9824-07 – מדינת ישראל נ' איל אפלבויים

4) מטעם המאשימה העידו המתלונן אופיר ושני חבריו, מר ע' גולן ומר מ' כהן (להלן בהתאמה: "עומר" ו-"מוטי"). כמו כן, העידו שני המאבטחים – שאינם שוטרים – אשר נדרשו לגשת למקום פעמיים אותו לילה, מר פאיז אלעאודאת וגב' ספיר יעקב (להלן בהתאמה: "פאיז" ו-"ספיר" ולנוחיות יכונו גם: "המאבטחים") וכן העיד השוטר אמיר אוהלי (להלן: "אמיר"). לבקשת המאשימה הוגשה הודעת עומר במשטרה (מיום 3.5.2018 בשעה 03:36) לפי סעיף 10א בפקודת הראיות [], התשל"א-1971 (מוצג מא/1). כן הוגשה הודעת הנאשם במשטרה (מיום 3.5.2018 בשעה 04:53 – מוצג מא/2).

5) מטעם ההגנה העיד הנאשם ומר ח' כהן שמתגורר גם הוא ביישוב הנדון (להלן: "חנוך"). עוד מטעם ההגנה הוגשו שרטוט שצייר אופיר בעדותו (מוצג נ/1), הודעת ספיר במשטרה (מיום 7.5.2018 בשעה 05:56) הוגשה כראיה לעצם אמירת הדברים אך לא לאמיתות תוכנה – מוצג נ/2, וכן שרטוט נוסף (מוצג נ/3) שנעשה על-ידי הנאשם על-גבי מוצג נ/1.

עיקרי ר, עומר ומוטי

6) אופיר: הוא המתלונן, תושב המושב ועובד באבטחה מזה כ-15 שנים. אין היכרות בינו לבין הנאשם. בליל האירוע שהה עם חבריו עומר ומוטי במסיבה אצל חבר שלהם. אותו לילה חל ל"ג בעומר. כשיצאו מהמסיבה, גילו כי שני רכבים חסמו את רכבו. די בהזזת אחד מהם כדי לשחרר את רכבו. אופיר וחבריו ניסו באמצעות שכנים לאתר בעל רכב מסוג סקודה. אופיר התקשר למשטרה כדי שתסייע לו. המאבטחים הגיעו אך נוכחותם לא סייעה. הציעו להם מונית, אך אופיר סירב מאחר והיה אמור להתייצב בעבודה בעוד מספר שעות. לאחר שביקש את רשות המאבטחים לצפור, הם הלכו והוא צפר ברכב בצפירות עדינות. בתוך החשיכה הוא הבחין כי מישהו יוצא מביתו לכיוונם. מדובר בנאשם שהתקרב אליו אך פתאום גילה שהוא מכווין אקדח לראשו. אופיר נבהל וניסה להרגיעו ולהסביר לו כי מדובר ברכב חוסם. עומר שעמד מאחוריו הבחין בזאת אך מוטי ספק אם ראה דבר מאחר ועמד מאחור. הנאשם התלונן על הרעש, אמר כי לא מעניין אותו רכבים ובכל מקרה הרכב החוסם לא שלו. תוך כדי השיחה הוא שוב נופף באקדח. לאחר מכן הוא שב לביתו. הנאשם וחבריו המפוחדים התרחקו וקראו למשטרה. המאבטחים הגיעו שוב.

7) עומר: גם הוא תושב המושב. בליל האירוע, שהה עם חבריו אופיר ומוטי במסיבת אירוסים שהתקיימה אצל חבר אחר. כשיצאו הם מצאו כי רכבם חסום. כי אז התחיל דין ודברים עם הנאשם ואז הגיעו "ני ומשטרות". לדברי העד הוא אינו זוכר "חלק גדול" מהאירוע. העד אישר כי מסר הודעה במשטרה וכי כל שמסר בה הם דברי אמת. נוכח תשובותיו הרבות לפיהן לא זכר פרטים, ההודעה במשטרה הוגשה במסגרת סעיף 10א בפקודת הראיות (ע' 79). בניגוד ר, עומר הכחיש כי נפגש עמו ערב הדיון.

8) מוטי: בן 43. תושב המושב. העיד כי הוא עומד מאחורי כל מה שמסר במשטרה אך אינו זוכר בעדות במשפט "בפרטי פרטים" את מה שהתרחש. בליל האירוע, היה במסיבה אצל בן דודו. לאחר שיצאו הוא וחבריו, מצאו כי רכבם חסום על-ידי רכב אחר. ניסו לאתר את בעלי הרכב אך ללא צלחה. הזמינו משטרה וגם זה לא הצליח. אופיר ביקש מהשוטרים להישאר על מנת שיוכל לצפור ולא יהיה "בלגן" אך השוטרים הלכו. הוא צפר. כי אז יצא הנאשם והוא דיבר בתנועות ידיים. מוטי עמד מרחוק כאשר פנס רחוב סנוור אותו והיה עץ שהסתיר כך שלא ראה טוב את ההתרחשויות בין אופיר לנאשם. המרחק בין הנאשם לאופיר היה כשני מטרים. בשלב מסוים הבחין העד כי הנאשם מחזיק אקדח ביד, וכי אז הוא (העד) הלך צעד או שניים אחורנית. הוא העיד כי קצת חשש. הוא זוכר כי שמע את הנאשם אומר "יש פה ילדים" ו-"משהו פורצים, שיש פריצות". העד העיד כי לוּ היה רואה הכוונת אקדח לראש, היה זוכר זאת. הוא אישר גם כי הוא מסר עדות במשטרה בשלב מאוחר יותר לאחר האירוע, וכי שוחח עם חבריו לפני עדותו במשטרה.

עיקרי עדויות פאיז, ספיר ואמיר

9) פאיז: במועד הרלבנטי לאירוע, הוא היה מאבטח במושב "אורה". ביום האירוע, עם שותפתו ספיר (שהייתה אחראית על "עמינדב"), קיבלו דיווח ממוקד 403 (או 43) בדבר רעש ברחוב השקד. ניגשו לשם ומצאו שלושה בחורים עם רכב חסום וצופרים כדי לאתר את בעל הרכב החוסם. פאיז ניסה ליצור קשר עם בעליו של הרכב החוסם אך ללא הצלחה. הוא הציע לבחורים להתפנות במונית אך הם סירבו. המאבטחים הלכו. לאחר מכן, נתקבל עוד דיווח מהמוקד אך הפעם בגין איומים. הם שבו למקום ומצאו את אותם בחורים כאשר היו מפוחדים. הם סיפרו להם כי הנאשם איים עליהם באקדח. המאבטחים (שהיו לבושים בלבוש אזרחי עם רכב מג"ב) ניגשו לביתו של הנאשם. ספיר דפקה בדלת ופאיז היה במרחק קצר מאחוריה. הנאשם פתח את הדלת כשהוא מחזיק בידו נשק צמוד לגופו עם הקנה מטה. הוא הסביר להם שיש הרבה גנבים בחוץ והוא מחזיק באקדח . ספיר לקחה את האקדח מהנאשם עד הגעת המשטרה (השוטר אמיר). העד אישר כי היו מקרי פריצות במושב. הוא לא רשם דו"ח פעולה. הנאשם מסר להם שהרכב החוסם הוא של השכן.

10) ספיר: במועד הרלבנטי לאירוע, היא הייתה מאבטחת עם פאיז. העידה כי בליל האירוע התקבל דיווח מהמוקד על איומים בנשק. המאבטחים ניגשו למקום ושם מצאו את הבחורים. הם היו מפוחדים והסתתרו מאחורי "איזה שער של בית". הם סיפרו כי הנאשם כיוון אקדח אל עבר ראשו של אחד מהם, והצביעו על ביתו של הנאשם. ספיר ופאיז ניגשו לבית. ספיר דפקה על הדלת והנאשם פתח כשהוא מחזיק אקדח צמוד לגופו ומופנה לרצפה. הנאשם היה "טיפה" עצבני וטען, כי הבחורים עשו "ממש" רעש והוא ביקש שקט. ספיר לקחה את הנשק מהנאשם. הוא שיתף פעולה ולא איים או הפחיד אותה. בחקירתה הנגדית היא נזכרה כי לפני כן, בשל קריאה מהמוקד בדבר רעש, המאבטחים היו במקום ופגשו את אופיר וחבריו שטענו כי רכב חוסם את רכבם. העדה רשמה דו"ח פעולה בכתב יד. אינה זוכרת כי מסרה הודעה במשטרה. העדה אישרה כי לא רשמה קודם לעדותה שהמתלונן וחבריו היו מפוחדים והסתתרו מאחורי שער סורגים.

11) השוטר אמיר: בזמן האירוע היה שוטר סיור בתחנת מוריה. אותו לילה, קיבל דיווח בדבר חסימת רכב. לא הספיק עם שותפו למשמרת להגיע לשם ובכל מקרה המאבטחים הקדימו אותם. לאחר מכן, התקבלה קריאה "מאותו מודיע" בדבר איומים בנשק. הוא ניגש למקום ופגש שם את אופיר וחבריו ואת המאבטחים. הם סיפרו לו כי לאחר מספר צפירות, יצא הנאשם וכיוון אקדח אליהם. השוטר נטל את האקדח (מסוג "גלוק"). הנאשם מסר לו כי שמע צעקות חריגות אך לא ידע מה מתרחש בחוץ. הוא אישר לפניו כי יצא עם אקדח אך לא כיוון אותו או נופף בו כלפי אף אחד. הנאשם שיתף פעולה, לא התלהם ולא התחמק. מעדותו ניתן להבין כי המעמד לא היה נוח למוטי נוכח השכנות שלו עם הנאשם.

עיקרי עדויות חנוך והנאשם

12) חנוך: תושב המושב. י משטרה. בתפקידו האחרון שימש כקצין בכיר. העד תיאר את מיקומו הגיאוגרפי של המושב שהופך אותו כמעְבר לפועלים ולעתים שוהים . המקום מועַד למעשי פריצות וגניבות, שלעתים עלולים להתפתח לאירועים אלימים ולפגיעות בגוף. המקום לא מאובטח הרמטית ולכן במקרים מסוימים מוכנסים צוותי בילוש סמויים לצד האבטחה היישובית הרגילה. העד עצמו היה קורבן לאירוע פגיעה ברכוש. הוא העיד על מקרים קשים שהתרחשו במושב. לפי העד, רעש קיצוני בשעת לילה זה אירוע חריג ומחשיד ולכן התנהגותו של הנאשם שיצא מביתו הממוקם צדדית למושב, עם אקדח שלוף, אינה התנהגות חריגה וכי באותן הנסיבות הוא היה נוהג כמוהו .

13) הנאשם: בניין. בסוף שנות ה-50 לחייו. הוא מחזיק בנשק קרוב ל-15 שנים ללא כל תלונות או רבב. הנאשם תיאר את המושב שבו הוא מתגורר ואשר ממוקם סמוך לקו התפר. בשל כך, הוא מועַד לאירועי פריצות וגניבות רבים. בליל האירוע, בשעת חצות, נשמעו צפירות חריגות מחוץ לבית "צרחות אימים. צרחו וצפצפו…זה היה ככה…היו צרחות, צרחות כאילו של משהו מסוכן". הנאשם הרגיש מציאות של סכנת חיים. הצרחות הביאו את כל בני הבית להתעורר. כי אז, נטל את אקדחו ויצא החוצה בפיג'מה מתוך מחשבה שמישהו בסכנת חיים וזקוק לעזרה. הוא העיד כי אין חלונות מביתו שפונים לכיוון הצעקות וגם בחוץ יש גדר חיה מסתירה. ביציאתו מהבית, צמוד לגופו מטה.

14) כשהתקרב לבחורים ושמע את צעקותיהם, הבין הנאשם שזה עניין של חניה. כל הזמן אמרו "סקודה, סקודה". הוא גער בהם מדוע הם צועקים, מפריעים ומלחיצים את השכנים. לאחר מכן הוא וידא שהרכבים שלו ושל אשתו אינם הרכבים החוסמים. לא היה ניתן לנהל עמם שיחה אך הבין כי לא מדובר ב"עבריינים". לכן הוא חזר לביתו. לאחר זמן קצר, הגיעו המאבטחים שדפקו בדלת. הנאשם נלחץ מאחר וסבר שזה המתלוננים ולכן החזיק את האקדח בידו. המאבטחים ביקשו ממנו את האקדח והרישיון שלו, והוא מסר להם את אלה כבקשתם. הנאשם העיד על עצמו כאיש מנוסה שעבר סיטואציות מורכבות ולא מאבד עשתונות. הוא מעריך כי המתלונן וחבריו העלילו עליו סיפור כּזב מאחר וסברו כי הרכב החוסם הוא שלו וכעסו על כך שהוא שב הביתה מבלי שיעזור להם.

תמצית סיכומי הצדדים

15) המאשימה טוענת בסיכומיה, בין השאר ובעיקר, כי עדויות עדי התביעה היו מהימנות ועל בסיס החומר הראייתי שהוצג הוכחה אשמת הנאשם. לא הייתה היכרות מוקדמת בין המתלונן לבין הנאשם, כך גם לא הייתה היכרות כזו בינו לבין המאבטחים. גרסת הנאשם התפתחה בהתאם להבנתו את חומרת מעשיו והסתבכותו בפלילים. גרסתו רוויית סתירות, זאת לעומת גרסאות המאבטחים והמתלונן שעבר אירוע טראומטי. חבריו של המתלונן, עומר ומוטי, הם תושבי המושב ומכאן חוסר הנוחות והנעימות במעמד מתן העדויות שלהם בבית המשפט, דבר שבא לידי ביטוי בכך ששכחו פרטים רבים. מעדות הנאשם עולה כי הוא לא פעל להבין את הסיטואציה ולסייע בהצלת חיים, אלא שעט לעבר מקור הרעש, כשהוא בנשק ובאותם רגעים הוא פעל מתוך כעס רב ששלט בו.

16) ההגנה טוענת בסיכומיה, בין השאר ובעיקר, כי יש לזכות את הנאשם מאחר ולא הוכחה אשמתו מעל לכל . לא הוכח כי הנאשם כּיוון את אקדחו אל עבר המתלונן, שהעליל עליו סיפור שקרי מתוך גחמה אישית. עדות המתלונן, לצד יתר עדויות עדי התביעה, היו רוויות סתירות משמעותיות שמחזקות את המסקנה לפיה תיאור המתלונן, בלשון המעטה, אינו משקף את המציאות ואת מה שהתרחש בפועל. עדויות המתלונן וחבריו, במשטרה , הן מזוהמות נוכח המפגשים או השיחות הקודמות שהיו ביניהם. הנאשם לא הרחיק את עצמו מן האירוע, הן בזמן הן במקום. הוא מסר גרסה אחת ברורה וחד-משמעית לפיה יצא עם הנשק כשהוא צמוד לגופו, וכן לא איים ולא הייתה בכוונתו לאיים על מאן דהוא וכי לא כיוון אותו לראשו של המתלונן ובכלל. הוא יצא עם אקדחו רק מאחר וחשש כי מדובר באירוע חריג ומתוך חשש שמדובר באירוע מסכן חיים. מכאן, לא הוכחה עבירת האיומים.

לחילופין, חל הסייג של טעות במצב הדברים זאת מאחר וסבר כי התרחש אירוע מסכן חיים. המושב נמצא על קו התפר, ללא גדר או סגירה הרמטית, ולכן מתרחשים אירועים ביטחוניים רבים. לפיכך, נהג הנאשם כפי שנהג, בצורה לא חריגה, זאת בהתחשב בנסיבות. היציאה עם הנשק בנסיבות העניין, אינה מעשה בלתי סביר ואין בה כשלעצמה כדי להוכיח שהנאשם ניסה והתכוון לאיים על המתלונן וחבריו.

דיון והכרעה

17) לאחר שבחנתי את , התרשמתי מעדויות העדים וכן נתתי את דעתי לטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה לפיה המאשימה הוכיחה מעל לכל כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו באישום. עוד כפי שיפורט בהמשך, לא מצאתי לקבל את של ההגנה בדבר תחולת הסייג שבסעיף 34יח בחוק העונשין ואשר עניינו טעות במצב דברים.

עבירת האיומים – תשתית נורמטיבית

18) לפי עבירת האיומים בסעיף 192 בחוק העונשין: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו – מאסר שלוש שנים".

19) ברע"פ 2038/04 שמואל לם נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4) 96, 106 (2006) (להלן: "עניין לם"), נקבע בין היתר כלהלן:

"על פי סעיף 192 לחוק העונשין, אין נדרשת תוצאה של פגיעה בפועל כדי שתתקיים עבירת האיומים. לשם האיסור שנקבע בעבירה אין נדרש להוכיח כי האיום אכן השיג את מטרתו של המאיים וכי ההפחדה או ההקנטה התממשה. די בפעולת האיום עצמה, אם בוצעה מתוך כוונה להפחיד או להקניט, כדי להיות עבירה של איומים. מדובר אפוא בעבירה שהיא מסוג העבירות ההתנהגותיות, ואין מדובר בעבירה תוצאתית. זאת ועוד, מדובר בעבירה הנלווית אליה כוללת יסוד של "מחשבה פלילית מיוחדת"…"

[ראו גם: ע"פ 103/88 משה ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 373 (1989)]

20) של העבירה הנדונה כולל רכיב התנהגותי ורכיב נסיבתי והם שניהם מהווים יחד את מכלול ההתנהגות האסורה (עניין לם לעיל, 107). הרכיב ההתנהגותי אף הוא מורכב משני נדבכים: המעשה הפיזי של ביצוע האיום (דרך הביטוי), וגם מתוכן האיום (הביטוי עצמו). גם כן הרכיב הנסיבתי מושתת על שני נדבכים: רכיב ("") הנדרש בעבירה, וגם הדרישה לעניין מיהות המאויים ("על אדם") [רע"פ 8736/15 זילפה צוברי בר נ' מדינת ישראל (17.1.2018)].

21) אשר של העבירה, נקבע בעניין לם לעיל (ע' 124), כלהלן:

"כאמור, בעבירת האיומים המונח "בכוונה" אינו מכוון לרכיב תוצאתי, ונראה כי משמעותו הנכונה, מבין השתיים האפשריות לפי סעיף 90א, היא "במטרה". אין לנו צורך להידרש בענייננו להבחנה המורכבת בין "מניע" ל"מטרה", שכן אשר לעבירת האיומים ברי כי היא מבוצעת מתוך שאיפה להשיג את ההפחדה או ההקנטה, וזוהי המטרה הניצבת לנגד עיניו של המאיים בהשמיעו את דבר האיום"

ובהמשך, נקבע לעניין החלת על (ע' 128):

"ניתן אפוא לסכם ולקבוע כי על היסוד הנפשי של הכוונה להפחיד או להקניט הקבוע בעבירת האיומים חלה . בהתקיים מודעות ברמת הסתברות גבוהה, עד כדי קרבה לוודאות, כי הביטוי המאיים עלול להפחיד או להקניט את קולט האיום – הוא המאוים – כי אז מתקיים הנדרש לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין"

22) וביחס לשאלה כיצד בוחנים את התקיימות האיום, נפסק בע"פ 3779/94 משה חמדני נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 408, 415 (1998), כי "יש לבחון את התקיימותו של האיום לפי אמת-מידה אובייקטיבית, היינו אם יש בדברים כדי להטיל אימה בלבו של אדם רגיל מן היישוב בנסיבותיו של האדם שנגדו הופנה האיום".

מהתם להכא

23) ממכלול התמונה הראייתית המצטיירת, עולה כי ביום 3.5.2018, כשעה לאחר חצות, סמוך לביתו של הנאשם, נחסם רכבו של אופיר על-ידי שני רכבים. הוא צפר מספר פעמים כדי לאתר את אחד מבעלי הרכבים. לפני המפגש בין אופיר וחבריו עם הנאשם, הגיעו המאבטחים פאיז וספיר למקום, פגשו אותם ועזבו לאחר זמן קצר. המאבטחים היו בלבוש אזרחי (סיור אבטחה יישובי) אך ברכב של מג"ב. זמן מה לאחר שעזבו, יצא הנאשם מביתו רגלית לכיוון המתלונן וחבריו. בינו לבין אופיר התנהל שׂיג ושיח קצר כאשר הנאשם מחזיק בידו הימנית נשק שלוף (חשוף ללא נרתיק). לאחר השיחה שב הנאשם על עקבותיו לביתו והמתלוננים קראו למשטרה. פאיז וספיר חזרו למקום. פגשו את המתלונן וחבריו ולאחר מכן פגשו את הנאשם בפתח ביתו לאחר שדפקו על הדלת והוא פתח להם, כשעודנו מחזיק את האקדח צמוד לגופו עם הקנה מטה (עדות פאיז: ש' 16). הם לקחו ממנו את האקדח. לאחריהם הגיעה משטרה (כחולה) שעיכבה את הנאשם לחקירה.

24) הצדדים חלוקים ביניהם, בין השאר ובעיקר, בנסיבות סביב השיחה שהתנהלה בין הנאשם לבין אופיר, בפרט בשאלה האם הנאשם איים על המתלונן. כמובן, הועלו טענות הדדיות, בעיקר מצד ההגנה ביחס , הן לנסיבות שקדמו לשיחה זו הן לאחריה.

25) מסקנתי לעיל מתבססת על שני נדבכים מרכזיים: הראשון – ר והחיזוקים לה ביתר ; השני – קשיים ממשיים בגרסת ההגנה.

ר והחיזוקים לה

26) ר לפניי הותירה רושם אמין. העדות הייתה קוהרנטית, עקבית, נהירה ולא מסורבלת. לגרסתו קיימים חיזוקים רבים , שיש בהם, ביחד ולחוד, לחזק את אמינותה. לפי גרסת אופיר, כאמור, לאחר שבילה עם עומר ומוטי במסיבה, יצאו וגילו כי רכבו חסום על-ידי שני רכבים באופן זה שדי אם אחד מהם ייצא, יוכל לשחרר את החסימה. לדבריו, הוא שאל שכנים ולא ידעו לסייע. או אז הוא התקשר למשטרה והמאבטחים הגיעו. אלה לא הצליחו לסייע מכיוון שבעל הרכב אינו עונה לטלפון. הציעו לו לנסוע במונית אך הוא סירב. לאחר שהם עזבו את המקום, הוא צפר מספר פעמים ברכב זאת לאחר שביקש את רשותם קודם לכן, וכי אז יצא הנאשם מביתו לכיוונו ולפי תיאורו: "ואני רואה צללית יוצאת מרחוק ולאט לאט היא מתקדמת, מתקדמת, מתקדמת, ואז אני מתחיל לראות, עכשיו – נגיד את זה בסוף הזה – אני מתחיל לראות מישהו יוצא אלי, עם נשק בידו, מגיע למרחק של מטר, חצי מטר, מטר ממני, כאילו בצורה כזו, ואני קולט שיש רק איזה 0.22 – 0.22 זה קוטר הכדור – "גלוק" ברג… ביד, מכוון לי לראש" (ש' 20-17, ע' 24).

27) אופיר העיד גם: "אני לא יודע אם אתה אדוני השופט איכשהו פעם אחת הכווינו לך אקדח לפרצוף, שוק, שוק, קיפאון, אני ישר מתעשת, אני אומר לו "אדוני, אדוני, להוריד את הנשק, הלו, בלי נשק" (ש' 22-20, ע' 24). עוד העיד העד, כי עומר ומוטי שהיו מאחוריו כאשר "השלישי לא הבחין כל כך במה הוא רואה והשני איכשהו שם לב הם קפאו, קפאו" (ש' 27-26, ע' 24). לדבריו, הנאשם היה נסער (שק 29, ע' 24). אופיר תיאר כי עת אמר לנאשם שהם מחפשים את בעל הרכב החוסם וכי קודם לכן הגיעה ניידת, השיב לו הנאשם שזה אינו מעניין אותו וכי "יש פה מפוקפקים וזה", והתחיל שוב לנופף בידו עם הנשק. כי אז הוא וחבריו התרחקו, וכלשונו "נסנו אחורה" (ש' 6, ע' 25) וכל זאת כאשר האצבע של הנאשם בתוך הטריגר של האקדח (ע' 26).

28) העד, בתיאורו את ההתרחשויות בדיון לפניי, במיוחד הבעות הגוף ואופן הצגת תחושותיו במהלך עדותו, בפרט האופן שבו תיאר את הבהלה והפחד שאחזו בו עת הבחין בקנה האקדח שמופנה לראשו שעה שזה היה סמוך אליו ממש – הותירו רושם אמין. עדותו הייתה ברורה.

29) עדויות חבריו עומר ומוטי לעומת זאת, לא היו נהירות מספיק (בלשון המעטה), ואף ניתן היה להתרשם כי ביחס לחלקים מסוימים בעדויותיהם, שהם חלקים מרכּזיים דווקא בתיאור האירוע מושא האישום, הם לא זכרו או הסתייגו, זאת לעומת פרטים פריפריאליים אחרים שחיזקו את גרעין גרסת המתלונן, הכל כפי שיפורט בהמשך. לצד זאת אציין ר זה, כי נוכח העובדה שהתבררה בעדויות ולפיה לשני העדים האמורים הייתה זיקה מובהקת למושב נכון למועדי עדותם במשפט, כפי שטוענת לכך המאשימה בסיכומיה (ע' 5), לא מן הנמנע כי מצב זה יצר חוסר נעימות במתן העדות. התברר בדיונים כי עומר (ש' 30-29, ע' 91) וגם מוטי (ש' 15-14, ע' 18) היו תושבי המושב במעמד מסירת עדויותיהם במשפט. יש לציין גם המתלונן הוא תושב שם (ע' 30). האמור מקבל משנה תוקף לנוכח דברי עד ההגנה, חנוך, שלפיהם "כולם חברים במושב" (ש' 14, ע' 129). כמו כן, נראה כי קיימת אינדיקציה לחוסר הנעימות האמור, זאת כעולה מעדות השוטר אמיר לפיה בליל האירוע, כשהבחין מוטי שהנאשם ראה כי השוטרים משוחחים עמו (עם מוטי) "והוא כנראה הם שכנים והוא לא רצה שהם יזהו אחד את השני" ביקש מוטי כי ייכנס לבית והשוטר אישר לו זאת (ש' 15-12, ע' 118).

30) מי הודיע למשטרה בפעם הראשונה: תחילה לעניין גרסת המתלונן לפיה הוא זה אשר התקשר למשטרה כדי לסייע לו באיתור בעל הרכב החוסם, קיימים לה חיזוקים בעדות השוטר אמיר, בדברי עומר במשטרה (ש' 5 במוצג מא/1) ובעדות מוטי במשפט (ש' 2, ע' 40). אכן, פאיז העיד כי המפגש הראשון שלו עם החבורה היה לאחר שקיבלו המאבטחים קריאה בדבר רעש במקום (ש' 32-27, ע' 14; ראו גם עדות ספיר: ע' 99). אם כן, האם אופיר הוא זה שהתקשר למשטרה או שמא המאבטחים הגיעו נוכח רעש. אינני מוצא כל סתירה ממשית בנושא זה מן הטעם שאופיר וחבריו הודיעו כי התקשרו למשטרה, בעוד המאבטחים העידו כי קיבלו את ההודעה מהמוקד "43" (ע' 14), כך שתיתכן דיסאינפורמציה בין המעביר לנעבר בגופים אלה. פאיז העיד כי הם נתבקשו לגשת למקום "תלכו תבדקו אם יש רעש או אין רעש", כדאי לבוא לשם או לא כדאי" (ש' 27, ע' 14), כך שלא ניתן לקבוע כממצא כי אכן היה קיים רעש שנגרם על-ידי אופיר וחבריו לפני הגעת המאבטחים בפעם הראשונה.

31) בכל אופן, חיזוק לגרסת אופיר נמצא בעדות האובייקטיבית של השוטר אמיר, שלדבריו אותו לילה, עת היה בסיור, קיבל דיווח על אירוע חסימת מעבר וכי מאבטחים של "אורה" ו"עמינדב" הקדימו אותו לשם מתוך ניסיון לאתר את בעל הרכב. בטרם הוא הספיק להגיע לשם, התקבלה קריאה נוספת "מאותו מודיע" לפיו "מישהו יצא אליהם וכיוון נשק לכיוונם" (ש' 16-6, ע' 115). גם ביחס לעדות השוטר אמיר, לא מצאתי בה בקיעים; אדרבא, התרשמתי מעדות מאוזנת והגונה שלא משחירה את פני הנאשם. כך למשל הוא תיאר את מה שמסר לו הנאשם באותו מעמד, כי יצא למשמע צעקות ורעש חריג וכי לא כיוון או נופף באקדח אל עבר מישהו (ע' 115 וע' 123), וכי הנאשם שיתף פעולה ולא התלהם (ש' 27, ע' 118).

32) יוצא אפוא, כי אופיר הוא זה שהזמין את המשטרה בפעם הראשונה, ולא הוכח שהמאבטחים הגיעו בשל רעש שיצרו אופיר ורֵעיו. ר זה, כפי שניכר ר (ש' 6, ע' 24), וכן מדברי עומר במשטרה (ש' 7 במוצג מא/1) ומעדות מוטי לפניי (ש' 33-29, ע' 19), נושא הצפצופים והצפירות בלילה לאיתור בעל הרכב החוסם, הטריד גם אותם עצמם ולכן ביקשו את רשות המאבטחים לצפור. כך או כך, הן מעדות אופיר (ש' 3, ע' 24) הן מעדות פאיז (ש' 5, ע' 15), האחרון הציע לראשון לנסוע במונית משלא היה ניתן להשיג את בעל הרכב החוסם אך זה סירב. פרט זה גם הוא מחזק את אמינות הגרסה של המתלונן.

33) הטענה בדבר הכוונת הנשק לראש: אופיר העיד לפניי כי במפגש הראשוני בין השניים, הנאשם כּיוון את האקדח לראשו (ש' 20, ע' 24), ובהמשך תיאר: "לא מרכז מסה לא גפיים, ראש" (ש' 21, ע' 25). הוא הדגים יד ימין מושטת, מתוחה (ש' 19, ע' 25). לעדות זו קיימים חיזוקים משש זוויות שונות:

34) ראשית: לפי עדות פאיז (שהוא וספיר היו הראשונים שפגשו את אופיר וחבריו בפעם השנייה), הם סיפרו לו כי מישהו איים עליהם בנשק (ש' 32-31, ע' 1), ולדבריו: "שמש… מרחב משתי מטר בן אדם כיוון להם את הנשק על הראש" (ש' 12-11, ע' 12). עדותו של פאיז במשפט, להתרשמותי, הייתה מהימנה. לא רק שלא הוכח כי היו בה סתירות, כל שכן סתירות משמעותיות, אלא גם היא, ר, הייתה קוהרנטית ופשוטה. לא הוכח קיומה של היכרות מוקדמת בינו לבין מי מהמעורבים, לרבות הנאשם. יותר מזה, לא התרשמתי כי הוא ניסה להאדיר או להגזים בתיאוריו זולת מה שראו עיניו ושמעו אוזניו, בין לטובת צד זה ובין לרעת הצד האחר. כך למשל (וכאינדיקציה להגינות העד כמשתקף מעדותו), הוא אישר כי עת פתח הנאשם את דלת ביתו למאבטחים, הוא (הנאשם) לא יכל לזהות מקודם שהם מאבטחים או שוטרים שכן "אין חלון מול הכביש" (ש' 10-9, ע' 18); הנאשם לא איים עליו או על ספיר ואף היה נחמד אליהם; "לא עשה כלום" (ש' 17, ע' 18) ומִילא אחר כל מה שביקשה ממנו ספיר (ש' 23, ע' 18).

35) שנית: ספיר העידה לפניי כי גם לה מסרו אופיר וחבריו בשטח שהמאיים בנשק "כיוון אותו לראש של אחד מהם" (ש' 31, ע' 93). היא העידה גם, כי אופיר סיפר שהנאשם כיוון את האקדח לראש שלו (ש' 15-11, ע' 108). גם ביחס לעדות ספיר, כמכלול, לא מצאתי לפקפק. אדרבא, העובדה לפיה שכחה העדה לספר עוד במסגרת כי בליל האירוע היא ופאיז פגשו את אופיר וחבריו עקב רעש וחסימת רכב (ע' 99), וגם משנראה כי לא זכרה היא מסרה הודעה במשטרה אלא רק רשמה את הדברים בכתב יד (ע' 103-102) – הגם שקיימת לכאורה הודעה שלה במשטרה, שהוגשה כראיה לעצם אמירת הדברים אך לא לאמיתות תוכנה (מוצג נ/2) – מחזקת בעיניי את מהימנות הגרסה ולעובדה לפיה העדה, בהיותה עדה אובייקטיבית שאין לה היכרות עם מי מהמעורבים, לא נראה כי ניסתה לשנן דברים אלא התמקדה באירוע המשמעותי שנחרת לה בזיכרון, הוא אירוע האיום באמצעות נשק.

36) שלישית: עדות עומר במשטרה (מוצג מא/1) שניתנה כשעתיים לאחר האירוע. שם הוא תיאר כי הנאשם כיוון את הנשק ישירות לאופיר, לאזור מרכז המסה (ש' 36-31). אכן, אופיר העיד כאמור, כי הנאשם כיוון לראשו. ההגנה מצביעה על סתירה לכאורה בין דברי עומר במשטרה לבין תיאור הנאשם במשפט. ברם, לא כך אני רואה את הדברים. בין אם ההכוונה של הנשק על-ידי הנאשם הייתה לראש או למסת הגוף, למעשה מדובר בפעולה של מתיחת זרוע היד באופן ישיר (אופקי לקרקע), תוך אחזקת אקדח, וזה מהווה איום מפורש לכיוון פלג הגוף העליון. החשוב לענייננו, אין מחלוקת כי עומר עמד מאחורי אופיר, זאת גם לפי השרטוט של הנאשם (מוצג נ/3). מכאן, אין זה בלתי נמנע שמזווית הראייה של עומר, לצד החשיכה שהייתה, הוא ראה את ההכוונה לכיוון מסת הגוף ולא לראש. לפי כל העדויות, אופיר הוא הדמות שהייתה קרובה ביותר פיזית למיקום הנאשם.

37) כאמור, וכפי שהיה ניתן להתרשם מעדות עומר בדיון לפניי, הוא המעיט בתיאור העובדות כפי שהתרחשו אותו לילה. בחלק נכבד מהשאלות הוא השיב כי אינו זוכר. זאת בהשוואה לעדותו במשטרה. לצד זאת, הוא העיד כי כל אשר מסר במשטרה הוא אמת (ש' 25, ע' 74; ראו גם: ע' 82 ו-90-89). בנסיבות אלו, נעתרתי לבקשת המאשימה להגיש את הודעתו לפי סעיף 10א בפקודת הראיות. בעדותו לפניי הוא סתר כביכול את דברי אופיר לפיהם הוא נפגש עמו ערב הדיון ואף צפו במשחק כדורגל (ע' 32). עומר העיד כי אינו זוכר מפגש ביניהם ערב הדיון (ש' 22-21, ע' 82). ברם, מיד לאחר מכן, ובזיקה ר שהסביר כי לא הגיעו יחד לדיון מאחר והוא (אופיר) הסיע את חברתו למקום מסויים (ש' 17-16, ע' 32), עומר – וככל הנראה בלי משים – אישר כי שמע משהו כזה (ש' 4, ע' 83). תשובה זו של העד יש בה בעיניי לחזק את אמינות הגרסה של אופיר שלא הסתיר את המפגש עם עומר ערב הדיון.

38) רביעית: לפי , הנשק שהחזיק הנאשם הוא אקדח מסוג "גלוק" בקוטר כדור 0.26. אופיר בעדותו העיד כי הבחין באקדח "גלוק" או "ברטה" 0.22 "ביד, מכוון לי לראש" (ש' 20-19, ע' 24; ש' 32-29, ע' 70). השוני בקוטר הכדור אינו מכרסם מאמינות העדות לפיה הנאשם החזיק באקדח מהסוג המוזכר, והמתלונן זיהה את סוג הנשק כמעט באופן מדויק. יש באמור חיזוק ממשי לגרסתו לפיה הנאשם היה סמוך אליו ממש כאשר הכווין את האקדח אליו באופן זה שהצליח להבחין בסוג ובקוטר הקליע. יותר מזה, גם בהנחה שהנאשם (כגרסתו) לא הכווין בכלל את הנשק לראש של המתלונן, העובדה לפיה זה יכל להבחין בסוג הנשק באותן הנסיבות, וכן בקוטר הקליע שהוא קרוב להיות מדויק, מעידה על כך שלכל הפחות הנאשם חשף באופן מובהק ונופף בנשק השלוף אל עבר המתלונן.

39) חמישית: מעדות השוטר אמיר, אותו לילה, לאחר שהתקבלה הקריאה במשטרה מהמודיע (אופיר) בדבר חסימת רכב, מאותו מודיע התקבלה קריאה נוספת לפיה "מישהו יצא אליהם וכיוון נשק לכיוונם" (ש' 10, ע' 115). בהגיעו הוא תחקר את אופיר שמסר לו כי יצא לעברם אדם "שכיוון את האקדח אליהם" (ש' 13, ע' 115).

40) שישית: מוטי העיד לפניי כי הבחין בנאשם מדבר עם הנשק ביד. לא הבחין שהנשק מכוון לאופיר, אחרת הוא היה זוכר זאת. מעדות מוטי (שאף היא התאפיינה במיעוט במסירת פרטים) עולה כי הנאשם, לכל הפחות, נופף בידו בנשק שלוף תוך כדי דיבור.