית הדין, לאחר שקיבל ייעוץ משפטי ולאחר שהיה מודע לסיבה לדחיית התביעה על ידי הנתבע.
18. לא נעלמה מעינינו טענת התובע בדבר מצבו הרפואי בעת מתן ההצהרה בפני פקידת התביעות והאופן בו נרשמה ההצהרה- ללא פירוט השאלות שנשאל; ואולם, לא מצאנו בטענות אלה כדי לפגוע בעדיפות שיש לייחס להצהרתו הראשונית של התובע. להלן נפרט את הטעמים להחלטה זו.
19. אשר לטענה כי במועד מסירת ההודעה לפקידת התביעות, התובע סבל מבעיית זיכרון ולכן לא העלה את סוגיית השיחה החריגה, הרי שטענה זו לא הוכחה.
הטענה כי התובע סבל מבעיית זיכרון במועד הרלוונטי לא נתמכה במסמכים רפואיים כלשהם. אמנם, התובע מפנה מטעם ד"ר חן הלוי מיום 18.3.18 (כשנה וחצי לאחר האירוע הנטען), בה מציין המומחה כי כתוצאה מהאירוע המוחי התובע סובל מליקוי קוגניטיבי "בדומיינים של זיכרון, קשב ותפקוד ניהולי שאינו מגיע לרמת דמנציה"; ואולם, התובע לא הפנה למסמך רפואי כלשהו מזמן אמת, אשר יכול להצביע על קיומה של בעיית זיכרון.
20. זאת ועוד, גרסת התובע לעניין בעיית הזיכרון ממנה הוא סובל, לקתה , בהגזמה ובסתירות. כך, העדות הראשית שהגיש, התובע הצהיר כי זכור לו שהוא הגיע לתשאול לבד, ללא , כי את פניו קיבלה פקידה אשר אמרה לו שעל מנת לקבל את דמי הפגיעה עליו להשיב לה על מספר שאלות[5]. התובע הוסיף והצהיר כי הוא זוכר שהתקשה לחתום על המסמך היות שלא יכול היה להחזיק את הדף וכי הפקידה החזיקה לו את הדף על מנת שיוכל לחתום עליו[6]. עוד הצהיר כי הפקידה הציעה לו להגיש תביעה [7]. מכל הפרטים, מה שהתובע לא זכר הוא- מה נשאל על ידי פקידת התביעות[8].
גם בתחילת עדותו בבית הדין, העיד התובע כי הוא זוכר שמסר הצהרה בפני פקידת התביעות וחתם עליה[9]; ואולם, בהמשך, התובע שינה את גרסתו והעיד כי הוא בכלל לא זוכר שהייתה לו שיחה עם פקידה לאומי:
"ש. מתי הזמינו אותך ומתי הגעת?
ת. אין לי מושג. אני לא יודע מתי היא הזמינה אותי ולא מתי הייתי אצלה. אני לא יודע כמה זמן הייתי אצלה. אני לא באמת זוכר איפה זה היה. לשאלת בית הדין אם אני זוכר את השיחה אני משיב שאני לא זוכר אפילו את הפקידה שראיתי פה. אני לא זוכר שהיתה לי שיחה עם פקידה לאומי רק מהמסמכים שראיתי אני מבין שהיתה שיחה כזו שמתואר בה אופן העבודה הכללי שלי"[10] (ההדגשה הוספה- ר.ג.).
21. לאמור לעיל יש להוסיף, כי גרסת התובע לעניין שיחה חריגה לא מצאה ביטוי גם בטופס התביעה ובטופס ב"ל 250 אשר מולאו על ידי התובע בעזרת אשתו, אשר אין חולק כי היא לא סבלה מבעיית זיכרון במועד הגשת התביעה.
22. אין בידינו לקבל את טענת התובע שלפיה הליך התשאול שנערך לו היה הליך פוגעני ומנוגד לתכלית הסוציאלית של חוק הלאומי. הפניית התובע לדו"ח הוועדה הציבורית לבדיקת חקיקה מקיפה בנושא זכויות אנשים עם מוגבלויות ולהצעת החוק להליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), התשס"ד- 2004, אינה רלוונטית לענייננו.
ראשית, דנה בהליכי חקירה בהליכים פליליים ולהעדת אנשים הסובלים ממוגבלות שכלית (פיגור שכלי או אוטיזם או לקות שכלית) או נפשית. אין חולק כי התובע לא סובל מליקויים אלה.
שנית, התובע לא רפואי כלשהו אשר יש בו כדי להעיד על מוגבלות להיחקר ונבהיר, גם בבית הדין התובע העיד ללא מגבלה כלשהי.
אין חולק כי במועד מתן ההצהרה בפני פקידת התביעות, התובע היה במצב רפואי לא תקין, לאחר קיומו של אירוע מוחי, ואולם, לא הוצגה ולו כי התובע היה מוגבל להיחקר.
23. התרשמנו מעדותה של פקידת התביעות, כי התשאול נערך ברוח טובה ומתוך רצון כן לברר את פרטי האירוע והאם התרחש אירוע חריג בעבודת התובע.
בנסיבות הענין, מקובלת עלינו עדותה המהימנה של פקידת התביעות שלפיה התובע נשאל האם אירע אירוע חריג בעבודה וכי התובע השיב שהכל היה רגיל[11]. עוד מקובל עלינו כי תשובת התובע כי "הכל היה רגיל" אינה מתייחסת רק לעומס העבודה.
- מדור פסקי דין והחלטות באדיבות מיקיפדיה - האנציקלופדיה הפתוחה.
